צום עשרה בטבת - פנימיות במצור ובמצוק

א. ג' תעניות: ג' שלבים בחורבן ביהמ"ק

תענית עשרה בטבת הוא אחד משלשה תעניות השייכות לחורבן המקדש: עשרה בטבת, יז תמוז ותשעה באב. והם הרצף "הטבעי" המוליך אל החורבן בבחינת תחילה, אמצע וסוף. תחילת המצור, הבקעת החומה והחורבן עצמו.[1] לכאורה "הכל הולך אחרי החיתום" ולאחר שכבר אירע החורבן, זה העיקר והאחרים הם כשלבים קודמים שכבר אין להם משמעות בחורבן. אבל ג' הצומות נקבעו למעשה כבר אחרי החורבן, אם כן כל אחד משלבי החורבן יש לו בחינת חורבן בפני עצמה. מה נחרב בהתחלה, מה באמצע ומה בסוף (שהוא הברור מכולם). יתר על כן, בכל אחד מהשלבים האלו, אילו חזרו ישראל שבאותו דור בתשובה שלימה לפני הקב"ה היה נמנע אותו חורבן, או שהיה נמנע החורבן הבא אחריו. המצור על ירושלים ארך שלש שנים, לתת להם הזדמנות לחזור בתשובה, ואם אכן היו חוזרים לא רק שלא היתה נבקעת החומה אלא שהמצור עצמו היה מתבטל.

לכן נקבעו הצומות ליום תשובה והתבוננות על "אוי מה היה לנו". וכלשון הרמב"ם (פ"ה תעניות ה"א): יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: "והתודו את עונם ואת עון אבותם" (בחוקותי, ויקרא כו, מ). מבואר מדברי הרמב"ם שכל שלב של חורבן הוא תוצאה של פגם בעבודת הכלל ישראל המחייב תיקון בפני עצמו. חלק מתיקון הצום והתשובה הוא גם התבוננות זו. ואין זה ענין לציון או זכירה בעלמא של מאורע הסטורי זה או אחר בחיי האומה.

ב. תעניות מדברי קבלה

 צום עשרה בטבת זו הלכה שפסקו אותה חכמים, לעומת הלכות שקיבלנו בתורה. כל הצומות (למעט צום יום הכיפורים) הם דרבנן, היינו עשרה בטבת, וכן תענית אסתר וצום גדלי'ה שאינם קשורים לחורבן. אבל היותם נמצאים בדברי הנביאים נותן להם תוקף יתר (חומרה יתרה) על הלכה רגילה שנפסקה על ידי חכמים, זה נקרא "דברי קבלה" או "תקון נביאים".

שלשת התעניות (ואחרות) נזכרות כאמור בנביאים: באופן כללי "כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי" (זכריה ט, יט).

אך מוזכרות בנביאים ובכתובים גם בפרטות, למשל צום יז בתמוז מוזכר בנביא ירמי'ה "בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר... וַתִּבָּקַע הָעִיר" (ירמי'ה נב,ו-ז). אז אם העיר נבקעה בתשעה לתמוז, מדוע אנו צמים ב-יז' תמוז? ביאור הענין "ואף על פי שאומר בפסוק שבתשעה לחודש הבקעה העיר עתה מתענין בי"ז בו? שמתחלה תקנו התענית בתשעה בו לפי שב-ט' בו הובקעה העיר בראשונה. ובשניי'ה הבקעה בי"ז בו, וכיון שבשניה הבקעה בשבעה עשר בו תקנו להתענות בי"ז בו דחורבן בית שני חמיר לן" (אבודרהם).

ובספר מלכים מוזכר קביעת צום תשעה באב, "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ...וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב, ח-ט), היינו שבעה באב. מאידך, "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ...בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים...וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ" (ירמי'ה נב, יג) היינו עשרה באב. ואנו צמים בתשעה בו (לא בזה ולא בזה), מדוע? אומרת הגמרא "אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה, הא כיצד בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו, וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי. סמוך לחשיכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו" (תענית כט, א). כלומר בתשיעי סמוך לשקיעה התחיל ונמשך בעשירי. וקבעו את התענית רק בתשיעי. רואים אנו שלפעמים יש תאריכים סותרים ולפעמים יש אמירה כללית של החדש והשאירו את הדבר להכריע ולקבוע את היום המדויק של התענית. וגם אנו יודעים שלפעמים נדחה הצום אם חל בשבת.

ג. תענית עשרה בטבת דוחה שבת. האומנם?

 האבודרהם בשם הבה"ג מביא להלכה שצום עשרה בטבת, אם יחול בשבת, תדחה השבת ויתענו. הטעם, משום שהנביא יחזקאל מזכיר במפורש את היום של הצום (ולא רק את היום של האירוע כמו שראינו בסע' הקודם), " וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר בֶּן אָדָם כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד, ב').

דומה למה שמצינו בתורה לגבי יום הכיפורים, "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא" (אמור. ויקרא כג, כח). מה זה דוחה שבת אף זה (עשרה בטבת) דוחה שבת.

