פרשת תזריע - מצורע

א. מי קודם למי?

"אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם, אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף".

פרשת שמיני, הקודמת לזו, מסתיימת בסימני טהרה שבבעלי החיים. ופרשותינו עוסקות בטומאה וטהרה שבאדם. טומאת יולדת, מצורע וזב. כלומר שקדמה תורת הבע"ח לתורת האדם. וכמו בששת ימי בראשית. שהאדם נברא בסופם.

מדוע קדמו בעלי החיים במעשה בראשית לאדם? ומדוע גם בדיני טומאה וטהרה קדמו להם?

שני מדרשים נאמרו בעניין. האחד. שברא הקב"ה כל העולם, כשולחן הערוך לפני האדם. שלא נבראה כל הבריאה אלא לשמשני. ומאידך, שאם יתגאה אדם, יאמר לו יתוש קדמך.

המדרשים הללו, לכאורה סותרים לגמרי. קדימת בע"ח במעשה בראשית, היא חיסרון באדם או מעלה? ועוד, שאחר שאדם יודע שהוא נזר הבריאה, והיא כשולחן הערוך לפניו. יתגאה. כיצד ימנע מכך במחשבה זו שהיתוש נברא לפניו? הלא נברא גם הוא לשמשני.

ב. העבר הווה את העתיד

משל ליליד מדינת עולם שלישי, אשר הובא אל תצוגת הרכבים המתקדמים בעולם. כל כך התפעל מכמות המתכות. מרעיון הגלגל. מה'נרות' אשר מאירים כל כך את אולם התצוגה...

אינו מסוגל להבין מה מראים לו. לשם כך הוא צריך לעבור תהליך ארוך. ראשית לראות עגלה רתומה לסוס. אח"כ מנוע קיטור, תקציר של המהפכה הצרפתית... ואז, יוכל להתפעל מהקדמה המוצגת לפניו.

הנמשל הוא, התבונן בבריאה כולה. השמים. הארץ. הים הגדול. הצמחים. הכוכבים. הבהמות. הדגים. נבין מי ומה הם. מה מעלותיהם. מה מייחד אותם על חבריהם. ומתוך מבט זה, נתבונן לבסוף, על האדם. רק אז, נעמוד על ייחודיותו. סגולתו.

האדם מתפעל מיופי. אם המחמיאה לביתה רק על עיניה היפות, לא רואה בה יותר מאיילה. ראש זקוף יש גם לסוס. ושרירים לגורילה. אם אלו ערכיו אז הוא בטח גם עומד בפרצוף מראה מול 'יליד תרבות עולם שלישי'. וחכמה? יש מזה גם לקוף שמכין ספוג מעלה לעוס, כדי לשאוב מים מנקיקי סלע. ולמלכת הנמלים שמנהלת את אחד המפעלים הגדולים בעולם, מבלי לומר מילה. אחר שתראה. את סימני הטהרה שבבהמות, הפנימיים- מעלי גרה והחיצוניים- מפריס פרסה. תראה שאותן תכונות, אשר חשת סיפוק וערך בקיומן בך, קיימות גם אצל הפרה. שמוסרת נפשה על צאצאיה ואוהבת להניק יותר משהעגל רוצה לינוק. גם כשהיא עייפה בלילה. הכבשה שמחממת את בניה בצמרה החם. החתולה הצנועה והתרנגול המפייס...

כל זה קיים גם בי. מרחבים, הרים ובקעות ואף צוקים. יש בי אור וחושך. יופי וכוח. צבעים. צלילים. אך כל זה קיים גם בשאר הבריאה. אלו לא מעלותיי. בי יש הרבה יותר מזה.

ג. "אישה כי תזריע וילדה"

אחר הקדמה זו. אפשר להיכנס אל תוך פרשתנו. אומר אוה"ח הקדוש "אישה כי תזריע וילדה" כפי הזרעתה, כפי מחשבתה. כך תלד. וכן האב. מחשבה טהורה. מכניסה באותה טיפה נפש טהורה. וח"ו להיפך. יסוד זה דרשוהו רבותינו מהפסוק "וברותי מכם הפושעים והמורדים בי" כמבואר בשו"ע אה"ח סימן רמ'.

השפעה זו הינה גם על חיצוניותו של הולד. וזה קיים גם אצל בע"ח, כפי שעשה יע"א בפשטם של הפסוקים, לצאן. במקלות. אך האדם, במחשבתו, להשפיע גם על הרוחניות של הולד. אם ימשיך לו נפש טהורה או ח"ו נפש טמאה. עד כדי שהפושעים והמורדים הם בני אותה צורה ירודה של הולדה.

