ניסים

ניסים גלויים בעבר ובהווה, כיצד האמונה בניסים מאירה את עינינו ומכוונת את דרכינו?

א. המחשבה הרגילה

תופסת את המועדים אם זה פסח, שבועות, סוכות (רגלים) או ראש השנה ויום הכיפורים (ימים נוראים) או חנוכה ופורים (מאבקים הסטורים רוחניים) כנקודות אור הזרועות בחלל חשוך.

הגעת לנקודה ראית... עברת אותה נסתלק האור. ואולי קצת לפני, יש אור בקצה המנהרה (המנהרה היא: נקיונות הפסח, בנית סוכה, הוצאת המחזורים מהבוידעם וכד’) אבל המחשבה היותר מעמיקה תופסת את המועדים לא כנקודות אור אלא כזרקורים המאירים מהם והלאה את מרחב הזמן של חיינו.

ככל שאנו מקשרים עצמנו ואת התודעה שלנו יותר לאותו מועד כך “אנו” קובעים איזו עוצמה תהיה לאותו זרקור. האם תספיק למשך ימי המועד? אולי שבוע, חודש? או לכל המעגל עד חזרתו שנית בשנה הבאה.

ב. לא מואר אלא מאיר. לא האדם מואר אלא עולמו וסביבתו.

איננו אוהבים להשתמש במילה “מואר” הלקוחה מהז’רגון של המזרח. חלק מאיתנו לא הגיע לשם. חלק חזר מוכה וחבול. חלק “חזר” לשורשיו וחלק נשאר שם “מואר” ושכוח: מעצמו, ממשפחתו או עמו.

אבל להבדיל מהאדם “המואר” הנזכר לעיל, על האדם החושב, המתבונן ועובד אלוקים לגרום לכך שהשנה תהיה מוארת, העולם יהיה מואר (לפחות, יותר מקודם) וגם הנפש שלו.

ואם זכה להיות מורה צריך להביא אור לתלמידיו.

ג."הארת את עינינו בסוגיא" אמרו התלמידים לראש הישיבה

אחרי השיעור בגמרא. הוא שמח מאוד שלא היה צריך להעיר אותם אחרי הסוגיא הקשה שכל כך התאמצו להבין והתחלפה ה- הערה ב- הארה. משום שרוב העולם לא מבחינים בין אל”ף לעי”ן ובין עומד (עמידה) לאומד (אומדנא). בגלל תרבות הלשון.

קשה להם גם להבחין בין “הארת לנו” ל”הערת אותנו”. בגלל קושי החשיבה.

איך יֵדע ראש הישיבה למה התכוונו? כי מי שמתעורר, (1) מפהק ומתמתח. ומי שמתאורר עיניו מבריקות. לא מהאור שנפל עליהם אלא מהאור הפנימי הבוקע מהם דרך העינים כי הרבה אור מבחוץ מסמא את העינים ונקרא לכן סגי נאור (בלשון “סגי נאור”).

ד. שמן של נס

בחנוכה מדליקים חנוכיה ובה מאירים הנרות. זכר לניצחון החשמונאים (מכב”ים) על היוונים. מניחים אותה על פתח הבית, החצר או חדר המדרגות. חכמים התירו (מסיבות מסוימות של גזירות שמד במשך הדורות) להדליק גם על שולחנו בביתו פנימה.

מה הקשר בין הניצחון ההסטורי הזה לבין הדלקת נרות בכלי? כי במהלך המלחמה הגיעו לבית המקדש המחולל והדליקו את המנורה עם שמן של נס.

אנחנו מאמינים בַּנס! שאם לא כן, ביטלנו את שורש הטעם והסיבה להדלקת הנרות.

אמנם יהיו שיאמרו שצריך לחלק בין האמונה בנס (ואולי האמונה בכלל) לבין המנהג היפה והמרשים של טקס ההדלקה. זה מרַכז ומלכד את המשפחה (2) ומזכיר לעם היהודי את גבורת אבותיו (משהו מהסוג של מצדה, לעולם לא תיפול וכיוצ”ב).

