כוח התפילה, מקורותיה וסודה

מהי כוחה של תפילה? כיצד היא מעוררת ומחברת? מי ומתי תיקנו את התפילה? ומהו סודה?

תפילה היא לא רק כח ריפוי, אלא גם כח מדבק, מאחד ומקרב, כח של אהבה.

מחשבות אישיות על דברים ברומו של עולם.

א “אנחנו מתפללים בשביל הפצועים” [1]

אמרה מגישת החדשות, הכתב לעניני בריאות, שר הבריאות, שר הבטחון, הסופר השמאלני, יו”ר הכנסת, ראשת האופוזיציה, מזכיר הממשלה. אין כאן מחוק את המיותר. אבל יש כאן הוסף לרשימה. אם אחד מהם יתעקש אוריד אותו מהרשימה כדי לא לפגוע בכבודו. אין צורך לחפש את כיסוי הראש אצל אחד הדוברים האלו. זה לא צביעות ולא התחנפות. זה לא שקר אבל גם לא כל האמת (בקריטריונים המחמירים שלה).

מאידך, לא תשמעו משפט כזה מרב (אמיתי) או אפילו חבר כנסת חובש כיפה. אלא אם כן, אכן ארגנו מנין מתפללים (בכותל למשל או בבית הכנסת) או לפחות הדובר אכן מתפלל ומזכיר את השמות הרלוונטיים או לפחות אומר כמה פרקי תהילים (עם התפילה הידועה אחרי אמירת כך וכך פרקים או ספרים).

מה ההבדל? הבנה והתיחסות שונים למושג התפילה ומהותה. ולאו דוקא חילוק בסולם הצִדקות. אמנם גם חילוק כזה ישנו אבל הוא כבר מתיחס לאלו אשר מבינים על מה מדובר ואולי נחזור לזה בהמשך.

ב. טלפון מפתיע מאי שם בהסטוריה.

קורה לכם לפעמים? כנראה. זה מפתיע ומרגש בדרך כלל. לפעמים מציף תחושות ישנות ורגשות ששקעו באבק ההסטוריה האישית. פעם לטוב ופעם למוטב.

כזה היה הטלפון (וגם אימייל, קוראים היום לטלפון של פעם) שהגיע באחד האמשים. אמנם לא אני עניתי כי קצת קשה להשיג, אבל דרך אתר הישיבה הרשום גם בגליון שלפניכם. הוא הגיע מאחד מחברי הילדות שלמד איתי בפנימיה הצבאית שליד ביה”ס הריאלי בחיפה. ואח”כ עוד אחד ועוד אחד. כנראה שזה כבר לא טעות מקרית.

“אתה זוכר את פלוני בן המחזור שלנו?” (שאלה רטורית, כמובן). “אז קרתה לו תאונת דרכים קשה. הוא שוכב עכשיו בבית החולים... מחוסר הכרה ומונשם. הרופאים לא נותנים הרבה סיכוי.” מכיון שזה שייך ל”מחלקה” שלך (כך הנוסח. כנראה אני מפקד מחלקת/פלוגת/סיירת וכיוצא בזה של מתפללים. כומתה בצבע...) אנו מבקשים ממך/מכם להתפלל עבורו”... מלות ברכה לסיום עם ד”שים וכאלו.

הייתי בשוק, בהלם (כנראה שניהם יחד). כי אותו חבר פלוני אחרי הרבה שנות חוסר קשר (טבעי. הרי כל אחד הלך לדרכו. כל טוב ובהצלחה) צנח לו על מפתן ביתי (אחר תיאום קצר, כמובן) לשיחת נפש של כמה שעות כולל העלאת זכרונות (שכוללת פחות או יותר את רוב הצמרת הבטחונית של היום). וזמן קצר לאחר מכן הידיעה הנוראית הזו. לכן שוק והלם אינם לשון גוזמה. אמנם באחד מחילופי הטלפונים בהמשך (אימייל, כבר אמרנו?) אמרתי לאחד החברים הדואגים: אני אעשה את חלקי, אבל דעו לכם שמחלקת התפילה שייכת לכל אחד באשר הוא שם...