כך שבאותה טיפה סרוחה. טמונה נפש. טהורה או ח"ו טמאה. אשר לא קיימת באף בריה אחרת. כבר בשלב זה ניכר שהאדם למעלה מכל הבריאה. לא בגשמיותו. אלא ברוחניותו.

ד. המצורע. טומאתו וטהרתו.

כידוע הצרעת באה על חטא לשון הרע. כפי שלמדנו ממרים. החטא הזה חמור כל כך עד שמרן החפץ חיים כותב שזהו שנאת חינם עליה חרב בית מקדשינו.

עונשו של המצורע, וטהרתו שונים מאוד מאשר בשאר מקומות. המצורע בטומאתו, משולח חוץ לג' מחנות. דהיינו חוץ למשכן, למחנה לוייה ולמחנה ישראל, במדבר. ובארץ ישראל, חוץ למקדש, חוץ לירושלים וחוץ לחומת עירו. אדם טמא אסור להיכנס אל הקודש. תחילת האיסור היא הר הבית. לטמא מת. כולנו כך בימינו. אך אין איסור קרבה לפני כן. היחידי הוא המצורע.

ובטהרתו, הציפורים כידוע, ורחיצה במים. וביום השמיני עליו להביא אשם, חטאת, עולה, מנחה ולוג שמן. והכהן המקריב, נותן מדם האשם על אוזנו ובהונותיו הימניים. ומן השמן מזה שבע פעמים כנגד קודש הקדשים. ושוב על אוזנו ובהונותיו הימניים. ומותר השמן יוצק על ראשו. וכל ענייניו בכהן. ואפילו אם הכהן עם הארץ, עומד הת"ח לידו ואומר לו אמור לו טמא אמור לו טהור. היכן מצינו כאלו עניינים.

המשנה בכלים אומרת, עשר קדושות הן בארץ ישראל. עיר מוקפת חומה. ירושלים, הר הבית, החיל, עזרת נשים, ישראל, כהנים, בין המזבח לאולם, ההיכל, וקודש הקדשים.

נמצא שהמצורע, אשר מגורש חוץ לחומת עירו. מגורש מכל עשר הקדושות. כי הקדושות האלו הם מקומות השראת השכינה בישראל. אך בעוון שנאת חינם חרב מקדשינו. אם כן הוא שגורם סילוק שכינה. מסולק מהם ומחוץ למחנה מושבו.

כנגד עשר קדושות אלו בעולם. כך עשר קדושות הן בנפש. בעם ישראל. ואלו עשרה יוחסים. השנויים בקידושין. כהן לוי ישראל וכו'. הכהן הוא כנגד קודש הקדשים. וכן כולם זה כנגד זה.

כשנבחרו שבט לוי, לשרת בקודש. גילחו את כל שערותיהם (בפ' בהעלותך). והכהנים רחצו במים. ומשה רבינו היזה משמן המשחה שבע פעמים על המזבח. ונתן ממנו על ראש אהרון, ומדם המילואים נתן על אוזניהם ובהונותיהם הימניות. והיזה עליהם משמן המשחה.(בפ' צו).

כך שבטהרתו נעשה עימו כמו בבחירת הלויים והכהנים. שהם כנגד קודש הקדשים. נמצא שחוזר המצורע מחוץ לעשר קדושות אל תכלית עשר הקדושות.

ה. ענג נהפך לנגע. ולהיפך

אומרת לנו התורה. בוא וראה ממה עליך להתפעל באדם. אשר נפש טהורה לו מהיותו טיפה סרוחה. יחיד סגולה מכל נבראי עוה"ז. ובכוחו לעלות עוד משפל מדרגות הקדושה אל תכלית הקדושה. ברגע אחד של תשובה.

לזה הקדימה התורה את תורת בע"ח לתורת האדם. לומר לך שאף בריאת האדם אחר כל אלו. לכך היא, שתלמד מכך מהי מעלתו האמיתית של האדם.

אומרים רבותינו, אדם שהבין את כל זה, מתחבר למעלות האמיתיות שבו, ועל פיהם הוא חי, הוא נזר הבריאה ולא נברא העולם אלא לשמש אותו. ולהיות לו לשולחן הערוך לפני האדם. כמזבח. שישמש בכל הבא לידו לקדשו ולתקנו. אך אדם שלא הבין זאת, עוד מתפעל הוא מהחיצוניות אשר אינה נחלת האדם לבדו. מתפעל הוא מדרך ארץ לבדה. אשר ישנה בסגולת בע"ח. לאיש זה אומרת התורה, יתוש קדמך.

