השוחד יעוור עיני חכמים
השוחד יעוור עיני חכמים, קצת על המושג שוחד מתוך השקפה יהודית
הטייס האוטומטי שלנו - קובע, מחליט ובוחר עבורנו בכל עת.
אבל האם באמת הוא ראוי לאמון המלא שאנו נותנים בו ?
או שאולי הוא חשוד למעול בתפקידו...
ידוע, שכשרוצים למדוד משהו, צריך קודם כל לכייל ולאפס את מכשיר המדידה איתו רוצים למדוד, ולבדוק את תקינותו. אחרת מכמונת המהירות תראה שמגדלי השלום נוסעים ב 30 קמ”ש. ומד החום יראה שיש לילד 45 מעלות בצל...
וכל שכן שנזהרים פי כמה כאשר כל טעות קטנה במדידה יכולה להביא לתקלה גדולה. למשל במדדי האנרגיה של הכור האטומי, שם סטיה קלה יכולה להפוך את הכור לספינת חלל.
אז לפני שאנחנו סומכים על שכלנו, לאורך כל חיינו עם מליון החלטות על כל צעד ושעל, כדאי לבדוק קודם אם אכן הוא מכוייל, ויודע לשפוט במידה הנכונה !
אמנם יש כאן “מלכוד” – איך אפשר לבדוק את הכלי היחיד שאיתו אנו מבצעים את כל הבדיקות ?
זה כמו לבקש מאדם שיש לו רק סרגל אחד, לבדוק ע”י הסרגל, שהסרגל שלו באמת ישר...
מעמידים את השכל במבחן
אם נשים לרגע את השכל על שולחן הניתוחים, נגלה עובדה מאוד יסודית – אדם חושב אך ורק במה שהוא כבר מתעניין בו. למשל, אדם שמרפרף בעיתון, לא ישים לבו לדברים שלא מעניינים אותו. וכן, מי שלא מתעניין באיסוף בולים, לא יחשוב על פרטי פרטים בבולים, שאנשים אחרים כתבו עליהם ספרים שלמים...
וזה נובע משורש פנימי, שרק מה שאדם רוצה בחייו (או רוצה מחוץ לחייו) מעניין אותו, ועל זה הוא חושב.
אם כך, כל שאלה שהשכל שלנו דן בה, היא שאלה שהגיש הרצון אל השכל כדי שיחליט עליה.
אמנם רוב השאלות הללו הן טכניות, כלומר כבר החלטנו על המטרה, ועכשיו הרצון דורש מהשכל את הפתרון היעיל ביותר, כיצד לפעול ואיך הכי טוב להשיג את המטרה. מהכנת קפה בבוקר ועד לתכנון נסיעה לטיול.
אבל הבעיה מתחילה בשאלות החשובות באמת בחיינו, כשאדם מתלבט אם עניין מסוים טוב בשבילו או לא, אם להאמין במשהו או לא ובאיזו דרך לבחור.
שם, הרצון וההתעניינות של האדם, כבר נוטים לאחד מן הצדדים.
למשל, מי ששואל רופא – האם זה מוכח מדעית, חד משמעית שמי שמעשן רק 15 סיגריות ביום ודאי מת מזה ? מן הסתם לא רוצה להפסיק לעשן... ומי שמספר לך על התלבטות שלו האם הוא באמת חייב לבזות ולהשפיל את עצמו עוד פעם רק כדי לפייס את החבר העקשן והמקובע שלו, כבר די ברור לאיזה צד הוא הכריע...
וכאן מגלה התורה נקודת תורפה אדירה של השכל ושל כוחות נפש האדם בכלל -
כמה מילים על שוחד
המילה שוחד היא בעצם נוטריקון (חיבור בין שתי מילים או יותר) של המילים – שהוא אחד. (מסכת כתובות קה:)
כלומר כשדיין או שופט מקבל שוחד ממישהו, דעתו מתקרבת אליו, ומרגיש את השני כאילו זה הוא בעצמו, שניהם עכשיו כאחד. ויש כלל בידינו - אדם אינו רואה חובה לעצמו. האדם רגיל כל כך להצדיק את עצמו, עד שקשה לו אפילו לחשוב שהוא טועה. לכן, כיון שהתקרבה דעתו של הדיין למשחד, אינו יכול לראות לו חובה בדין, וגם אם ירצה לדון דין אמת, בלי קשר לשוחד, זה כבר לא בשליטתו.
