מחשבות על נחמה (ראש הישיבה)

איך נראית חתונה למרגלות העיר העתיקה? למה נקראת ירושלים עיר שחוברה לה יחדיו? האם "צדק חברתי" הוא עניין כספי או ערכי? אמת, אמונה, יושר? ומהי התקוה שכבר בת שנות אלפים? אומרים אמת ואמונה, שרים על התקוה ומבקשים נחמה...
מחשבות על "מחשבות"[1].
מחשבות, הן דבר פרטי ואינטימי של אדם עם עצמו. דיבור, מכוון אל זולתו יותר מאשר אל עצמו. שהרי הרבה פעמים: "אחד בפה ואחד בלב" ולפעמים גם כמה בפה ואף אחד בלב כמו שנהוג במקומותינו, כידוע, בעוונותינו. אצל איש אמת, הדיבור אל זולתו אינו שונה מאשר היה מדבר אל עצמו. אמנם לא כל מה שחושבים אומרים, לא כל מה שאומרים כותבים ולא כל מה שכותבים מדפיסים. אז, אם כבר מדפיסים צריך הלב להרגיש שהדברים יוצאים ממנו. ואז, לב (הכותב או מדבר) פוגש לב (הקורא או השומע) ונופלים זה בזרועותיו של זה (הלבבות..) ואהבה שוררת אצלם כמו שרק לבבות יודעים.
חופה מיוחדת על "חורבה".
אתמול, זכיתי לקדש זוג בחופה, במעמד שמאד ריגש אותי. מה ייחד מעמד זה, שעשה לי את זה במיוחד? הרי כל חופה יש בה משב רוח רענן שסיפור חיים מרתק מאחוריו. אולי פעם אכתוב ספר על חופות וסיפורי חיים...(החיים שמאחורי הקלעים...של החופות).
כל הבונה בית כשר ונאמן בישראל כאילו בנה אבן מחורבות ירושלים. החופה התקיימה במרפסת של בית כנסת "החורבה" בעיר העתיקה בירושלים. זו שממנה נשקף נוף אורבני מדהים שב"הרף עין" אפשר לסקור אלפיים שנה של היסטוריה יהודית ותערובת מוזרה משהו של שלשת הדתות. זו שבחצר שלה התגלה מקוה מימי בית שני, בבית פרטי של משפחת כהנים שעבדה בבית המקדש.
בחופה היו קומץ משתתפים, לא רב. כמה עשרות. קצת דתיים, קצת פחות, חרדים ורוב שאינם לא מאלו ולא מאלו, אלא מהרוב.
אמרתי בחופה (לפני הקידושין): בודאי יש כאלו (אולי החתן והכלה ועוד) המרגישים החמצה שהחופה לא נערכה ב-"חג האהבה", זה הכינוי העממי שדבק[2] בתאריך של ט"ו באב (החופה נערכה יומיים אח"כ). אבל דעו לכם כי אהב"ה שהיא אח"ד (שניהם במספר שלש עשרה, היינו אותה גימטריא שהיא בחינה של רמז), אין לה גבולות.
וחופה זו תוכיח שאין לה מקום מכיוון שיש כאן סיפור שתחילתו בישראל ואחרי עשרות שנים המשכו בניו-יורק ושוב בישראל, בעיר העתיקה, ואח"כ חזרה לארה"ב ואולי אח"כ המשכו בלב ים. מפגש מדהים בין אנשים שכל אחד הספיק לעבור פרק חיים משלו.
גם אין לה גיל שהרי שניהם יחד כבר עברו שנות מאה. הם שייכים לאותו רוב שהזכרנו ועם זאת לא ויתרו על חופה יהודית בלב הקדש היהודי[3].
אמרתי: חברים יקרים. אין יום מיוחד לאהבה. כל יום שיש בו אהבה הוא הוא המיוחד.
מי שמחובר לאהבה של בן זוג כל הימים שלו מחוברים.
ועוד שאלתי באותה חופה מה שעלה במחשבה באותו יום. כתוב בפסוק: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כד). האם זה שיא הענין של חתונה להיות בשר אחד? זה נכון לכל בעה"ח?! מה התורה רוצה לאמר לנו כאן?[4]
לפני כן אמרה תורה: וַיִּיצֶר...אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית שם פס' ז). מהי נפש חיה זו? אמר אותו סבא לרבי שמעון בר יוחאי[5]: דא שכינתא עלאה. ובהמשך אמר: ועלָה אִתְמַר (ועליה נאמר, כלומר על הנשמה הזו) "ועץ החיים בתוך הגן", דא עמודא דאמצעיתא, "הגן": שכינתא תתאה. ע"כ לשון הזהר. כלומר הנשמה מתלבשת בתוך רוח (שהוא "עץ החיים") והם מתלבשים בתוך הנפש (שהיא "הגן") היינו נר"ן (נפש, רוח, נשמה).
