"ואהבת לרעך כמוך"

"ואהבת לרעך כמוך", למה צריך להשקיע באחר בכדי לאהוב אותו באמת?

כבר שנים שאני מזוהה חזק עם כל הסטיקרים, המודעות, והעמותות למיניהם שמעודדים להפסיק עם שנאת החינם שיש היום, ולהתחיל לאהוב חינם האחד את השני.

במקום לשנוא בלי שום סיבה הגיע הזמן שנאהב אחד את השני בלי שום סיבה.

אבל איך בכלל אדם מגיע למצב שהוא אוהב מישהו או משהו ? איך נגיע לאהבה?

אפשר לחשוב שאנחנו אוהבים רק את מי שמשקיע בנו.

אבל זה לא נקרא אהבה, זה תאווה.

כמו הבדיחה העתיקה - אם דייג אוהב דגים אז למה הוא הורג אותם ואוכל אותם... פשוט, דייג לא אוהב דגים, דייג נהנה מהטעם שלהם, יש לו תאווה לאכול דגים (או להרוויח עליהם כסף...)

אלא, האמת היא, כפי שמבואר בדברי חכמינו, שכשאדם נותן מעצמו אז הוא אוהב את זה שהוא נתן לו. כי האדם יאהב את פרי מעשיו, אם זה בן אשר גידל, או חיה אשר אימן, או צמח שנטע או בית שבנה.

אדם אוהב את מעשי ידיו, כי הוא מוצא את עצמו בתוכם.

זה גם רמוז בתוך המילה עצמה, א-הב-ה, פירוש המילה הב זה תן. אם ניתן נאהב.

מקרה אמיתי שקרה בשואה, לזוג הורים צעירים עם תינוק, שתוך כדי בריחה נפרדו האחד מהשני, האבא ובנו למקום אחד, והאמא נלקחה למקום אחר, ביגון וגעגוע.

בניסי ניסים שלושתם יצאו חיים מהסיפור, ואחרי כמה שנים, הצליחו להתאחד שוב יחדיו, בשמחה עד לב השמיים.

אך מהר מאוד התברר שלא יוכלו לתקן את אשר קרה, האהבה שהיתה בין האבא לבן היתה עמוקה ודבוקה יותר מאהבת האם לבן. להיכן נעלמה האהבה של אמא? האהבה הבאה מן הנתינה עברה כולה אל האב.

ובאמת זה מפורש בדברי רבותינו מלפני יותר מאלף שנים - "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו" כלומר אם אתה רוצה לאהוב מישהו באמת, תשקיע מחשבה ומעשים איך להיטיב איתו, ואז תאהב אותו.

כשאתה נותן, זה לא נאבד ממך, הפוך, אתה מתפשט הלאה, יש לך חלק לא רק בחיים שלך, אלא גם בחיים של החבר, של האשה, של הילד, של הציבור, של העם וחלק בכל דבר שהשקעת בו. הדביקות הזאת, נקראת אהבה.

העולם הזה מורכב מהמון הפכים, טוב ורע, אור וחושך, שמיים וארץ, אהבה ושנאה, חיים ומוות.

ואולי בגלל זה כל כך קל לעשות "העתק->הדבק" משנאת חינם לאהבת חינם, אבל באמת בכל ההפכים האלו זה לא כך -

כשאדם רוצה לעלות כלפי מעלה, לשמיים, הוא חייב להשקיע אנרגיות רבות, לקפוץ, לטפס וכד'. ומצד שני, כדי ליפול על הרצפה מספיק להפסיק לשניה להשקיע בלעמוד...

גם כדי שיהיה אור, מושקעת אנרגיה אדירה של של שריפה בשמש, או במנורה. ואילו בשביל חושך רק צריך להפסיק לרגע והחושך משתלט.

רואים שלמרות שיש הפכים, אבל הדרך להגיע אליהם היא הפוכה...

שלמה המלך אמר בספר משלי – לתאווה יבקש נפרד. כלומר יש לנו תאוות ואינטרסים אישיים, והטבע שלנו הוא לרצות, לקחת, וממילא, זה גורם פירוד, שנאה, כי מה שהוא לוקח זה על חשבוני, ומה שאני רוצה נמצא בידו. זה המצב הטבעי, הנייטרלי, חושך...

באופן טבעי, אנחנו נמשכים כל הזמן, לשנאה...

כח הכבידה של האדם זה לשנוא, והוא צריך להלחם ולצאת מעצמו, תרתי משמע, גם לחשוב על השני, וגם, בנתינה, להיות חלק מהשני. ורק אז הוא יכול להגיע לאהבה, אין דבר כזה לאהוב בלי שום סיבה, בחינם, בלי להשקיע.

אם אנחנו רוצים, באמת, להגיע לאחדות בינינו, לבנות גשרים, להתקרב, להשיג אהבת ישראל, לזכות ל- "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו צריכים לרצות להשקיע אחד בשני, לא להיות שקועים בתאוות הנמוכות שלנו, באגו שלנו, אלא לשאת ולתת בטובתו של השני. תחשוב איך להיטיב עם השכן שלך, וזה יגרום לאהבה ביניכם.

אתה רוצה חבר, חז"ל אומרים – קנה לך חבר.

אין אהבה בחינם.

קנה לך חבר, לא בגלל שכדי להיות חבר שלו אתה צריך לשחד אותו, אלא כדי שתאהב אותו אתה צריך לקנות, לא בחינם, להשקיע, לתת, ואז יהיה לך חבר באמת.

שנזכה, להשקיע אחד השני, ולאהוב.