ומיד בסמוך התחלתי להתפלל בכל הזדמנות ובאופן נמרץ (בתוך התפילה בברכת רפאנו, שלש פעמים ביום. פרקי תהילים ועוד דברים שהשתיקה יפה להם, כידוע ל”יודעי ח”ן” ואנשי מודיעין ותיקים).

אבל לא סמכתי רק על עצמי אלא הפעלתי את המחלקה/פלוגה/סיירת של ישיבת בנין ציון. אם זה בפתק על לוח המודעות המבקש ממי שיכול להתפלל (עם שמו ושם אמו). אם זה באמירת שניים או שלשה פרקי תהילים אחרי תפלת הציבור של הישיבה (הן קל כביר לא ימאס [2] תפילת רבים. ועוד נשוב לכך בהמשך). עשינו זאת בהתמדה וברצינות ובכוונת הלב.

בקשתי (בטלפון, כמובן) רשות מהמשפחה להגיע לביה”ח (טיפול נמרץ, מורדם, מונשם) אבל נאמר לי בשם המשפחה שאין מה לבוא כי הוא אינו יכול לשוחח (פשיטא). לא באתי (אם כי רציתי לבא ולהתפלל עם תהילים ליד מטתו ממש בהיותו מונשם ומורדם. אבל לא היה “כח” להסביר או להתוכח, אז ויתרתי. אולי טעיתי). לאחר זמן התחילו להגיע שמועות שקרה “נס”. ועדיין לא ידעו האם יחזור לעצמו, איך יתאושש מפגיעה מוחית כל כך קשה. לבית לוינשטיין שברעננה כבר הגעתי. ומבלי לחשוש למלעיגים אמרתי לנוכחים שאין לי ספק שזה בזכות התפלות שלי ושל בני הישיבה. שהרי לרופאים לא היו יותר מדי מילים טובות וגם הם אמרו: תתפללו. אולי התכוונו כמו אלו שנזכרו בסעיף הקודם ואולי יותר מזה. כי הם הרופאים, תהיה אשר תהיה, אמונתם, יודעים מנסיון שקורים “ניסים רפואיים” שלא בשליטתם (ולפעמים למרות שליטתם). להפתעתי התגובה לא היתה שלילית.

רק כשנוכחתי שהחבר הוותיק יצא מכלל סכנה. ועוד תקופה לא קצרה של התאוששות וכו’ הורדתי אותו מרשימת הדחופים.

אני מוכרח לציין. התקופה הארוכה שהיה פלוני “מונח על שולחני” (באנגלית זה משמש גם לאופציות בהקשר לגרעין האיראני), הוא נכח עמוק בראשי ולבי. הוא הפך אצלי לחלק מהמשפחה המורחבת. לא שהוא יודע את זה. כי אלו דברים ששותקים אותם. אבל לכם, הקוראים, אני מספר. לא רק כח ריפוי יש לתפילה אלא גם כח מדבק, מאחד, מקרב. כח של אהבה. שהרי את הלב והדעת מסרנו עבור פלוני.

ג. אחד שליט”א [3] והשני הי”ד. שני בני אדם תפילה אחת.

גלעד שליט שליט”א. הפך להיות “הבן של כולם”. “הילד של המדינה”. למה? בגלל החשיפה העצומה לתקשורת שעסקה ועסקה בענינו ובמאבק סביבו בלי סוף (ובלי קשר לויכוח הלגטימי על שחרור מחבלים וכו’). כלומר במדה מסוימת וקצת צינית, התקשורת הפכה אותו לכזה. אבל אצלי, אצלנו (על כל הפירושים) הוא הפך להיות “הבן” “הילד” וכו’ משום שהתפללנו עליו. הזכרנו אותו בתפלות שאחרי תהילים בקבר רחל בערב ראש השנה עם תקיעות שופר, הקדשנו שיעורים לזכותו, רבנים ותלמידי חכמים מכל העדות והחוגים הזכירו אותו ובקשו עליו. את הלב נתנו בשבילו.