מסורת ישראל אינה מכירה בטקסים. גם אין לה ענין בהם. כשהייתי צעיר יותר היו רגילים להשתמש במילה: צֶרֶמוֹנְיָה. היא באה מהמילה האנגלית: Ceremony אבל יש לה ביהדות קונוטציה של השרש צ.ר.מ. (צורם את האזן). יש טקס יום העצמאות, יום הזכרון וכו’ אבל אין טקס ליל הסדר או ליל שבועות. הם חגים, רגלים ומועדים. הם המציאות הרוחנית שהוטבעה בבריאה וחלה על הזמן והנפש. (3)

הנפש היהודית הסולדת מטקסיות לשמה מפתחת עין מיוחדת (יותר רוחנית). היא רואה בשעת הדלקת הנרות: שמן של נס. את השלהבת היוצאת לעולם משמן כזה, אנו מדליקים.

ה. יהודית ודמוקרטית.

המחשבה המורגלת בצמד מילים אלו רואה את האירוע ההסטורי של חנוכה באופן המגדיל את החלק “הדמוקרטי” על חשבון החלק “היהודי”. (4) כי אפשר (אולי) לחשוב שהחלק הדמוקרטי הטבוע בנפש האדם הוא זה שגרם למכב”ים למרוד ולהשתחרר מעול הכיבוש היווני. (5)

אנו המאמינים במסורת ישראל יודעים שדווקא החלק היהודי (נטו) גרם למרד. את האנטי-דמוקרטיה של שלטון יון (לשון עדינה לדיקטטורה עריצה) היו מוכנים לסבול אילו הניחו להם לעבוד אלוקים ולשמור תורה. אבל את גזרות השמד על התורה ומצוות לא יכלו לסבול.

הבא נראה שכך היה גם במצרים אשר אכזריות השעבוד ואורכה עלתה כמה מונים על גזירות יון. ובכל זאת כאשר נאבקו בפרעה (עריץ הכל יכול של האימפריה הגדולה בעולם של אז) היתה דרישתם הבלתי מתפשרת: ה’ אֱלֹקֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה (שמות ז, טז). אכן זהו עם אשר גם ברצונו הנואש לחירות ידע להקדים את “היהודית” ל”דמוקרטית” בעומק לבו ומחשבתו ולא רק מהשפה ולחוץ כהגדרה לפרוטוקול. שם (במצרים) נוצרה הוית האומה הישראלית. חנוכה היא ענף היוצא מהשרש של פסח.

ו. אמונה במלך המשיח

המחשבה מתנתקת מהגוף ומפליגה לאמונה והשאיפה לימות המשיח. תקוות העם היהודי בכל הדורות (שהכופר בה, כופר בעיקרי האמונה של “בכל יום אחכה לו”). לא! אין אנו משיחיים ח”ו לא במובן היהודי ולא במובן הנוצרי.

לא הרצון לחיים טובים מביא אותנו לאמונה זו ולא הרצון להשתחרר מעול עריצות. אלא הרצון שהאור האלוקי יאיר בעולם. ויאיר את עינינו לראות את האמת והצדק (האמתיים).

אבל מה נעשה והאמונה הזו היא “יהודית” מאוד. שהרי הוא “מלך המשיח”. ומעליו “מלך מלכי המלכים הקב”ה”. עד אז אין לנו נגד שיטת בחירות דמוקרטית לבית המחוקקים, רשויות מקומיות וכו’. זה כלי לניהול חברה. אולי זה הרע במיעוטו. ואולי הרע הזה הולך ומשתלט ע”י “הדיקטטורה” של הרוב. (6)

ז. ההלכה נפסקה שאין סומכים על הנס

למרות שזו מחלוקת בין חכמי הגמרא. אבל בוודאי אנו מאמינם בנס, בניסים, כי אלו “מאירים את עינינו”. מראים לנו שאנו חיים די בחשך. ששכלנו אינו מספיק להאיר את הדרך הנכונה ללכת בה. שכוחנו אינו די להביא את הגאולה ולגבור על כל אויבנו.(7)

לא שאנו מבקשים ומתפללים להיגאל ע”י ניסים כי מי יתקע כף לידנו שאנו ראויים לכך. אבל הידיעה והאמונה שהקב”ה עשה ניסים שמיעוטם נראים (ניסים גלויים) ורובם לא (ניסים נסתרים) זה מאיר את עינינו ומכוון את דרכינו לאמת.