אדם שואף להערכה במה שאין בו. ובמה שיש בו אינו זקוק לכך. אם הוא אכן מלא, אינו צריך אישור מאף אחד. הגאווה היא סימן וראיה לחסרונות. לאיש אשר לא התחבר לאותן המעלות החבויות בו. אשר בכוחו להוציאן אל הפועל. לזה אומרים לו רבותינו. יתוש קדמך. הוא קודם לך במה שיש בך. אתה עדיין שקוע בחיצוניות, ביופי, בכוח, בתרבות. מאלו כבר יש בבריאה עוד לפניך. יתוש קדמך. צא מזה. תתקדם. יש בך עוד מעלות אדירות. מרחבים שעוד לא חשפת. עשר מעלות קדושה לפניך ולא נברא העולם אלא לשמש אותך.

ו. למה יתוש?

נקצין כדי להדגיש, אך העניין נכון אצל כל אחד לפי ערכו. כיוון שאדם המלא גאווה הוא ריק מתוכן. נפשו אינה עומדת כי אם על ידי אישור הזולת, וגדולתו על סביבתו. לכל מקום שיגיע, הוא יתחיל במעוף סביב תוך השמעת זמזום חזק ככל שיוכל. אם לא תהיה בכך התייחסות מספקת. הוא יעבור לטכניקה אחרת, היום יש שיקראו לכך תשומת לב שלילית, הייתי מוסיף לכך מלחמת הישרדות בלב התסכול. הוא יעקוץ ויכאיב, ומזה יקבל "מזון", דם של סובביו.

לאיש כזה נאמר, תדע לך שהיתוש כבר קדם אותך, ואין לך שום ייחודיות.

אתה דומה לבריה כל כך שפלה. אף שודאי שיש בך כבר ברגע זה הרבה יותר ממנה. משום שהידיעה שטמונה בך היכולת להגיע אל תכלית המעלה, ואילו בפועל אינך משתדל בכך, גורמת לך כאב. ותסכול. זה לא ייגמר לעולם. עד אשר ליבו יבין ושב ורפא לו.

תרבות המערב היום זועקת, "מה איתי". פעם זה היה "קח פסק זמן". המשמעות היא, שכל מה שאתה עסוק בו, אינו מאישיותך, אינו חלק ממך, אלא חובות המוטלות עליך בעל כרחך. כך שלא נותר לך אלא הפינה השקטה עם הקפה מהפרסומת או הוויסקי על המדף זכוכית. הסיגריה במרפסת. שם יש לך את ה"אני". כך הדבר בעולם של חיצוניות. בן תורה לא צריך 'רגע מתוק של...' כי כל זמנו הוא מתוק, כל זמנו הוא ה"אני" שלו. הוא מחובר לכל מה שהוא עושה.

לפני כמה חודשים עבר מחויט אחד בסביבת בית מדרשינו. הפטיר אליי, אתם כל הזמן שקועים בדפים האפורים האלו, לא נמאס לכם לעשות כל היום אותו דבר?

הוא כנראה, מחליף כל כך הרבה עבודות שיש לו שלל גיוון בחייו הלא יציבים. אך בשתי מילים, השבתי מבלי צורך לחשוב, עד אתמול התפאורה של חיי, הייתה 'פורים'ית. מקצב התופים הלך ועלה. חיפשתי אחר השמחה בפנימיותי. הצבעים שהאירו את דפי הגמרא היו השתוקקות לדעת טהורה. ומדי פעם התחלף המסך לירוק חקי, כשמצאתי עוד איזה עמלק שהתגנב אל אישיותי. והיום אני כבר הולך לשאוב מים למצות. האמונה והביטחון משקיטים את נפשי, אשר המרדף אחרי החמץ שבעיסתי יצליח. הלבוש המסורתי שהיה נהוג במצרים, מקבל גיהוץ מהיר, בין הניקיונות, סיפור יציאת מצרים מקבל הבנה חדשה, מהות עמוקה יותר, שאיפות עמוקות יותר. שבליל הסדר הזה, אני באמת אעשה בריה חדשה. ואצא ממצרים האישית שלי, לפחות מזו של תשפג'. אינני יודע על איזה אפור הוא דיבר. אולי משהו שמזכיר יתוש.