ויותר מזה, אפילו אם יבוא אדם מהצד, ויגיד לו דברים נכונים וישרים נגד הכרעתו, הוא כבר ימצא דרך לעוות ולדחות אותם. כמו שכתוב בתורה (דברים ט”ז, י”ט) “השוחד יעוור עיני חכמים” – שאינו יכול לראות בכלל צד חובה. “ויסלף דברי צדיקים” – שמעוות אפילו דברי צדק שיגידו לו.
ועוד יותר מזה, אחרי שאדם קיבל פעם אחת שוחד ועיקם את דעתו, הוא כבר קילקל את חוש האמת שלו, ובפרט שהוא צריך לעקם עוד ועוד דברים שיתאימו לעיקום הראשון, וכך ככדור שלג הולך ומאבד לגמרי את המצפון ומסילת הישרים.
נקודה מדהימה נוספת בשוחד – תארו לעצמכם שניתן לאדם מסוים להכריע בשאלה מדעית שאינה נוגעת לו כלל, ואין לו איזו סיבה להכריע לכאן או לכאן. אבל נספק לו רק חומר חלקי, שיתחיל לעבור עליו בינתיים, ונאמר לו שעוד שבוע יקבל את שאר האינפורמציה ותהיה לו תמונה שלמה. הרי שאם הוא אדם קצת חכם, ודאי לא יכריע על סמך החומר הראשוני.
אמנם תהיה לו איזו השערה התחלתית, אבל בערבון מוגבל, שאינו מקבל כאמת, וודאי שלא יאמר את השערתו הרופפת למישהו, אלא יחכה לשאר החומר, ואם תהיה שם סתירה להשערתו מיד יבטלנה. ורק אחרי שיקבל ויקרא את שאר הראיות יכריע מהי דעתו. ובודאי אינו חשוד לסלף את החומר החדש בהתאם להשערתו הראשונית.
אבל בהלכות דיינים ישנה אזהרה, האוסרת על הדיין לשמוע את אחד הצדדים שלא בנוכחות חברו, אלא חובה עליו להמתין עד ששני הצדדים יהיו נוכחים. והטעם הוא שאם אחד מהם ישמיע את דבריו ויתן בהם טעם, יכנסו הדברים באזני הדיין ומעתה לבו נוטה לזכותו. ולמרות שברור לדיין שעדיין לא שמע את טענותיו של השני, אך בינתיים נשמע לו שהצדק עם הראשון עד שישמע את שכנגדו, ומעתה כבר יש לו אי נעימות פנימית לשנות את דעתו הקדומה, ודי בזה לעוות את המשפט (אבל כששניהם נמצאים יחדיו אינו מרגיש מזוהה עם צד אחד יותר מאשר עם השני).
עד כאן 60 שניות על שוחד.
שכל או כשל?
והנה כל אחד מאיתנו הוא דיין ושופט עשרות פעמים ביום, כי מוטל עלינו לשפוט תמיד האם צודקים אנו בהתנהגותנו, והאם דרכנו נכונה והשקפותנו ישרות.
וכאן, הסכנה הטמונה בשוחד גדולה פי כמה –
קודם כל, לא צריך בכלל שוחד כדי שיהיה “שהוא אחד” - אין מישהו קרוב אלינו יותר מאיתנו...
וממילא קשה לנו לראות חובה לעצמנו, ולהצדיק את שכנגדנו. אז מה הפלא שלא מזדמן לנו לשמוע ויכוחים בסגנון – “אתה צודק !” – “מה פתאום, אתה צדקת לאורך כל הדרך !”...
