חנוכה - ניצחון ההודאה

"מאי חנוכה דתנו רבנן בכ''ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (מסכת שבת).

ימים טובים בהלל והודאה

זה באמת לא מובן מה פירוש לקבוע ימים להודאה. לא מצינו לזה דוג'. כל יום צריך להודות, כל יום אנחנו מתפללים שלוש פעמים ובכל תפילה ג' הברכות האחרונות הן ברכות הודאה. ימים שנקבעו להלל ושמחה זה מובן. ההלל נאמר מתוך שמחה. אבל מה פירוש ימים שנקבעו להודאה? יש חובה להודות בכל יום גם בלי קשר לתקנת הימים של חנוכה. אנחנו אומרים בתוך נוסח התפילה: "מודים אנחנו לך על ניסך שבכל יום עימנו ועל נפלאותייך וטובותיך שבכל יום ערב ובוקר וצהריים וכו'.."                         

אם כן מה פשר קביעת הימים של חנוכה בהודאה?

הבור

במסכת שבת, בתוך הסוגיות של חנוכה, הגמרא מביאה פסוק מפרשת השבוע "והבור ריק אין בו מים", ושואלת, ממשמע שנאמר "והבור ריק" איני יודע ש"אין בו מים"? אלא מה מה באה התורה לומר שאין בו מים? שמים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. 

בזוהרמובא בענין זה, "וְאִתְקְרֵי בּוֹר, דְּנָפַל שָׁמָּה שׁוֹר, דָּא דִּכְתִיב בְּיוֹסֵף, (דברים לג) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. דְּאִתְּמַר בֵּיהּ, (בראשית לז) וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ הַבּוֹרָה. נוּקְבָּא בִּישָׁא. וְהַבּוֹר רֵק, דְּכוּרָא (נ''א דבורא), רֵק בְּלָא תּוֹרָה, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ. וְדָא גָּלוּתָא רְבִיעָאָה, דּוֹר דִּרְשָׁעִים מָלֵא נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, רַמָּאִים כִּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, דְּעַקְרִין מִלֵּי דְּרַבָּנָן, וְדַיְינִין לְשַׁקְרָא, עָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (איכה א) הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. (שמות ב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ דְּיִשְׂרָאֵל, בְּאִלֵּין רַשִׁיעַיָּא עֵרֶב רַב, וְדָא בְּסוֹף גָּלוּתָא. וּבְגִין דָּא קֵץ דְּפוּרְקָנָא נוֹקֵב עַד הַתְּהוֹם רַבָּה.

(תרגום:ְנִקְרָא בּוֹר, שֶׁנָּפַל שָׁמָּה שׁוֹר, זֶה שֶׁכָּתוּב בְּיוֹסֵף (דברים לג) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית לז) וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה, נְקֵבָה רָעָה. וְהַבּוֹר רֵק - זָכָר (דבור), רֵק בְּלִי תוֹרָה, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ. וְזוֹ הַגָּלוּת הָרְבִיעִית, דּוֹר שֶׁל רְשָׁעִים מָלֵא נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, רַמָּאִים כִּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, שֶׁעוֹקְרִים דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ וְדָנִים לְשֶׁקֶר, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (איכה א) הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ (שמות ב), שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַמְעֹרָבִים בָּרְשָׁעִים הַלָּלוּ, עֵרֶב רַב, וְזֶה בְּסוֹף הַגָּלוּת. וּמִשּׁוּם כָּךְ קֵץ הַגָּלוּת נוֹקֵב עַד תְּהוֹם רַבָּה.)

נחשים ועקרבים

הזוהר מחלק בין נחשים לעקרבים. הנחשים הם הרמאים והעקרבים הם עקר-רב, עוקרים את דברי רבותינו.

