ובחוקותיהם לא תלכו (פרשת שבוע - אחרי-מות קדושים)

איסור התורה לא ללכת בחוקות הגוים מוזכר בפרשותינו פעמיים. הראשון:

"וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם. כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ" (פרק יח פסוק א – ג)

ופעם נוספת:

"וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם" (פרק כ פסוק כג)

ונחלקו הראשונים האם אסור ללכת בחוקות כל העמים או לא.

לדעת היראים (סימן שיג) וזה לשונו:

"וכאשר הזהיר הכתוב על מעשה שבעה אומות וחוקותיהם כך הזהיר על מעשה מצרים וחוקותיהם שהרי הוקשו זה לזה דכתיב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו'". מבואר שדעתו שדוקא בשבעה אומות ומצרים נזהרנו לא ללכת בחוקותיהם.

לדעת החינוך (פרשת קדושים מצוה רסב) וז"ל:

"שלא ללכת בחוקות האמורי, וכן בחוקות הגוים, שנאמר [ויקרא כ', כ"ג] ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, והוא הדין לכל שאר הגוים, כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה." מבואר שה"ה לכל האומות עובדי ע"ז.

לדעת הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה א) וז"ל:

"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים." מבואר שאיסור זה נאמר על כל הגוים בין עובדי ע"ז ובין שאינם כגון הישמעאלים, צריך להיבדל מהם.

וכן נפסק בש"ע יו"ד בסימן קעח' שלא חילק וכתב שאין ללכת בחוקות הגוים, משמע כל הגוים בכלל.

ולעניין מה נאסר, לדעת הרמ"א סימן קעח' שהעתיק דברי מהרי"ק, האיסור הוא בב' פנים א' במנהגים שנהגו משום פריצות, וב' אם עשו כן לשום ע"ז. אולם הגר"א סובר ב' חוקים הם, א' חוקים שנהגו לשום ע"ז, ב' שאר חוקים שנהגו הגוים, ואינו מותר אלא מה שכתוב בתורה.

אמנם יש לדעת שגם לדעת  הגר"א שאוסר כל מנהג שלהם, לא אסרו כלים ומכשירים שפיתחו חכמי אומות העולם, לעזור ולסייע לאדם במלאכתו ובמציאות חיייו.

והנפקא מינה בין השיטות, במה שנהגו לשים זר פרחים על קברי ישראל, שלפי הרמ"א כיון שיש טעם וסברא במעשה זה מותר, אבל לשיטת הגר"א יש לחוש שעובר באיסור תורה. וכן לגבי הקמת אנדרטאות לזכר נופלים וכיוצא שנהגו בו לא נמצא לא מקור בדברי ימי ישראל, ואף שנמצא בדברי הנביאים שמואל ב' יח' שעשה אבשלום יד וזכר לשמו, מ"מ לא נתבאר אם הגון היה אותו המעשה, ומנהג נכרים הוא.

ובילקוט יוסף ביקור חולים ואבלות סימן יב – כתב וז"ל: "הנוהגים להניח זרי פרחים ושושנים על מטת המת, או לשאתם לפניו, יש להם על מה שיסמוכו במנהגם זה, ואין בזה איסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו". ובכל זאת כדאי להעיר למוסר אזנם לבל יחדשו מנהג זה בארצינו הקדושה, ובפרט משום דחיישינן משום יקרא דקמאי, ובודאי שאם אומרים להם זאת בדברי חן ונועם והסברה, יקבלו את דברינו ברצון, ומכל שכן בזמנינו, ולפעמים מחמת מרירות לב האבלים יתריסו נגד המוחים בידם בעוז ובתוקף, בחשבם שמניעת דבר זה פוגע בכבוד המת, בהיות שהסכן הסכינו במנהגם זה בחוצה לארץ, ועל כל פנים אם הוכיחום ולא קבלו, הנח להם." ובפירוט למטה כתב דנקטינן כהמהר"י קולון ומרן הבית יוסף והרמ"א, דליכא בכהאי גוונא משום ובחוקותיהם לא תלכו, וכשי' הר"ן והריב"ש שחולקים על התוס' בזה, וסבירא ליה שכל שיש איזה טעם כדבר שפיר דמי לעשותו, מעיקר הדין אך מכל מקום כדאי להעיר למוסר אזנם לכל יחדשו מנהג זה בארצנו הקדושה, ודברי חכמים בנחת נשמעים.