היציאה מעת צרה
הזמן בו אנו נמצאים הוא עת צרה לישראל ולעולם כולו. עת צרה הוא זמן שבו מתגברים הניסיונות, הבלבולים, הדמיונות, וכל אותם תופעות של קטנות האוחזת את האדם.
נולדים אצלו ספיקות ישנים שכבר חשב שפתר אותם, חולשות שכבר היה בטוח שהתגבר עליהם או הרהורים שכבר חשב שחלפו מן העולם (שלו).
אבל הוא צריך לחזק את בטחונו, בכך שאם זה נראה כמצב של קטנות אז הרי בידו לצאת מזה לגדלות. לגדול. כי אין מצבו של האדם הפנימי גזירת הכתוב. העובר עליו, כן. מצבו בעולם, כן. אפילו לפעמים מצבו בביתו, כן. אבל מצבו הפנימי, היינו שכלו, מחשבותיו, דעתו ונר"ן שלו הם יכולים להשתנות לפי בחירתו. וזו גדלות.
"כל רודפי-ה השיגו-ה" התהפך מצרה לרצה. רבותינו גילו לנו רמז בפסוק, מצד אחד כל רודפי-ה' השיגו-ה', אך מצד שני כל רודפ-י"ה השיג-ו"ה. ז"א שהפסוק מתפרש לצדדין. בין לצד הרע, שהוא הקרוב יותר לפשוטו של מקרא. היינו שבפשט הפשוט של המקרא כתוב שרודפי ירושלים (רודפיה) השיגוה. וברמז רודפי-ה', זה הולך כלפי שמיא ח"ו.
ובין לצד הקדושה כפי דעת חכמים. הרמז (מצד הקדושה) מיוחס כנראה לתלמידי המגיד ממזריטש. וכך אומרים בשמו, שכל מי שרודף להמליך את הבורא (רודף י"ה) יוכל להשיג יותר (השיג ו"ה. היינו שמשלים שם הוי"ה שלם י"ה ו-ו"ה) דווקא בימי אלו של עת צרה.
והמשל לזה הוא למלך שיצא מפלטרין שלו ומסתובב בשווקים וברחובות או מחוץ לעיר,והוא כציפור נודדת מקינה. ואז יכול גם אדם פשוט להתקרב אליו ולבקש.
אין אנו מדברים רק לענין קבלת התפילות והבקשות, אלא באפשרות ממש להתקרב אל המלך, שענין הקרבה אל המלך זה השגת ראיה של גדלות ויציאה מקטנות. כי היותנו בצער, הנובע מקטנות, אינו מחייב שזהו אכן מצבנו האמתי. כי דווקא אותם זמנים של קטנות הם המסוגלים לפתוח את הלב ליציאה לגדלות.
כמובן זה מחייב חשבון נפש ותשובה. תשובה על העבר וחשבון נפש לעתיד. מה רצוננו להשיג ולהיכן רצוננו להגיע. אבל אם זה באמת רצונו, אז יתקיים בו: כל רודף-י"ה ישיג-ו"ה. ויזכה להיות מרכבה לשם הוי"ה שלם.
(מתוך קונטרס "בין המצרים", ראש ישיבת בנין ציון, הרה"ג עמיחי הורוביץ)
