כבר התחלתי לחזור בתשובה, מה שאומר שהתחלתי לשאול שאלות.
הכיפה כבר על הראש וגם ההבנה שכיפה על הראש זה יכול להיות נחמד להגנה מפני השמש, אבל לא מספיק בשביל לחדור את הגולגולת ולהיכנס למוח. שלא לדבר על לחדור אל הלב.

חבר ילדות הציע לי "בוא לישיבה, מה כבר יש לך להפסיד?"
"אני? ישיבה? מה ,עם כל החבר'ה השחורים האלה? השתגעת? לא, אל תפגע אבל זה לא בשבילי!"
"ממה אתה מפחד", הוא המשיך, "מה יש, תתייחס לזה כמו לטיול של כמה חודשים בחו"ל. לא פחדת כשטסת לפרו שתהפוך לאינדיאני, אז מה קרה עכשיו? מפחד שישטפו לך את המוח? אדרבה, תבוא , תנקה קצת את הראש.
"הסכמתי, ארזתי תיק ועליתי לירושלים.

איך שהתחילו העליות לירושלים הרגשתי כאב עמום בקרקעית הבטן, "מה אני עושה, נפלתי על הראש? מה אני צריך את זה? תן לשמור שבת בכיף, מדי פעם ללמוד קצת, מה לי ולכל הדבר הזה?"
מבעד לחלון ראיתי את הנגמ"שים המוטלים בצידי הדרך. פתאום תקף אותי רצון עז להצטרף אליהם,להישאר כך לנצח, גיבור בדרך אל היעד, אבל בלי הפחד והמאמץ הכרוך בניסיון לכובשו.
 
החלטתי שזהו, מחר אני חוזר הביתה. בערב יש שיעור בפרקי אבות שמוסר ראש הישיבה, נלך, נשמע, יהיה נחמד. אבל מחר  חזרה הביתה!
 
כבר בדקות הראשונות של השיעור הבנתי שיש באדם הזה שעומד מולי משהו אחר. נכון, חצי מהדברים שהוא אמר לא הבנתי. אבל דבר אחד היה לי ברור, זה האיש שיראה לי את הדרך. הרגשתי שהוא מדבר אלי, הרגשתי שה' מדבר אלי דרכו:
 
"סבלנות קשורה ותלויה באמון, אם אין אמון אין סיבה להמשיך לסבול. אבל אם יש אמון מלא במי שיתן לנו את שאנו מבקשים ישנה הסבלנות לחכות... כל האמון הזה מצטרף לאמונה שלנו לקב''ה. הפלא הוא שהקב''ה מסכים לחכות לנו".