לחתן יש נר"ן כנ"ל ולכלה יש נר"ן כנ"ל. כל אחד קבל את בשרו מהוריו ואת הנר"ן שלו מהקב"ה. אבל כשהם מתחתנים הם נהיים בשר אחד שאינו בא מההורים אלא על ידי מעשה הקדושין ואז מקבלים נר"ן חדשים השייכים לגוף המשותף הזה שנוצר בחופה. זה קורה כאשר נעשית החופה בקדושה והברכות ממשיכות את השפע המיוחד שלהן. זה לא קורה אצל בעה"ח.
למה נקראה ירושלים: עיר שחוברה לה יחדיו[6]?
ירושלים היא לב האומה. האומה הישראלית נמשלה לגוף המורכב מאיברים פרטיים ושונים (בצורה ובתפקוד). ירושלים היא המחברת את האיברים לגוף. מדוע? מה יש בעיר זו? היא המקום שבו תחול קדושת הנפש האלקית והשכינה. מאז בריאת העולם (אבן השתיה הנמצאת היום בתוך המסגד הידוע). שם הקריב אברהם את האיל ושם נעקד יצחק, שם חלם יעקב את חלום הסולם המפורסם (סל"ם = סינ"י), אותו קנה דוד מיד ארַוְנָה היבוסי והכינו כמקום שיבנה המקדש ע"י בנו, שלמה.
דוד המלך "שר" בשבחה של ירושלים זו. היא שתחבר, ע"י המקדש, וע"י תוספת קדושה ואמונה, את האומה הישראלית. אבל, כפי שידוע (ליודעי ח"ן), במקום שיש הארה גדולה, עם אפשרות לברכה, שם חזק מאד היצר לעשות להיפך.
אחרי מלחמת ששת הימים היתה הרגשה שרוח הקדש של דוד המלך דברה במזמור זה על שחרור העיר העתיקה והכותל. אבל יותר מאשר התכונו לרגשות הקדש של דוד המלך התכונו לצנחנים ששחררו את העיר במלחמה.
ודאי, החיים הרוחניים צריכים גוף שיכיל אותם. אבל לא פחות צריך הגוף רוח, שתחזק אותו להכיל אותה.
"עיר שחוברה לה יחדיו" צריכה: שיקום ושיפוץ של מבנים, בנית דירות לזוגות צעירים, נקיון הרחובות ושוק מחנה יהודה. אבל גם: שיקום ושיפוץ הקודש, רוח צעירה ונקיון רוחני. היא צריכה מאד גשר שיחבר יחדיו את כל חלקי האומה המיוסרת הזו. וכינור אחד גדול שמיתריו יפרטו על מיתרי הנפש (יהודי הומיה) יותר מאשר "גשר מיתרים" של בטון וברזל ורכבת "כבידה".
לא עיר של קונפליקטים. זה יש לנו בכל מקום בעולם אלא, עיר של אהבה.
אני יודע, זה נשמע נאיבי. אבל כזה אני. נאיבי. מאמין שאפשר להתחבר יחדיו, חרדים, דתיים ויהודים (בבקשה לא לדייק באופן שלילי, אלא חיובי...). מכיון שאינני איש פוליטי ולא שייך לשום ממסד משום פינה וזוית ממילא אינני חייב בתוכנית מעשית בת n נקודות עם צוות מומחים שתעבור אישור ועדת הכספים והאוצר ואח"כ תגנז תחת איזה סעיף בחוק. אבל כאלה הם גם המפגינים החדשים שלנו, נאיביים. אולי דוקא מהנאיביים "תצא תורה"...
מנחם אב ותקוה ל"צדק חברתי".
חדש מנחם אב הוא זמן שבו עולָה ביותר התחושה של צורך בנחמה. שמו מעיד עליו. ובפרט במקום שאני עומד עכשיו, ממרומי ביה"כ "החורבה" ומשקיף על החצר של בית הכנסת "מנחם ציון" שממול.
יש סבות לתקוות נחמה, ויש גם צורך די דחוף לבקש עליה. שהרי מאחורי הקריאות של המפגינים ל"צדק חברתי" צודק נמצאת הזעקה של "תקוה". לאו דוקא זו שמצריכה לעמוד "דום" (שתיקה) אלא זו שבאה ע"י עמידת "נח" (צעקה).
