שבת שובה (פרשת השבוע - וילך)

א. המלכת ה' או עמידה למשפט

שניהם יחד משמשים ביום ראש השנה. לכאורה זו נראית סתירה, שמחת יום טוב על [1]המלכת ה', מחד. וחרדת הדין מאידך. איך צריך להסתכל על שני העניינים הללו גם יחד?

ננסה להבין זאת מתוך עיסוק בשאלה מדוע עשרת ימי תשובה באים אחרי יום הדין?

הרי בראש השנה הקב"ה דן את העולם כולו. "מי לחיים ומי למוות..." ועשרת ימי תשובה הם זמן תשובה לכל, ובהם התשובה מקובלת ביותר. אם כן, מדוע ניתנו עשי"ת אחרי יום הדין. לכאורה אם כבר ניתנה הזדמנות לשוב, ולכפר, לבוא נקיים לדין, היינו צריכים זאת [2]לפני יום הדין?

ב. יום הכיפורים

כדי לענות על כך, אנו צריכים להבין את גדרה של כפרת יום הכיפורים. ומהי בכלל  "כפרה"?

"לכפורי ידיה"[3] לקנח את ידיו. פירושו, שהאדם מנקה את הלכלוך שעל גבי ידיו. אך אינו מסיר פגמי עור בכך. כל מה שהוא חלק ממנו, יישאר. ורק מה שעל גביו, חוצה לו, הוא שמתכפר.

הימים הללו דורשים מהאדם להגדיר לעצמו מי הוא, ומי הוא לא. אם נח לו עם החסרונות שלו, עד כדי שיגדיר אותם חלק מאישיותו, לא שייך לכפר על כך. זה לא דבר שמתקנח. אבל חיסרון שאינו רוצה בו, אותו מנקים ממנו.

ג. פ' וילך

"וה' הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך".

יש כאן הבטחה[4]. שלא ירפך מעבודתו. לא יתן לך רפיון, כדברי רש"י.

ואם כן, מתי וכיצד האדם חוטא? רק כאשר הוא רוצה ובוחר להתרפות מדברי תורה, אז הוא מאבד את השמירה המיוחדת הכתובה כאן.

ולפי זה "הבא ליטהר מסייעין אותו, הבא ליטמא פותחין לו". הגם שרק "בא ליטהר" ועוד לא בנה כראוי חומות להישמר מיצרו מכל וכל, מסייעים לו. אבל הבא ליטמא, דהיינו שהוא רוצה ליטמא, כי נוח לו בתרבות אנשים חטאים, "פותחין לו" כלומר שהיה עד כה קשור כיהלום בחותם שמירת הבורא עליו, שלא ירפך.

היסוד הזה מקביל לכפרת יום הכיפורים. וטמון בדברי חז"ל, כי שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. כלומר, שמצווה גורמת לאדם שיידבק בה. ומאידך עבירה גורמת לאדם שיידבק בה.

החוטא הולך ונדבק בחטא. עד שבמאזני[5] נפשו מכריע שנוח לו בכך. ואפילו מורה היתר ומצדיק את מעשיו. הוא דבוק בעבירה. ואיננה מתכפרת. רק כשיכריע לעצמו, שאינו רוצה בכך. הוא רוצה להשתנות באמת. יפריד את אותם מעשים או תכונות מאישיותו, והם יעשו כעין לכלוך שעל גביו. אז הקב"ה ברחמיו, יכפר לו, ומכאן ואילך לא ייתן לו רפיון.

ד. המאזניים שלמעלה כנגד המאזניים שלמטה

הכרעת המאזניים שלנו, היא שתכריע את המאזניים שלמעלה. שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

לזה אנו נצרכים לחדד את מהותם של שני צידי המאזניים. בצד הטוב עומד המלכת ה'. ותמלוך אתה הוא ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך... צדיקים יראו וישמחו...

ומהצד השני, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, כעת כל החסרונות מתחדדים, גירעונם והשלכותיהם. לא נותר אלא להחליט, כך אני רוצה להיות. וכך איני רוצה להיות. צד זה מכריע וצד זה מוכרע.

ראש השנה הוא יום תרועה. אשר היא מחד, יבבה[6]. בכי, זעקה גדולה ומרה על אותם חסרונות אשר האדם מבין שאינו מסוגל לחיות איתם. ותרועת מלך מאידך. על הגעגוע והכיסופים לגילוי מלכותו ית' בעולם. השופר זועק, ומעורר אותנו לזעוק איתו יחד. שככה אי אפשר יותר, לא עם זכרון מעשים שכזה, ולא עם השלכותיהם, בהסתר אסתיר פניי. אלא לאשר אנו כמהים ומתפללים שכבר יתקיים בנו  "וה' הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך".

שנזכה לגמר חתימה טובה אכי"ר.

[1] אמרו לפניי מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. ועוד תיקנו בנוסח התפילה, המלך הקדוש, ובכן תן פחדך, ותמלוך, מלך על כל הארץ וכו'

[2] מנהג אשכנז להתחיל סליחות סמוך לראש השנה. אך עיקר ימי התשובה נזכרו בחז"ל בעשי"ת. ואף אלול הוא הכנה ליו"כ כפי שמשמע בטור.

[3] הלשון הזו מקורה בסוגיות החורבן. כך הבין נירון קיסר את הנהגת ה' בשולחו את אמה"ע להילחם בישראל. שהקב"ה אוהב את ישראל, והחורבן הוא רק מציאות חיצונית של "לכפורי ידיה" כדי לקרבם אליו. ולכן מתוך כך ערק והתגייר, שהרי הבין שהם כעת נרדפים ולמה בחר להידבק בישראל בעת כזו. ע"כ כנ"ל.

[4] אחרת מה ההוה אמינא שיעזבך? הרי לא מדובר כשח"ו יעברו על התורה, ובכל זאת לא ירפך ולא יעזבך, כי בהמשך הפרשה מפורש, שעל עזיבת התורה, "ועזבתים והסתרתי פניי מהם... הסתר אסתיר פניי"?

[5] זהו "אני". און הוא כוח. אני, הוא לשון קיבוצי הכולל את כל כוחות האדם, המורכב מכוחות הגוף וכוחות הנשמה. הכרעת המאזניים הללו היא ה"אני" שלו.

[6] התרגום של תרועה, הוא יבבה. כמו "ותייבב אם סיסרא". מכך למדו חז"ל שהתרועה נשמעת כבכי, גניחה או יללה.