המשנה בברכות אומרת שמי שעומד בתפילה ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אבל אם עקרב כרוך על עקבו חייב להפסיק. הגר''א מביא את דברי הזוהר ומסביר, שנחש ,כמו הנחש הקדמוני, הוא מפתה, רמאי. מפתה בדברי שקר. הוא מעמיד דברים בצורה לא נכונה ובאופן הזה הוא משכנע ללכת אחריו. נחש הוא מפתה. מרמה. עקיצה של עקרב פוגעת בחיים עצמם. כשנחש מכיש אז הארס שהוא מטיל נמסך בדם וכך זה הורג. אצל עקרב העקיצה עצמה הורגת.

עקירת שורש

כשמכניסים פיתוי לליבו של אדם. כשמכניסים לליבו של אדם דברי שקר, אז בוודאי שהדברים האלה יכולים להוציא אותו מהעולם. ודאי שיש בזה סכנת חיים, אבל על דבר כזה אפשר להתגבר. אדם עומד בתפילה ונחש כרוך על עקבו הכוונה: נחש פועל ומנסה להשפיע, מדבר על ליבו, הוא לא חייב להפסיק בתפילה, אדרבא שיתגבר בתפילה ובזה הוא יכול להמשיך, הוא יכול לבטל את פיתוי הנחש תוך כדי התפילה.

עקרב כרוך על עקבו הכוונה שהעקרבים פוגעים ומכניסים ללב הרהורי כפירה בעיקר, הם עוקרים את התפיסה הנכונה מהשורש.

דום  לב

הרמב''ם קורא לאמונה בבורא עולם: "העיקר ששתל אברהם". אם יש משהו שבא לעקור, דהיינו להפקיע מהשורש, את אותו דבר ששתול בליבו של אדם, אלו הם העקרבים. אלו לא הנחשים, נחשים הם תולדה של אותו נחש קדמוני שפיתה בדברי שקר, נגד זה אפשר להמשיך והתפילה תעלה יפה. אבל עקרב שפוגע בלב בהרהורי כפירה חייבים להפסיק, אי אפשר להמשיך לעמוד בתפילה. וחז''ל דורשים עקרבים עוקרים רב, עוקרי דברי רבותינו. זאת הדרך שבא הם פועלים. ע''י עקירת דברי החכמים.

אז ישנו כח מיוחד, אחד מחיילות היצה''ר , עקרבים. איתם אי אפשר להמשיך. חייב קודם כל להוציא אותם מהלב ורק אז אפשר לעמוד לפני השם.

לא ייתכן

צריך להבין. מעולם לא הייתה כפירה נוראה כמו הכפירה של יוון, וגם לא תיתכן שתיהיה. כשאדם, לדוגמא, תובע את חבירו , טוען ונטען. אחד תובע והשני כופר. הוא אומר , מה שאתה טוען זה לא נכון, הכפירה של יוון לא אומרת זה לא נכון. הכפירה של יוון אומרת זה לא ייתכן. טענת "לא נכון" זה אומר שהייתה יכולה להיות אפשרות שזה היה נכון אבל זה לא. "לא ייתכן", זאת אומרת אין לדבר בכלל אפשרות קיום. זה בלתי אפשרי. זאת הכפירה האיומה ביותר. לפי שיטת יוון כל מה שלא נתפס בשכל אנושי,  אין לו קיום. מה שלא ניתן להגדיר  באמצעים מדידים שעומדים לרשותנו, או שאינו ניתן לתפיסה במושגים שבהם אנו קולטים את הסובב אותנו, אינו מציאות.

מתי זה מתחיל?

כשבאים אותם יוונים ואומרים לדוג', שבאופן חד משמעי אין שום אפשרות, ז"א שהשכל לא מאפשר לתפוס, שלזמן יש נקודה התחלה. הם טוענים שזמן הוא תמיד המשך, הלאה. נקודת התחלה של זמן זוהי נקודה שבתפיסתם סותרת את עצמה, אם זמן זה תמיד המשך אז לא ייתכן שתהיה מציאות של התחלה לזמן, כי לפי הגדרתם עצם המושג זמן הוא המשך של נקודת זמן שקדמה לו.

הדבר הראשון שכתוב בתורה זה "בראשית". הם לא באים ואומרים לא נכון שהייתה ראשית, אלא הם אומרים ש"בראשית| לא ייתכן. מה שמפורש ברבותינו שבראשית זה בריאת הזמן. את זה הם שוללים, עוקרים.

