כיפור וסוכות בזווית אישית
ליל כיפור
"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון"
המפרשים התקשו כאן, מה נאמר בדיבור זה. שכתוב וידבר, ולכאורה אין תיאור לשום דיבור. רק אח"כ כתוב שוב ויאמר ה' אל משה וכו' את הציווי לאהרון הכהן שלא ייכנס בכל עת אל קודש הקדשים.
רש"י מפרש, דרך משל מחז"ל, "היה ר' אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא (רופא) אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון".
העירו במפרשים שיישוב לשון המקרא קצת קשה לדבריו, אך הוא מבאר שאמירה ראשונה, היא אחרי מות, כפשוטו. תזכור שמתו בני אהרון. ואמירה שנייה שלא לבוא אל קודש הקדשים כי אם בפר בן בקר, של יום הכיפורים.
אך יותר צריך ביאור, מה שייך זה לזה? הלא בני אהרון מתו בחטא אחר?! ובשלמא למאן דאמר[1] חטאם היה שנכנסו שתויי יין, נוכל לתרץ שהראה לו חומרת דיני בית המקדש באופן כללי, ובזה אזהרה, שלא יבוא אל הקודש, כי זלזול בהוראות המקדש סופם מיתה, כדרך שמתו בניו.
אך למאן דאמר הורו הוראה בפני רבם, מיתתם כלל לא שייכת למקדש, הרי המורה הוראה בפני רבו חייו מיתה גם בגבולין?!
4:30 לפנות בוקר
קור ירושלמי, כולם סביבי ממהרים. ואני לאיטי, מנגינה מתנגנת בראשי...
"נפשי חולת אהבתך, אנא אל נא, רפא נא לה, בהראות לה נועם זיווך"
חושב על הרופא, והחולה שהצטנן, הוא חייב להתחמם. למה לא אומרים לו להתחמם? כנראה שהעיקר שמזונו, ומקומו לא יהיו קרים. מזון זה חיים. אל תיתן את חייך אל הקור. ולא את מקומך. שמבטא את אישיות האדם. ופנימיותו. אל תיתן אותה אל הקור...
בוקר כיפור, בפיוט שני בני אהרון
כולם בוכים סביבי. ואני תמה על מה. נכון מתו בקיצור ימים, קדושי עליון. אך לפני יותר משלושת אלפים שנה. ועוד וכי חסרים צדיקים שמתו בקיצור ימים במשך הדורות? ומדוע הזוהר שקרא בו החזן, אומר שזוכה הבוכה לכפרה? ומדוע איני בוכה כמו כל הצדיקים שסביבי?
עם חלישות הדעת, ותחושת הייאוש הזו, הגעתי למוסף. "אל תשיבנו ריקם מלפניך" אמר החזן. חזרתי אחריו ותמהתי, וכי אפשר שלא תהיה ח"ו שום תועלת בתפילות שלנו, עד כדי שנאמר "ריקם"? ועוד, מדוע למעט בקשתנו, נבקש שיקבל תפילתנו לגמרי, ולא רק שלא תחזור ריקם? אלא שאנו כבר מבקשים קבל ברחמים וברצון את תפילתנו, ומה התוספת הזו, של אל תשיבנו ריקם? יש כאן איזו בקשה, שחשוב לנו לבקש, לו במעט שתתקבל. "מלפניך" אנו עומדים לפניך, ומבקשים שלא לשוב ריקם.
אלו המילים האחרונות של "אבינו מלכנו". סוף התפילה, אחריה זה כבר סליחות. אנו מסיימים, בידיעה שאין אנו ראויים, אך שלא נשוב ריקם, לא בידיים ריקות מאותם רגעים שעמדנו לפניך.
הפסקה
זהו זמן נפלא למנוחה והכנה לתפילת מנחה ונעילה. מי שהילדים מאפשרים לו...
בתי משחקת ובוכה לסירוגין, אני לומד ומתייחס אליה לסירוגין. אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' . המפרשים כותבים כשהקריבו קרבן, אך הלשון הזו, בקרבתם, לא בהקריבם, אלא בקרבתם, הם עצמם התקרבו!
אל תשיבנו ריקם מלפניך...
ישתבח שמו. הכל מובן, ברגע אחד.
הקמת המשכן, שני בני אהרון, עמדו להקריב בפעם הראשונה בחייהם, היה איזה פסול, ראינו מחלוקת אם שתויי יין או הורו הוראה וכו', אך הם באו לפני ה'. היה זה רגע שרצו להגיע לתכלית הקרבה לפני ה'. אך היה פסול.
אהרון הכהן, ירצה בקרבת ה' בתכלית. תאמר לו שאל יבוא אל קה"ק, כי אם בפר בן בקר, חטאת כהן גדול, שמכפרת לו, ביום הכיפורים. רק אז כשיהיה נקי בתכלית, יבוא אל הקודש פנימה. תזהיר אותו, שלא ימות כדרך שמתו בניו.
אנו יודעים שאנו לא ראויים לכל זה, אז בענווה מסיימים את תפילתנו, אל תשיבנו ריקם מלפניך, כפרת מה תתן לנו, כדי שנוכל עוד קצת להישאר לפניך, קרובים אליך.
לכן כל הצדיקים שסביבי בוכים, הם תמהים אם בני אהרון הקדושים, מתו בקרבתם, משום הפסול שהיה בחטאם, אנו שחטאנו, עוינו, פשענו איך נזכה להגיע אל קירבתו יתברך.
זו הכפרה שבבכייה זו, התעוררות כזו לתשובה, לרצון להתקרב אל ה', בתכלית הקרבה, והידיעה שהטעויות שלי מונעות זאת ממני. וזהו יום כפרה לכל, כעת אפשר לגשת לתפילות האחרונות בלב שבור, ביום סליחת העוון הזה, רגע לפני שהשערים ננעלים, לבקש חותם של ניקיון גמור, כדי שנהיה ראויים יותר לקרבתו יתברך.
בתפילת נעילה, כשכולם דפקו בחזקה על השולחנות עת ניגנו,
"בשרו נא הגאולה, בשעת הנעילה".
הדמעות זולגות כמים, תמונות האחים פאליי ועוד אחים ועוד אחים, רצות בראשי, אך עם טעם של נחמה, הם כבר שם, בקרבתו יתברך. אנו רוצים זאת מחיים, בגאולה השלמה, שתלויה בתשובה השלמה.
כעת אני מבין את הסמיכות המלחיצה של חגי תשרי. כיפור כל כך סמוך לסוכות. כי סוכות עניינו ניכר בשמחת בית השואבה. בה הגיע יונה, שקראנו עליו במפטיר מנחה, אל מדרגת הנבואה. שואבים רוח הקודש.
זוהי עת לניקיון כפיי, ואז אסובבה את מזבחך ה'.
[1] לסקרנים, זו מחלוקת במה חטאו נדב ואביהו, י"א נכנסו למשכן שתויי יין, שטרם נצטוו על כך, ורצו לעשות בזה תיקון מסוים, וי"א שהורו הוראה בפני משה רבנו, שדרשו מעצמם מהפסוק, שאע"פ שיורדת אש מן השמים, מצווה להביא אש בעצמם. ואכמ"ל.