"צדק חברתי" מתורגם לכסף, הרבה כסף. אולי אין מספיק כסף לעשות מספיק "צדק". באו נחשוב לרגע על קופה של עם (מדינה) כעל קופה של משפחה. המשפחה היא גם כן, עם קטן. נניח שיש במשפחה הזו עשרה ילדים בגילים שונים עם צרכים שונים: אחד סטודנט, אחד חוזר בתשובה, אחד, עם צרכים "מיוחדים", אחד שהסתבך בעסקים, אחד עו"ד צמרת, אחד טייקון, אחד תמנון, אחד פנתר שחור, אחד פעיל חברתי ואחד...כרצונכם. ספרתם? כן, יש עשר. שני ההורים עובדים אבל אין מספיק לכל הצרכים. תארו לכם שיום אחד אין השכנים יכולים להיכנס לבניין, כי יש הפגנה עם שלטים ואהלים: "העם רוצה צדק חברתי, משפחת...במאבק לא שגרתי" (נסו לפזם במנגינה ובמשקל הידועים מככר תחריר וכו'). מה? מי נגד מי? מה אתה לא יודע משפחת...נגד ההורים שלה. יש אומרים שזה הטרנד הבא, למקד את המאבק הבא ברזולוציה יותר גבוהה. ויש אומרים שזה באמת לא יקרה.
מה אתם אומרים?...............................................(אתם מוזמנים להביע את דעתכם).
הבעיה אינה בכסף ולא בחלוקה שלו. המשאבים אינם מתחלקים לפי גולגולת אלא לפי הצורך. אחד מתחתן, יש הוצאות מרובות, אחד צריך טיפול שיניים, אחד נקלע למשבר וצריך סיוע משפטי, אחד עו"ד מתחיל וצריך ציוד משרדי וכו' לכלם רוצים לעזור אבל המשכורת...כלם אהובים, כלם נחמדים וכלם ברורים אבל...
הענין שכל אחד צריך להרגיש שיש כאן משהו אמיתי. "באמת" הצרכים. באמת יודעים מה כל אחד צריך. באמת אכפת. באמת אוהבים. ואז יש למה לקוות, אפשר לנחם ולהתנחם. חזרנו לשרשים: אמת ואמונה. יושר ונאמנות. אכפתיות (אמפתיה) ואמינות. יש עוד מקבילות אבל בינתיים נסתפק באלו.
זה מה שחסר לעם. זה מה שכואב. זה מה שנמאס. על זה "באמת" מפגינים וצריך להפגין. ודאי שבדרך צריך לתקן את העיוותים שנעשו ונעשים. אבל גם אם יגיע הכסף שתמיד יהיה קומץ שאינו משביע את הארי, אסור לאבד את התקוה לאותם שרשים של אמת ואמונה וכו'.
התקוה בת שנות...
כאן גרה באושר משפחת... הוא עדיין רק שלט על הדלת ולא תוכן פנימי.
יש תקוה והיא בת חמשת אלפים שבע שבעים ואחת שנים. מאז אכילת עץ הדעת וחטא אדם הראשון ואשתו, חוה.
ואם כבר מדברים על ההמנון אז לפחות להבין מה שרים שם. התקוה בת שנות אלפיים...
בערך אלפיים, בעצם 1940 שנים. אם כן מקוים מאז החורבן לגאולה ובנין חדש של התקוה שחרבה אתו. מקווים לנחמה שתביא את בשורת העיר שחוברה לה יחדיו בגשמיות כמו ברוחניות.
עדיין מוצדק להלחם על השינויים הנ"ל בדרך לשינוי האמיתי. וכל אחד צריך להחליט ולבחור לעצמו מהו השינוי האמיתי שלו אליו הוא באמת מקוה.
שבע דנחמתא
אחרי שלש דפורענותא השייכים לשבועות "בין המיצרים" (שלש הפטרות של שבועות אלו) שהגיעו לשיאם בשבת "חזון" שלפני תשעה באב מתחילים "שבע דנחמתא" שמתחילים בשבת שאחרי ט"ב.[7] וזה נמשך עד פרשת ניצבים[8] (השנה ניצבים-וילך מחוברות). שבת ניצבים יוצאת ב-כ"ה אלול שלפי קבלה שבידינו נברא בו העולם (יום הראשון: ויהי אור). זו השבת שלפני ראש השנה. אז, כבר צריכים להתייצב (ניצבים) עם הזהות האישית שרוצים ללכת (וילך) אִתה אל השער (ראש) של השנה החדשה.