מענין לציין שוב שזה מעיין גזירה שוה של ראשונים (בה"ג). ויותר מזה גזרה שוה מדברי תורה לדברי חכמים. אלא שכבר אמרנו לעיל שאין זה "רק" דברי חכמים, אלא דברי קבלה של נביאים שיש לזה תוקף של תורה שבכתב (תנ"כ). ובפרט שאין זה תקנה שחידש נביא מדעתו אלא ממש נבואה שקיבל, שאומר הנביא "דבר ה' אלי...כתוב לך..." וכו'. ואם עד כה לא קרה לנו עשרה בטבת בשבת הרי זה משום סידור לוח השנה (והמועדות בכללן) של הלל נשיאה. אבל ההלכה לא נתבטלה.

 מרן הבית יוסף (סימן תקנ) מקשה על שיטה זו איך צום (מדברי חכמים) יכול לדחות שבת (מהתורה)? ונשאר בשאלה. המנחת חינוך (מצווה ש"א) מתרץ את שאלת הבית יוסף שהאיסור לצום בשבת נובע מהמצוה של "וקראת לשבת ענג" שהיא מדרבנן,[2] ואינו נוגע לאיסור מלאכה שהוא מדאורייתא.[3] למעשה מה שדוחה התענית שחלה בשבת זה את מצוות עונג שבת, וכיון שעונג שבת זה מדברי חכמים (ע"פ הרמב"ם, פרק ל' מהלכות שבת) יוצא שהצום שהוא דברי סופרים דוחה את עונג שבת מדברי חכמים.

מורי ורבי שאל שאלה הפוכה. אם כבר עשרה בטבת דוחה את השבת למה לא כל התעניות המוזכרות דוחות את השבת? מה מיוחד בעשרה בטבת יותר משאר ימי התענית שהוא דוחה את השבת? הרי זה דרבנן מול דרבנן? (השאלה היא אחרי תירוץ המנחת חינוך, אם כבר הלכה מדברי חכמים דוחה הלכה אחרת מדברי חכמים, שיהיה כך בכל הצומות כך). אלא שאולי גם שאלה זו כלולה בדברי האבודרהם (בשם בה"ג), הנביא נצטוה ע"י ה' לכתוב מפורש (יום הציווי הנבואי היה עצמו בעשרה בטבת של אותו זמן שהחל המצור בפועל) שהיום החל המצור. ולשון הנבואה באה באופן המרמז (ניתן להדרש) ומשוֶה את יום זה לצום יום הכיפורים. הרי כמה דברים נאמרו בזה, אחד שהוא שונה משאר צומות, השני שדוְקָאוּת הזמן תהיה לדורות ("כתוב לך"), וכן שיהיה במקצת חומרא הדומה ליום הכיפורים (בענין אחד של "עצם היום הזה").

ד. עשרה בטבת נראה הקל בתעניות ובכל זאת חמור יותר?

 אחרי שראינו שהחמירו חכמים בתענית עשרה בטבת יותר מצומות אחרות, וזה על פי מה שלמדו מקבלת הנבואה (כפי שפירשנו בסע' הקודם) מתעוררת תמיהה על כך. הרי בעשרה בטבת היתה ההתחלה שלכאורה היא כלולה בחורבן עצמו, באופן שצרות האחרונות משכחות את הראשונות. והוא כמו שרגא בטיהרה מאי מהני (היינו נר באור יום מה מועיל. ובאמת כאן צריך משל הופכי כמו אור חשוך בלילה מה מועיל?). הרי שבאותו זמן היו האויבים מחוץ לחומה ולא יכלו להכנס ולהזיק את יושבי העיר, ובסוף החורבן, כגון ט' באב, הם היו כבר בפנים. ואם מתענים על שם העתיד הרי זה חוזר לשאלה הראשונה, שיהיה תיקון לחורבן עצמו ואין צורך בתחילת המצור, שהרי הכל הולך אחר החיתום ובפרט בענין החורבן. ולו יצויר שהיתה גזירת החורבן עצמו מתבטלת, האם עדיין היו חכמים קובעים תענית לדורות על תחילת המצור?

אבל נחשוב יותר מכך, ראינו לעייל שהקב"ה מודיע לנביא בחזון מיוחד, "עכשיו (היום) סמך מלך בבל על חומת ירושלים והביאה במצור". באותו זמן נמצא הנביא יחזקאל נמצא עם גולת בבל. אבל יושבי העיר ירושלים, רובם הגדול, לא ידעו על הדבר. נטורי קרתא (שומרי החומות) ידעו. מפקדי הצבא והנהגת העיר בכלל לא בטוח שמיהרו מיד להפיץ את השמועה הרעה. באותו זמן ממש היו מקומות בעיר שעשירי'ה ערכו משתה או שמחה וחגגו איזה מאורע. רק למחרת או אפילו אח"כ תתפשט השמועה. כשיבואו לצאת ולא יוכלו אז ידעו כולם. ועוד, שהרגשת המחסור התחילה אחרי זמן, שלא לדבר על רעב ממש. הרי שנמשך המצור שלש שנים ובאותו זמן המשיכו לחיות בעיר ולא נכנעו. רק משהצליחו להבקיע את החומה ולהכנס בפועל עברה המלחמה אל תוך העיר. אם כן מה ענין יש בעשרה בטבת לעשות תענית ולהחמיר בה יותר?