נראות והתהוות

הרמב''ם מאריך להסביר במורה נבוכים במשך כמה פרקים, שבשום אופן אי אפשר להסיק מאיך שהדברים נראים לגבי אופן ההתהוות שלהם. הדבר כפי שהוא נתפס עכשיו אינו מלמד בהכרח על האופן שבו הוא נוצר. להתהוות הדבר יש טבע אחר וכללים אחרים. אחרי שהדברים קיימים טבעם הוא כך, אבל לגבי אופן ההתהוות מהאין אל היש, זה לא אומר דבר.

הרמב''ם משתמש במשל על ספינה שנטרפה בים ובין הנוסעים שהגיעו לאי בודד גם היה ילד אחד, ומסבירים לאותו ילד כיצד באים אנשים לעולם, איך העובר נמצא במעי אימו תשעה חודשים וחי בתנאים כאלה, אחר כך הוא יוצא וכו'. אז לאותו ילד התיאור הזה יראה כדבר שטות, הוא לא יאמין, זה בלתי אפשרי, זה לא ייתכן. אתה מדבר על בן אדם? הוא לא יחזיק מעמד שלוש דקות במצב כזה! על מה אתה מדבר?

ב-ראשית

הדברים מתהווים, זה תהליך אחד. דברים היוצאים מן האין אל היש זה המעשה בראשית של הדברים. מעשה בראשית זה סוד, זה דבר נסתר , לא גלוי. מה שניתן לנו בגלוי זה רק מה שקרה משם ואילך. התורה מתחילה ב-ב', הדברים כמו שהם, אחרי שהם כבר קיימים. כך הם נראים, וכך הם מתנהגים. הדברים כפי שהם אחרי שהם ניתנו לנו. ב-א' של הדברים אין לנו תפיסה.

ניקח לדוג' את הזמן כמו שאנו תופסים אותו, אנו לא מצליחים לתפוס אפשרות למציאות שהזמן לא קיים בה. לכן הסיקו היוונים שזמן הוא תמיד המשך, ומזה הסיקו שהוא גם לא התחיל, זאת אומרת שהעולם הוא אין סופי בזמן. הזמן לא נברא, התהליך הזה של הזמן הוא אין סופי. אלא שכך זה נראה כשמסיקים מן המציאות הקיימת, הנגלית, ומנסים להבין איך התהוו הדברים.

אבל אנחנו יודעים שזה לא כך. אבל כשהכפירה היוונית כופרת היא עומדת וטוענת זה בלתי אפשרי.

פיתול שורש

הכפירה של יוון היא זאת שעליה מדברים חז''ל כשמדברים על עקרבים, הם עוקרי העיקר. את העיקר ששתול בליבו של אדם הם עוקרים . לעקור דבר זה לא נקרא להזניח או לא להתחשב, זה לקבוע שלדבר אין שורש. שזה בנוי על יסוד לא נכון. אלו הם העקרבים. הדבר הזה כולל את כל מערכות הפיתויים בעולם בכלל ובתרבות המערבית שבה אנו חיים בפרט. מערכות שלמות של הצעות והנאות למיניהן. וזה כולל גם מערכת דעת, עם כל מיני הנחות יסוד של מה כן ומה לא. מה נכון ומה לא נכון.

בורות נשברים

כשהתורה מדברת על מערכת של קדושה היא משתמשת במושג של הר. השם הראשון שנתן אברהם לבית המקדש זה הר. המערכת ההפוכה לקדושה היא אותו בור שהזכרנו. המערכת הזו כל כולה בורות, היא כורה בורות בכל יום, בכל יום מייצרת צרכים חדשים כדי שבני' אדם יצטרכו יותר ואת הבור הזה יהיה אפשר למלא בעוד. חפירת בורות פירושו יצירת ריקנות שאותה צריך למלא. המילוי של הצרכים האלה הם הנחשים והעקרבים. הבור ריק, כי התרבות יוצרת בורות חדשים, "חסר לי גם זה...חסר לי גם זה...", מה שלא העלתי בדעתי אתמול שחסר לי נהיה פתאום דבר שלא ברור איך אפשר להתקיים בלעדיו. ואנחנו בנתיים ממלאים בורות בנחשים ועקרבים. מה שנשאר אח''כ זה לומר הבור ריק, רק מים אין בו, חוץ מזה יש  בו הכל, נחשים ועקרבים, הוא מלא לגמרי.