דבר שני, אם על הנאה קטנה של כמה מרשרשים כבר דעתו של הדיין נוטה לצד אחד, איך נוכל אי פעם להכריע נכון בהחלטות שעשויות “לעלות לנו ביוקר”, ולדבוק באמת ובצדק גם כאשר הדבר מצריך מאיתנו מאמץ להשתנות והשקעה בבחירה הנכונה.
ואם אפילו הנחה קדומה באיזה מחקר מדעי כבר יכולה לעוות את שיקול הדעת כי קשה לאדם לחזור בו, מה עם ההנחות הקדומות המוצקות והמבוססות שאיתן אנו חיים כבר כמה עשרות שנים???
ומה אם דיין שקיבל רק פעם אחת שוחד כבר הולך עקום, מה נאמר אנחנו, שמגיל קטן התרגלנו לתרץ את עצמנו בכל מיני המצאות ותירוצים, וערימות על גבי ערימות של עיקומים קלים וגדולים ל”יישר” את העולם שיתאים לזיגזג שלנו. להקטין את חומרת כשלונותינו ולהגדיל טעויות זולתנו. (וגם לפעמים “מיישרים” את שכלנו בהתאם לשכל שכבר נתעקם)
אם כך כבר איננו יכולים לסמוך על שכלנו שיכריע בצורה ישרה ויכוון לאמת, כאשר מנגד עומדים שוחד הרצונות והרגלי העבר... שחוץ ממה שמעוורים את עינינו מן האמת, אף גורמים לנו לסלף דברי צדק הבאים ליישרנו.
ומצד שני, זהו הכלי היחידי איתו אנו יכולים לקבל החלטות, ואם עליו לא נסמוך כיצד נוכל לחיות ?
אי שפיות זמנית
הגמ’ מספרת על סוג של מחלת נפש שאדם לעיתים שפוי ולעיתים שוטה...
ושואלת מה יעשה אדם כזה כדי שחייו יתנהלו בצורה התקינה ביותר שאפשר. שהרי כל פעם שהוא במצב שוטה הוא מאבד את מפתחות ביתו וכספו...
ונותנת עצה כל כך פשוטה, אך כל כך אמיתית. שילך לאדם שפוי שהוא סומך עליו ויתן לו את המפתחות והכסף, וחברו ישמור אותו מלאבד את הדברים החשובים לו !
אם אדם באמת הבין שבעצם הוא מנוהל ע”י דיין משוחד, הוא כבר לא כל כך יסמוך על עצמו... חלק מהחלטותיו אמנם שפויות, אבל חלקן לגמרי עקומות. לכן מייעץ הרב דסלר (מכתב מאליהו) שכמו שבאותה מחלה העצה היא להפקיד החלטותיו בידי שפוי, כך אנחנו צריכים לבחור להיות בחברה וסביבה הנוהגת בישרות ועל פי ערכים הוגנים. כי אדם מושפע מהסביבה והחברים שלו, וכמו שאומר הרמח”ל שאפילו צדיק שיִמָצֶַא הרבה זמן בין רשעים סופו להיות רשע, ואפילו רשע שיִמָצֶַא בין צדיקים סופו להיות צדיק. ויש כאלה שזכו למצוא מדריך רוחני, שכבר עשה עבודת אמת עם עצמו, ונמצא מספיק מרומם מעל כדי לשמש עבורם נקודת אחיזה לא משוחדת להשען עליה, ולהתייעץ איתו על כל צעד ושעל.
כך גם אנחנו צריכים לברור את חברינו, סביבתנו, והערוצים אליהם אנחנו מחוברים שישמרו עלינו בעת היותנו “לא-שפויים”. וכל שכן שלא להתחבר ל”לוחמי אמת” המשוחדים ע”י שנאת חינם, קנאה ותחרות, שיעשו אותנו יותר “שוטים”...
אך המהלך הזה בחיים מצריך מהאדם מידה שכבר מזמן יצאה מהאופנה – ענווה. כלומר, להוריד הרבה מעודף הבטחון העצמי שמלווה את דעותנו, ולבדוק את עצמנו. מי אמר שאני צודק, בדרך חיי, בהתנהגותי ובדיבורי. האם בדקתי היטב את הצד השני ? להיכנס לפרופורציה שבעצם יכול להיות שאני לגמרי טועה ואולי אני צריך לחזור בי משיטה שלמה.