ח. שמן של נס רלונטי לכל דור.

בחנוכה אנו מדליקים בעולם את הנס שהיה במקדש ואת הניסים שהיו במלחמה ההיא של מעטים וחלשים נגד רבים וגיבורים. יחד אתם מדליקים את כל הניסים שהיו במלחמת השחרור, סיני, יום הכיפורים (אותה חויתי וראיתי העצמי), מלחמת המפרץ וטיליה על גוש דן ועד “עמוד ענן” ועמוד אש. אילו היה התנ”ך נכתב היום ואילו היו הנביאים פועלים היום היינו נדהמים מהניסים שחלפו על פנינו בדורנו, בימנו. היו ולא ראינו. לא האירו את עינינו כי משהו בפנים היה אולי מכובה.

בשעת השמד תיקנו להדליק בתוך הבית. לפחות להאיר את עינינו. במצב הנכון והמתוקן צריך להדליק בחוץ ו-לחוץ. עבור רשות הרבים. כי מי שיכול צריך להאיר גם לאחרים את עיניו. ח”ו לא לכפות. כי אי אפשר לכפות על אף אחד שיאירו עיניו. אבל אפשר להדליק בחוץ. וכל אחד יבחר לעצמו. “אַת פְּתַח לו” מפתח ביתך.

ט. יעקב חבל נחלתו. (8)

כאשר הקב”ה מאיר עינינו להבין סוגיא קשה או הלכה או קטע בזוהר זה נס. כי דרכו של נס הוא שיש חבל (פתיל) ארוך מאוד היורד מהשמים אל הארץ ומנשמתנו אל גופנו. הקב”ה מדליק את האור בפתילה למעלה והאור הזה יורד ומתפשט עד הנפש יהודי הומיה. מדליקה אותה, ולפעמים שורפת אותה (באופן חיובי) ומשם האש הזו עולה חזרה דרך פתיל חיינו ובוקעת מהעינים החוצה. אז העינים מבריקות ונוצצות כנרות חנוכה ממש. אז אנו הכלים והאורות ביחד: חנוכית האדם.

מי שרואה אדם כזה רואה נס גלוי.

______________________________________________________

1. נשים לב שללא ניקוד, המילים התעוֹרֵר ו-התְעָוֵר שוות. כי מי שהיה בתרדמה (רוחנית) הוא עוֵר. ומי שהיה בשינה פיזית, אין חוש הראות שלו פועל ועיניו עצומות.

2. כמובן שצריך משהו יותר יסודי כדי להחזיר את ערכי המשפחה (המתפוררים) מאשר עוד טקס נחמד במועדים. כשמדברים על שינויים מתקדמים בתרבות צריך להביא בחשבון גם מה המחיר לכך.

3. זה מחזיר אותנו אל “המחשבה הרגילה” שפתחנו בה את המאמר.

4. הרי אנו שבויים בקסם של צמד המילים המגדירות את מהות אחיזתנו בארץ ישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית. יותר מאשר מוכנים להאחז ביהדות (בת שנות למעלה מאלפיים) רוצים להאחז בקסם המרגיע של צמד המילים. ודוקא בסדר הזה.

5. למרות שלא מעט תיאוריות ומחקרים בתחום הנפש (פסיכולוגיה) מדברים על נפש האדם המבקשת דוקא תלות באדם חזק המשחרר אותה מאחריות לגורלה. למרות שאין זה המקום לדון בכך, נזכיר את ספרו הידוע של אריך פרום: מנוס מחופש (שיצא בשנת 1941 תוך כדי מלה”ע השניה). מתוך הקדמתו אביא כאן שאלה אחת: האין אולי בנוסף לשאיפה המולדת לחופש, שאיפה אינסטינקטיוית לכניעה? אם לא, כיצד נבאר הימשכות שיש בזמננו לכל כך הרבה אנשים להיכנע למנהיג? זה נושא מחקרו הפסיכולוגי.

6. שפעם אתה בעדו ופעם נגדו לפי מה שאירע בבחירות האחרונות שאינן אומרות כלום בפרספקטיבה הסטורית ארוכה.

7. יון – איראן זה סתם חרוז.

8. כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (דברים לב, ט. פרשת האזינו).