אני

השאלה הבסיסית היא מה תופס אדם כשהוא עומד על דעתו. בד''כ בתור ילד הוא נשלט על ידי יצרו, אם כן כשהוא עומד  על דעתו מה נהיית תפיסת המציאות שלו? האופן הטבעי הוא, שהוא מזהה את המציאות עם עצמו, מה שהוא חש ותופס. מהי המציאות שבה הוא חי? הוא וסביבתו. באופן טבעי אדם תופס את עצמו כמרכז המציאות ואת כל השאר כדברים שנועדו לשימושו. אבל המציאות עצמה היא רק הוא. תינוק שנולד לא תופס בהתחלה שום דבר חוץ מעצמו, כשהוא מתפתח קצת ומתחיל לתפוס גם דברים אחרים אז זה תמיד ביחס אליו. כל מה שקורה, כל מה שהוא חש, שומע, רואה, זה הכל תמיד ביחס אליו.

למה תינוק נבהל מכל רעש? כי מבחינתו זה תמיד מופנה אליו. גם כשהוא מתחיל להכיר בהוריו, אז הוא מזהה אותם כספקי הצרכים שמתעוררים אצלו, כגון שהוא רטוב, רעב, עייף, כואב וכד'. והסובבים אותו מטפלים בכל אותם חוסרים שיש לו.

לגדול

גם כשהאדם גודל התפיסה הבסיסית שלו נשארת. כך אדם רגיל תופס אלא אם כן חונך אחרת, או שהוא טהור לב מעיקרו ואז מלכתחילה הוא תופס שהוא חלק ממציאות גדולה יותר והוא מחפש כל הזמן במה הדברים מחייבים אותו, מה הוא חייב לעשות. אבל מי שתופס את עצמו כעיקר, אז המציאות נקבעת על פיו, והוא מזהה את עצמו כמציאות עצמה. להילחם בדבר כזה אפשר רק במסירות נפש.

מסירות נפש

מסירות נפש אומרת שאני, הקיום שלי, הוא לא המציאות עצמה. אני מגלה בקיום שלי מציאות פנימית יותר, עמוקה יותר. ואם הקיום שלי סותר את אותה מציאות, אני לא יכול להמשיך להתקיים.

אדם שמזהה את עצמו עם המציאות עצמה לא שייך שימסור את הנפש. אם הוא ימסור את הנפש, המציאות עצמה נאבדת.

זאת הייתה המלחמה של בני חשמונאי, שהייתה מתחילתה מסירות נפש גמורה. הם אמרו בליבם "אם חפץ בנו השם אנו נהיה כלים בידו, אבל אנו מוסרים את הנפש על אותו עיקר שבלעדיו אין לנו קיום, הקיום שלנו מבוסס על דבר עיקרי ואותו דבר חשוב יותר מעצם הקיום שלנו, הקיום שלנו טפל לאותו עיקר". אותו עיקר, דבר חשוב, זה השם יתברך. ואנחנו, כל קיומנו זה כדי לגלות את מציאותו, ואם זה לא מתגלה אין שום טעם לקיום שלנו. אם על ידינו זה לא מתגלה אין שום טעם להמשיך. זאת מסירות הנפש של בני חשמונאי, וכשהם מסרו את הנפש, השם נלחם להם באמצעות ניסים גלויים.

גיבורים ביד חלשים

נוסח התפילה שתיקנו לנו בית חשמונאי בימי החנוכה: "בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. ואתה ברחמיך הרבים , עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך..."