נכון, במקרה זה היו פעולות עם “תג מחיר” שהביאו לשחרורו. אבל כח התפילה הועיל.

אמנם לא תמיד יש התחיבות ואיננו יודעים חשבונות שמים. מתי נגזרה גזירה ומתי הענין עומד לפתחינו. סיכם והגדיר זאת בצורה מופלאה וכואבת כל כך, אביו של נחשון וקסמן הי”ד שאמר: מותר לפעמים לאבא לומר לא. כאב עם השלמה של אמונה בבורא העולם.

אני זוכר את אותה שבת איך הרעשנו שמים וארץ בתפילות עבורו. ובמוצאי שבת באה הבשורה הרעה. התפילות לא שבו ריקם ולא עברו למפלגה אחרת ב”הסכם עודפים”. הם באו מהלב, נכנסו אל הלב ואל “אוצר תפלות ישראל” לזכותו.

גם אצל נחשון וקסמן, אלו היתה מצליחה פעולת החילוץ (שגם בה נהרגו) היה אפשר לטעון שזה לא בזכות התפילה אלא בזכות הקומנדו של צה”ל. ולחילופין גם המו”מ לשחרור גלעד יבדל”א [4] יכלה להכשל (והרי נמשכה כל כך הרבה זמן).

כי אין ויכוח מה יותר מועיל. זו התפילה שעולה לשמיים וזו השתדלות המוטלת כחיוב על יושבי הארץ. והרי הם צריכים סייעתא דשמייא. כמו שאין ויכוח מה מועיל יותר הפעולות שעושים הרופאים (ניתוח, החייאה וכו’) או התפלות. באמת גם המתפללים לא פטורים מלהשתדל וגם הפועלים אינם פטורים מלהתפלל.

לפני כל אחד מאלפי שיעורים שכבר מסרתי במסגרות שונות אני נוהג להתפלל תפילה קצרה. שהקב”ה יצליח את דרכי בשיעור שאני עומד לומר היום ובכל יום. שלא אבוש ולא אכשל לא בדבר הלכה ולא בדבר...וישמחו בי חברי (איני מגלה כאן את נוסח התפילה שהיא אישית אלא את העקרון). ומאידך אני נושא תפילה זו רק ברדתי במדרגות בדרכי אל השיעור. וזה אחרי שעות (ולפעמים לילה שלם) של הכנה מיגעת ומדוקדקת של הנושא הנדון. כי לא רק שאין סתירה או ויכוח אלא שהם שניים מהעמודים שהעולם עומד עליהם. “על התורה ועל העבודה ועל גמ”ח”. והרי תורה היא ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. ועבודה היא להתפלל על פצועים וחולים ושבויים ונעדרים...וגם על התורה שלי או של אחרים.

[הגהה: גם אצל נחשון וקסמן, אלו היתה מצליחה פעולת החילוץ היה אפשר לטעון שזה לא בזכות התפילה אלא בזכות הקומנדו של צה"ל]

ד. כרום זולות: הדיסוננס.

כמובן, נאמן למקור ולכותרת הראשית, אלו מחשבות ולא הוכחות. ועל דרך זו אני משתף את הקוראים והמעונינים בענין התפלה. הן ברמה האישית (קצת, מעט) והן ברמה המהותית של פרד”ס [5] התפילה. פחות מטיפה שבים ופחות מטיפת דיו שבקולמוס. כי אין סוף מילים, דיו וקולמוסים עסקו בכתיבה ובע”פ על עניני התפילה. הלכותיה, יסודותיה וסודותיה. ספרים וחיבורים רבים שבכל דור ודור. ואין אנו ולא זה המקום לאלו. אבל משהו מהלב ומשהו מהדעת של “דברים העומדים ברומו של עולם” ובני אדם מזלזלים בהם.

סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם (תהילים יב, ט). אמר ליה ההוא מרבנן... מאי “כרום זלות לבני אדם”? (למה התכוון דוד המלך בפסוק זה?) אמר ליה: אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן...(מסכת ברכות דף ו ע”ב). דברים העומדים וכו’ כגון תפלה שעולה למעלה (פירוש רש”י על הגמרא שם). כלומר ישנו דיסוננס בין הזלזול מצד אחד שענינו להקל בדבר ולהמעיט בערכו (שלא לדבר על כפירה בו שאין דוד המלך עוסק בה כלל). זלזול כמו זול. שערכו מועט ולא שווה להשקיע בו וכו’ ומאידך החשיבות האמיתית והרוממות של התפלה העולה מעלה אל בורא העולם. “כרום זולות”. כרומו כך זלזולו. תפיסת פְּנים לעומת תפיסת חוץ.

איך זה יתכן? יש כאן סתירה פנימית עמוקה עוד יותר. מצד אחד אנו טוענים (וזה פשוט ולא חידוש) שהתפלה שייכת לכולם. כולם ממש. וכוונתי שכולם זה כולם. וממש זה ממש.

ומצד שני אנו טוענים (וזה לא פחות פשוט) שהפסוק והגמרא מדברים אל הדתיים שבינינו, אלו המתפללים, דוקא. איך יתקיימו ההופכים האלו? כי התפלה פונה אל הנעלם. אל הבורא שאיננו רואים. וגם על פניו איננו יודעים אם הוא שומע? ואם יענה לנו? ואם יעשה את בקשותינו ורצוננו? איננו מרגישים את זה בלב, מיד. וקשה לנו לעמוד לפני המלך כאשר איננו רואים ומרגישים את המלך.

מאידך יש לאדם באשר הוא הרגשה טובה כאשר הוא יכול להשיח את הרהורי לבו לפני בורא עולם כל יכול. זו הרגשה אישית של אינטימיות ומחשבה (גם אם בתת מודע) שאינני לבד בעולם. ככל שהאמונה והבטחון בו יתברך יותר גדולים וחזקים כך האינטימיות הזו תופסת מקום חזק יותר בלבנו.

לא לחינם אמרו חכמים [6] על הפסוק: וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (פרשת עקב. דברים יא, יג) [7] איזו עבודה שבלב? זו היא תפלה. כי סתם “עבודה” היא סדר הקרבנות שבבית המקדש. והיא עבודה מעשית. ומה ענין של עבודה בלב? ואם כן חכמים השוו כאן את עבודת המקדש (והמשכן) לתפילה.

ה. תקון התפלות בישראל: מהתורה או מדברי חכמים?!

על יסוד זה (האמור לעייל) תקנו אנשי “כנסת הגדולה” [8] תפילות כנגד “תמידין”. [9] כלומר שלש תפלות על סדר הקרבת התמידין שהיו קרבנות הציבור הקבועים כל יום. תפלת שחרית כנגד תמיד של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין הערביים וערבית כנגד הזמן שהיו איברי התמיד מתעכלים על המזבח משך הלילה. הרבה הלכות תפלה וזמניהם תלויים בעניני הקרבנות הנ”ל.

מהיכן היה כזה כח לחכמים לתקן חיוב תפלות (והנוסח שלהם הנקרא: “מטבע ברכה”) לכל ישראל בכל התפוצות ולכל הדורות? השאלה הזו תתורץ ביחד עם תירוץ הסתירה (מחלוקת?) אשר טוענת לעומת זאת כי: “תפלות אבות תִקנוּם” [10] מחלוקת ודעות מנוגדות היא לגטימית, גם בהלכה וגם באגדתא. אבל מחלוקת במציאות? וכי לא היתה מסורת על תפלות מזמן בית ראשון. ולפני כן. וכי גולי בבל שבאו מארץ ישראל לא התפללו עד שבאו אנשי כנה”ג ותקנו?