לא להתבייש להגיד משפט בסגנון - “אתה יודע מה, אם אני טועה, אני מוכן להודות בזה, תן לי לילה לישון על זה” - ובאותו לילה להשתדל לא לישון קצת בגלל זה...
“קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הם”.
ואם אדם כבר נתון במצב שהאמת מוסתרת ממנו מרוב שוחד, ומה כבר יכול לחלץ אותו לראותה. כפי שאמרנו שאפילו דברים ישרים שיאמרו לו חבריו או מורה דרכו הוא יכול לעוות שיתאימו לשיטתו, לכאורה המצב אבוד...
צריך לדעת שאחד מחסדי הבורא, שברא בנו נקודה פנימית ועמוקה שנקראת “נקודת האמת”, ניצוץ אלוקי השוכן בתוכנו. ולמרות כל השוחד והמאזניים העקומות, יש נקודה אחת שאין כח לשקר לכסות. כמו שכתוב בתורה – “כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת (מבאר רש”י – לא מכוסה) היא ממך ולא רחוקה היא וכו’ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (כלומר ידיעה ברורה מה טוב לך ומה רע לך)”
כלומר, יש לך כח אלוקי השוכן בתוכך, קרוב אליך, שתמיד אתה יכול לחשוף אותו ולשאוב ממנו כוחות לבחור בטוב ובחיים. כי בעצם נשמתך היא ניצוץ אלוקים ממעל, חלק זך ונקי, שאין שוחד בעולם שיעמוד כנגדו, אם רק יאיר את אורו בעוצמה. וכמו שנר קטן בקוטר סנטימטר מסוגל להאיר למרחק של מספר מטרים, כך גם אנו יכולים לפזר הרבה מהחושך והאפלת השוחד האופפים אותנו אם רק ניתן לנשמתנו להאיר את אורה.
וצריך לחזק, לתדלק ולהעצים את הנקודה הפנימית הזאת, לתת לה מקום ומשקל בחיינו כדי שתוכל להשפיע על החלטותנו. להעצים את הנשמה. ובעצם כמו שמכיילים כל מכשיר – לוקחים מכשיר שהוא ודאי מכוייל ומתאימים אותו אליו, כך אדם יכול לישר שכלו ע”י הארת נשמתו.
והמפתח המעשי לזה גם הוא כתוב בפסוק הנ”ל – “בפיך ובלבבך”.
בפיך - כשאדם זוכה לשמוע דבר ישר ואמיתי, ממקור טוב ומהימן. הוא צריך לחזור עליו בפיו, כמו מנטרה, לומר את זה לעצמו שוב ושוב, עד שזה יתיישב על ליבו. שה”בפיך” יחלחל ל”בלבבך”, וכך תגדל יותר ויותר נקודת האמת שבו. לתדלק את המצפון בכל אפשרות.
ובלבבך – שבכלל יהיה אכפת לך להיות אדם אמיתי. בדור שהמילה אמת היא לא יותר מסיסמת בחירות של רודפי ממון שליטה וכח, לא להיות כפוף ולהסחף אחרי ערכי הרחוב של משפטי קסם לכסף וחיים קלים שאין בהם טיפה של אושר. אלא להיות מוכן להקריב עבור האמת, בלי להתקפל מפחד בגלל שיקולים שקריים. זו הקרבה, זו מלחמה, לאמץ את הלב לבחור בדרך הנכונה שרק היא מובילה לאושר אמיתי.
ואם אדם עשה עבודה אמיתית עם עצמו, אז ברגע המבחן, כשהשכל בא לקבל החלטה משוחדת מאיזה רצון של תאווה או קנאה או כל מידה רעה אחרת, מאיר עליו אור האמת מפנימיות האדם. שם יש לו קשר אישי עם הבורא ומשם הוא שואב כח ורצון חזקים יותר מכל רצון שקרי אחר. ללכת בדרכו של בורא עולם שחותמו – אמת.