יש פה שיטה שלמה: מהסוף להתחלה. "זדים ביד עוסקי תורתך", זדים הייתה סיבת ההפסד, זאת אומרת שהם נכשלו כי היו זדים. ואנחנו נצחנו כי היינו עוסקי תורתך. כך זה גם ברשעים ביד צדיקים. הם הפסידו כי היו רשעים, אנחנו נצחנו בהיותנו צדיקים. וכך בטמאים ביד טהורים.

ואם כך פירוש התפילה אז אותו פירוש צריך להיות גם ב"רבים ביד מעטים" וב"גיבורים ביד חלשים". כלומר אנחנו נצחנו כי היינו חלשים והם הפסידו כי היו חזקים, אנחנו נצחנו כי היינו מעטים והם הפסידו כי היו רבים, וכי יתכן פירוש שכזה?

חולשתי ואפס ידי

והרי זה לא ייתכן, פירוש כזה הוא רחוק מהשכל ההגיוני.

אז מה נסביר? אולי ההבנה הפשוטה היא שברגע המתאים הקב''ה עשה את החלשים לגיבורים ואת הגיבורים לחלשים וכך הם הפסידו. אבל זה לא נכון. מה שהתכוונו חכמים לומר לנו בנוסח התפילה זה שהקב''ה מסר גיבורים ביד חלשים, דהיינו בעוד הגיבורים גיבורים ובעוד החלשים חלשים, החשמונאים נשארו חלשים ונצחו את החזקים בעודם חזקים. הגיבורים הפסידו כי היו גיבורים.

בסדר הטבעי, ההגיוני של העולם גיבורים מנצחים חלשים ורבים מנצחים מעטים. בסדר הטבעי טמאים ביד טהורים זה חסר משמעות, זה אי דפרנטי, היות הטהורים טהורים זה ממש לא רלוונטי, היות הטמאים טמאים זה ממש לא משתנה שמשפיע על שום דבר, אין שום סיבה שטמא ינצח טהור או להיפך, אבל כאן זאת הייתה המציאות.

"מלחמות אני עשיתי"

מי שנלחם במסירות נפש, המלחמה היא לא שלו , הוא לא נלחם את מלחמתו שלו. הוא נלחם את מלחמתו של אותו עיקר, שכל מציאותו שלו באה לגלות אותו. אז הוא לא בכוחו שלו נלחם, אז ככל שכוחו קטן יותר, הסיכויים שלו לנצח גדולים יותר. ככל שכוחו גדול יותר, אז הוא נשען על עצמו ונלחם בכוחו. החשמונאים לא נלחמו בכוחם, הם לא הכריעו בכוחם, ההפך הגמור, מערכת אחרת לגמרי הכריע את הכף.

לא כוחות

באותה מערכת המשתנים האלה מאוד רלוונטים, היותם טהורים היא הסיבה לניצחונם של אלו, והיותם טמאים היא הסיבה להפסדם של אלו. הטהורים מנצחים מפני שהם מחוברים יותר למציאות האמיתית. הזדים מפסידים ועוסקי תורתך מנצחים כי הם מחוברים יותר למציאות האמיתית. מי שלא נלחם את מלחמתו שלו, אלא נלחם כביכול את מלחמתו של בורא עולם. מי שנלחם את המלחמה הזאת, הוא מנצח בצורה לא טבעית,  כי כשהשם נלחם זה בפירוש לא מלחמה במהלך הטבעי. "אנוסה מבני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים". זאת לא מלחמה של כח בכח, זה משהו אחר לגמרי.

האימפריה של יוון נוצחה. האימפריה שמשלה בכל העולם מקצה העולם ועד קצהו, נוצחה, היא סולקה מפה ע''י קומץ זקנים. קומץ תלמידי חכמים חסרי כל נגיעה למלחמה. האמפריה הזאת סולקה בבושת פנים וחזרה מלכות  לישראל למשך יותר ממאתיים שנה.

לא מדיד

הדבר הזה הפקיע, ביטל את כל תפיסת המציאות המוחלטת של יוון. הם היו עם מלא כח והם הפסידו, לכן הם הבינו שההפסד שלהם לא נובע מחסרון כח. הם ראו בעליל מה שראו המצרים בים סוף: "אנוסה כי ה' נלחם להם".