יותר מכך הוא מה שאמר רבי יהושע בן לוי שהביא ראיה מפסוקי התורה (חומש בראשית) על כל אחד משלשת האבות. [11] אמנם אפשר להתווכח על כל פסוק ומקור אבל אינו מסתבר וגם הגמרא לא הביאה ויכוח כזה.

הרמב”ם מכיל בעצמו את הסתירה הזו. כי בהלכות תפלה פסק מפורש שהם כנגד תמידין: “וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות” וכו’. [12]

מאידך בסוף הי”ד החזקה [13] מביא את הדעה הנגדית של “אבות תקנום”: ...”וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם... והוא התפלל שחרית... ויצחק... הוסיף תפלה אחרת לפנות היום. ויעקב... והתפלל ערבית וכו’. וזוהי דעת רבי יהושע בן לוי. ואם הם חולקים במציאות איך אפשר שהרמב”ם יפסוק כמו שניהם יחד?!

אבל הסתירה הזו מלמדת על פתרונה וזה מדוייק להפליא בלשון חכמים בגמרא. תפלות אבות תקנום...תפלות כנגד תמידין תקנום. רוצה לומר שאכן האבות תקנו את יסוד שלשת התפלות. כל אחד את תפלתו המכוונת כנגד מדתו. [14] אבל לא תקנו אותם כחיוב. שכן לפני מתן תורה לא היו המצוות חובת הכלל אלא רשות היחיד. [15] מאז התפללו בכל הדורות. ובודאי כל ימי בית ראשון (למעלה מארבע מאות שנה) במקביל להקרבת הקרבנות (ולא כתחליף). דוד המלך העיד על עצמו: תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה (תהילים קט, ד). עוד לפני בנין המקדש. שמא תאמר: תפלה בעלמא הוא התפלל? לא כן אלא: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי (תהילים נח, חי). דניאל התפלל שלש פעמים ביום [16] בבבל בהיותו שר בממשלת נבוכדנצאר. ועל כך היתה עליו הלשנה מצד אויביו (הפוליטיים, יש לומר) עד שהושלך לגוב האריות המפורסם. שלא לדבר על תפלת משה ויהושע וכל הנביאים. כמו דוד המלך לפניו. וכמו כל ישראל.

הרמב”ם עוד הוסיף להכריע שתפלה היא מצוה מדאורייתא. “מצות עשה להתפלל בכל יום.” [17] וגם אם רוב הפוסקים (כולל מרן הבית יוסף בשלחן ערוך) לא פסקו כמותו. עכ”פ ודאי יסוד התפלה ושרשה הוא מן התורה.

לא הייתי כותב כל זה אלולי שראיתי לא פעם דברי שטות ובורות ההופכים את “הרשת” לכזו שהחורים בה יותר גדולים מהחבלים ואפילו לויתן לא היה נלכד בה. ולפעמים אפילו חותמים בתאר “הרב”.

ו. סוד התפלה.

רבינו האר”י ז”ל גילה לנו משהו מסודות התפלה. כוונות על כל מלה וברכה. איך לעשות עצמו מרכבה לשכינה וליחד את השם יתברך. הוא הראה את הדברים על פי הזהר והאדרות ובקבלה ברוח הקדש. הוא הראה את משמעות הפנימית של מטבע הברכה שתקנו אנשי כנסת הגדולה. הוא לימד את מעלות התפלה והמתפלל בכוונת הלב. והוא ביאר שהתפלה דומה למעשה בראשית שבה כביכול נבראים מחדש בכל יום.

כמובן, כל אחד לפי ערכו אבל העיקר הוא ש: רחמנא לִבָּא בָּעֵי (הקב”ה רוצה את הלב). ועל זה אמרו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לאביו שבשמיים.