ה. חיצוניות מונעת פנימיות

 אמנם האויב נמצא בחוץ ולא יכול להכנס פנימה ולכאורה אינו יכול להזיק ליושבים פנימה. אבל יושבי העיר אינם יכולים לצאת. החוץ מונע את הפנימיות לצאת החוצה ולהתגלות. או לפעול. החוץ פועל על הפנים ושולט בו מהעצם היותו בחוץ כהגבלה לפנים.

באופן היסטורי זה מלך בבל שמונע מתושבי ירושלים לצאת מהחומות החוצה, לא להביא אוכל ומים בגלוי, ולא לצאת לצרכי מסחר, לא לעבד שדות וכרמים שמחוץ לחומה, לא לפגוש בני משפחה שהופכים מופרדים, ואם היה מִשהו בחוץ באותו זמן אינו יכול להכנס, לא רבנים לצאת אל "העם שבשדות" ללמדם, ולא תלמידי חכמים המבקשים תורה מפי גדולי ירושלים. וכמובן לא עולי רגל הרוצים לקיים את מצוות הרגלים. 

כל אילו אינם נוגעים לנו כי ממילא נחרב המקדש. אבל המשמעות הרוחנית שהחלה מציאות חדשה של גלות. גלות הפנימיות אשר הובאה במצור ומצוק ואין לה יכולת לפרוץ מחוץ לחומות החיצוניות הסוגרות עליה. זה נוגע לנו. ואולי עוד יותר לנו, כי החושך של החוץ גדול יותר היום.  

ניתן דוגמא (פשטנית אך אמיתית) לאחד שהיה באוניברסיטה. אדם נחשב ומוערך. הוא כבר הגיע להבנת האמת. כבר התחיל לשמור שבת. אבל עדיין נאבק עם עצמו על ענין הכיפה. זו היושבת על הראש והיא ניכרת לעין כל ברשות הרבים. מה קרה? הכל בסדר? מישהו נפטר? אתה באבל? כמו שרואים אנשי ציבור בלוויות וכד'. "מכבדים" מה שנקרא. הוא מוכן לשמור שבת ולהניח תפילין ולהתפלל ולברך ברהמ"ז כי זה פחות או יותר בינו לבין עצמו (ורבש"ע שלא מגלה את סודו לאחרים רק מכריזים על כך בפמליא של מעלה: פלוני חזר בתשובה). אבל להודיע ברבים שהוא עתה איש אחר, שייך למחנה אחר, שומר תורה ומצוות, את הדגל הזה אינו מוכן להניף (על ראשו?). מה ההסבר הפסיכולוגי לכך? הפנימיות שלו במצור ומצוק ע"י החיצוניות החברתית של הקלי'.

זו  ג ל ו ת! אבל למה נרחיק עד לשם. בתוך בית המדרש פנימה ולא רק אצל החוזר בתשובה הטרי. אלא בישיבה בולטת מהשורה הראשונה, מהמובילות בעולם התורה....הוא רוצה להתחזק עוד יותר. לקבל איזה חומרה. איזה מנהג טוב. לא לדבר בסדרים. להפסיק לדבר לשון הרע (אפילו זו שהיא לתועלת או מצוה). הוא פשוט רוצה להיות צדיק וירא (לא סתם צו"ל ניק). אלא שחברי הועד שלו מכירים אותו עוד מאז הישיבה קטנה, אולי מהשכונה, והם יכולים להקשות עליו: מה קרה? החלטת להיות צדיק? חוזר בתשובה? עברת משבר? מישהו חולה בבית? וכד'. אז הוא נמנע. מתקרר. מוותר. נזהר.

זו  ג ל ו ת!

יה"ר שנזכה לפרוץ את החומות, את החיצוניות, את הגלות הפרטית של עשרה בטבת. התלמוד בבלי שהוא יגיעת התורה האמיתית בכוחו לבטל את כח השלטון של מלך בבל, מלך הבלבול,. מלך הבלילה, מלך הבלימה. ולזכות במהרה בימינו לשפע בלי מה.

[1] בעשרה בטבת סמך מלך בבל נ"נ הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק, שמזה נמשך החורבן, בי"ז בתמוז בין היתר הובקעה העיר בחורבן בית שני ובט"ב היה החורבן הגדול שנחרב בו הבית הראשון וגם השני (משנ"ב תקמט).

[2] רמב"ם פ"ל הלכות שבת ה"ז.

[3] ויותר מזה נלע"ד ענג וכבוד שבת במאכל ומשתה וכסות וכו' הם עצמם דברי קבלה שנאמר:

וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר ( ישעי'ה נח, יג). אז אמנם שוב, זה חמיר מסתם דרבנן. ומאידך יש כאן הם אמרו והם אמרו. דברי קבלה מול דברי קבלה.