אותה מציאות כבר לא נתפסת ב"שכל המוחלט" של יוון. המציאות לא נלמדת כך, כאן היה ההפסד המוחלט שלהם. ובהפסד הזה הפסידו שניים: מלכות יוון ותרבות יוון. שניהם נוצחו. סילקו את העקרב מהעקב, אז אפשר להמשיך לעמוד לפני ה' .

שאלנו בתחילה מה המשמעות של "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימי הלל והודאה", וננסה להסביר לפי מה שהתבאר עד כה.

מזמור לתודה

ההודאה חזרה לכלל ישראל, העוקץ של הכפירה נוצח. הפירוש שתיקנו אותם לימי הלל והודאה הוא שצירפו את ההודאה להלל. להלל גם על זה שאנחנו יכולים להודות, נפתח פתח להודאה. כלל ישראל ניצח את יוון וההודאה ניצחה את הכפירה. על שני הדברים הללו אומרים הלל. הלל והודאה בחנוכה זה עניין אחד. הלל הוא על הגאולה הפיסית ועל  גאולת הרוח, על האפשרות לראות, על האפשרות להודות.

להודות ולהאמין

לשון הרמב''ן : "אין לעליון בתחתונים חפץ כי אם שנאמין בו ונודה לא-ל שבראנו". זה מה שכביכול בורא עולם רוצה מאיתנו, הוא נתן לנו את הכל כדי שאנחנו נודה, שלא ניקח את זה לעצמנו ונודה שזה שלו.

"וקרבתנו לשמך הגדול להודות לך ולייחדך באהבה". כל מעמד הר סיני לא בא אלא כדי שנודה לקב''ה ונאמין בו, להודות לך ולייחדך. לשם כך כביכול בורא עולם ברא אותנו, לשם כך הוא קרב אותנו ונתן לנו את התורה. להודות ולהאמין.

מן

אדם נכנס למכולת וניגש למדף של הלחם, איזה שפע! כמה טרחה עד שהביאו לפנייך את הדבר הזה: חרישה, זריעה, קצירה, דישה, טחינה, לישה, אפייה, ועד שהביאו את זה ממש עד אלייך, כמה מחשבה הושקעה בך. מה מפריע לך? יש פה עוד 30 ככרות שאינם עבורי. חוץ מזה שזה כל יום, חוץ מזה שכבר הסברנו איך זה נהיה. הטענות הללו שבהם משתמשים העקרבים, בהם עצמם אומרים לנו חז''ל שנמצא הגילוי האמיתי.

על הגילוי שבתמידיות הטבע אמרו רבותינו בפרשת האזינו:  "האזינו השמיים.. הסתכלו בשמיים שבראתי לשמשכם, שמא שינו את מדתם?, שמא גלגל חמה אינו עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם?.. הסתכלו בארץ... שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים? , או שמא פרה אינה דשה ואינה חורשת היום, או שמא חמור זה אינו טוען ואינו הולך... הים שינה את מדותיו ואומר אעלה ואציף את העולם...? אנחנו אומרים כל יום, כך אנחנו מתחילים את היום:  "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית".

את הדבר הזה עצמו רצו היוונים לעקור. מרגע שסיפקו לנו הסברים על היווצרותם של כל הדברים בעולם, מרגע שהכניסו אותנו למערכת שכביכול מאז ומעולם הייתה, על מה יש ולמי יש להודות?

בזה מלכות יוון פגמה. מלכות יוון קטעה את זה, זהו הניצחון הגדול. העובדה שכביכול ההודאה לבורא עולם חוזרת ועולה מן העולם.

העולם מחזיר תודה לבוראו. קבעו שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל, לצרף את ההודאה, את האפשרות שלנו להודות, גם עליה להלל. בשמונת ימי חנוכה נפתח פתח להגיע לתפיסה אמיתית שמכירה את האמת ומודה עליה. זהו הניצחון הגדול.