ודאי ש”הוא” אינו צריך. אבל לא רק לתפלה אלא גם למצוות אינו צריך. אלא הכל ענין אחד. שרצה הבורא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. [18] והוא הדין שנתן לנו את הזכות להתפלל. וכאילו אנו שותפים בזה למעשה בראשית.

ז. נדוש או קדוש.

את זה כל אחד יחליט לעצמו. מי שאין אמונה כלשהיא בלבו, לבו לא יוכל להכיל תפלה. לא רק תפלות הסידור אלא אפילו מילים כמו “יהי רצון”. כי איזה תקוה יש בלבו להענות.

אפילו עובדי עבודה זרה הגרועים ביותר כמו נביאי הבעל של איזבל (המוכרת מהשיר?) התפללו וצעקו בקול גדול. עד שבא אליהו בתפלתו והוריד אש מהשמיים לעיני רבבות ישראל ועכו”ם [19] והמלך אחאב בראשם.

אם נאמין שלכל “חד גדיא”, יש “אחד אלקינו. שבשמים ובארץ”. אז כל נוסח או מנגינה שנמצאים בתוכנו יוכלו לפתוח נתיב ישיר מלבנו אל אבינו שבשמים. ונאמר אמ”ן.

הערות שוליים:

1. או בשביל חזרתו בשלום של חייל חטוף

וכיוצא בזה.

2. על שם הפסוק באיוב לו, ה

3. שיזכה לימים טובים וארוכים.

4. יבדל לחיים ארוכים.

5. פשט רמז דרש סוד.

6. ב-סִפְרִי שהוא מדרש הלכה על ספר דברים.

7. והוא חלק מפרשת “והיה אם שמוע” הכתובה

במזוזה וגם בתפילין.

8. אלו חכמי הסנהדרין גדולה שחיו בגלות בבל במעבר בין חורבן בית ראשון לבין בנין בית שני והחזרה לארץ ישראל. וביניהם היו הרבה נביאים שירדו לגלות כגון יחזקאל בתחילה ואח”כ דניאל ואח”כ מרדכי.

9. מסכת ברכות, פרק רביעי (“תפלת השחר”) דף כו ע”ב.

10. שם בגמרא ברכות הנ”ל: רבי יוסי בר חנינא אמר: תפלות אבות תקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום.

11. לא נטריח את הדף ואת קוראינו בהבאת הפסוקים והראיות. המעונין יסתכל במסכת ברכות, שם.

12. רמב”ם הלכות תפלה (ספר אהבה) פרק א’ הלכות ד-ה-ו.

13. הלכות מלכים (ספר שופטים) פרק תשיעי הלכה א’.

14. וזה התבאר ע”י המקובלים הקדמונים שאברהם, יצחק ויעקב מכוונים כנגד המדות: חסד, גבורה ותפארת (או אמת), בהתאמה. ואין כאן המקום להאריך ולבאר ענין זה.

15. הרמב”ם בהלכות מלכים (שם) פירט את המצוות הנוספות שתקנו האבות. אנו השמטנו משום הקיצור.

16. בגמרא ברכות פרק חמישי (אין עומדין) דף לא, ע”א נאמר: יכול יתפלל אדם כל היום כולו? כבר מפורש על ידי דניאל: “וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ” (דניאל ו, יא). יכול משבא לגולה הוחלה? (רק אז התחיל או חידש את התפלות) כבר נאמר: כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה (שם, שם). ופירושו: כמו שהיה רגיל מאז בעבר. דהיינו מזמן היותו בארץ ישראל כשעמד המקדש על תלו והקריבו קרבנות.

17. תחילת הלכות תפלה.

18. על פי משנה במסכת מכות דף כג, ע”ב.

19. עובדי כוכבים ומזלות.

"מנגינה הנמצאת בתוכנו תוכל לפתוח נתיב ישיר מלבנו אל אבינו שבשמים"