הרי לנו גשר עם שבעה מיתרים. שבעה מיתרים של נחמה. שמחברים את אב עם אלול. את החורבן והצער עם התקוה. את אבדן הזהות (של העם ככלל ושל כל אחד מהעם כפרט) הלאומית האמיתית עם מציאת זהות שרשית חדשה בראש השנה. לידה מחדש. כלומר: אפשרות ותקוה חדשים.
אני לדודי ודודי לי.
מציאות של שתי משורים: אופקי ואנכי.
יש בעולמינו שני משורים. נקרא להם "גשר" ו"סולם".
הגשר נמצא במישור של העולם[9]. למה גשר? כי הוא המחבר את כל המקומות שיש הפרדה ביניהם: ים או נהר המפריד בין יבשות, מערכת כבישים סואנת, שני בני אדם או שני עמים, נרגנים ואויבים וכיוצ"ב. כמובן "גשר" כזה אינו "טבעי" אלא דורש עבודה רבה. לפעמים נראית, בלתי אפשרית. זאת העבודה המיוצגת ע"י חדש מנחם אב. תחילה שנאת חינם שסופה חורבן. אח"כ אהבה בלי חשבון, אהבת חינם שסופה בניין.
אבל ישנו משור נוסף והוא אינו גשר אלא "סולם": זה המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה[10]. גם הוא אינו "טבעי", גם אינו "חלום" אלא דורש עבודה. זו מיוצגת ע"י חדש אלול. זה שראשי תיבותיו הם הכותרת כאן.
גם הסולם הוא גשר המחבר שמים וארץ. גם הגשר הוא סולם שבו מטפסים משנאה ואנטיפתיה לאהבה ואמפתיה. שני המשורים האלו בונים עולם טוב יותר ואמיתי יותר.
בסולם (בלבד): מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיורְדִים בּוֹ. בגשר (בלבד): מכוניות ורכבות עוברות בו. אבל בגשר שהוא סולם וסולם שהוא גשר בני אדם, בשר ודם, ילכו ויחיו בו.
נאיבי, כבר אמרנו? נחמה, כבר בקשנו? תקוה, כבר שרנו? על אמת ואמונה חלמנו? מעתה אין הדבר תלוי אלא בנו.
שנה טובה ומבורכת[11].
הערות שוליים
[1] כל מה שיכתב מכאן ועד סוף המאמר הוא מקצת מאוסף מחשבות שעלו בראש הכותב בחדש אב תשע"א עד סמוך לאלול. אבל הם אינם מעוגנים לזמן מסוים אלא מרחפים מעליו. וראה שוב הערה אחרונה.
[2] שהרי מכיון שמקורו במשנה הרי גם יום הכפורים היה צריך לפי זה להקרא "חג האהבה" וזה לא שמענו שאומרים. אדרבה משם יש קושיה על המנהג הידוע, זה שעל שמו דבק הכינוי הזה. אבל ביאור הענין אינו הנדון שלנו.
[3] היום כשאנו שומעים על כאלו המחפשים ריגושי חופה מיוחדים בצניחה חפשית או בצלילה בים סוף. אמנם הם קצת מתקשים למצא רב שיקדש אותם אבל כנראה שלא זה ראש דאגתם. יותר קשה למצא קייטרינג מתאים...
[4] אמנם רש"י פירש שזה בא ללמד שהולד נעשה מכח שניהם ועל ידו נעשה "בשרם" אחד. אבל כבר הקשה עליו הרמב"ן וכי מה חידוש בזה הרי גם אצל כל בעה"ח, כן הוא. והרוצה יראה מה שפירש הרמב"ן וגם הוא אינו מספיק לנו. על כן באנו להציע פירוש אחר כמובא בגוף המאמר.
[5] זהר הקדוש פרשת בראשית דף כז עמוד א.
[6] תהילים קכב, ג.
[7] היינו פרשת ואתחנן, הפטרת "נחמו נחמו, עמי".
[8] היינו פרשות: ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, תצא, תבוא, נצבים.
[9] באומרינו מישור אין הכוונה לתיאור מס' המימדים הפיזיים, כמובן. משור זה כולל את כל העולם הפיזי.
[10] בראשית כח, יב בפרשת ויצא.
[11] כל הנאמר באוסף מחשבות זה טוב ונכון בחדש אב, אלול ובעצם כל השנה. כמו שנאמר כבר בהערת הפתיחה.
コメント