החלום בהלכה (פרשת שבוע - מקץ)

וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר. בפרשות הללו וישב ומקץ רואים שחלום יש לו הרבה משמעות, וכן בחלום יעקב בפרשת ויצא. וכן במסכת נדרים (ח, א) נאמר "אמר רב יוסף, נידוהו בחלום - צריך י' בני אדם להתיר לו, והוא דתנו הלכתא [זאת אומרת שלכתחילה לוקחים כדי להתיר את הנידוי דווקא מי שהוא חכם ששנה הלכה], אבל מתנו ולא תנו – לא. ואי ליכא דתנו הלכתא [אם אין חכם ששנה הלכה], אפילו מתנו ולא תנו. ואי ליכא [אם אין חכמים שמתנו ואין גם שתנו], ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י', עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא [ישב על פרשת דרכים ויאסוף עשרה שלמדו הלכה]". וכן נפסק להלכה.

ומאידך, במסכת סנהדרין (ל, א) איתא "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו: כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן - זה היה מעשה, ואמרו [חכמים] דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין". וגם דין זה נפסק להלכה ברמב"ם (זכיה ומתנה י, ו), ובשולחן ערוך (חושן משפט רנה, ט). אז האם לחלומות יש משמעות ממשית שצריך להתייחס אליה או לא?

והאריך בזה בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן קכח), ואעתיק פה מסקנת דבריו, "מעתה אחר שנתישב לנו מדברי חכמינו ז"ל והשכל מעיד עליו כי יש חלומות צודקים שראוי לחוש להם, ויש חלומות בלתי צודקים שאין לחוש להם, לכן אם אנחנו מסופקים בזה החלום אם הוא צודק או הוא בלתי צודק, יש לנו לחוש בדבר הראוי לחוש ושלא לחוש בדבר שאין ראוי לחוש כפי שרשי התלמוד. וידוע הוא כי בכל דבר שבממון יש לנו להעמיד הממון שנפל בו הספק בחזקתו, ועל זה אמרו באותו שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח אביו, שאין לו לסמוך על החלום, ויונח הממון ההוא בחזקתו כאשר היה קודם החלום, שדברי חלומות בכענין זה לא מעלין ולא מורידין להוציא הממון מחזקתו. וכן כתוב זה בשאלתא דויהי מקץ, וכן בההוא אפטרופא דהוי מזבין ארעא מספקא לא יהבי ליה רשותא למזבן בלאו דינא. אבל במי שנדוהו בחלום, אם על ידי מלאך הוא, הרי הוא מנודה, ואם ע"י שד הוא אינו מנודה, וא"כ זה ספק מנודה ספק אינו מנודה, והרי זה כספק איסורא, אם אסור לספר ולכבס ולהתרחק מבני אדם ד' אמות אם לא, ומן הספק צריך היתר, ככל ספק איסורא שאפשר לצאת מידי ספק על ידי תקנה, ויתירוהו עשרה, שזה הוא מנודה לשמים. ומנודה לשמים נסתפק לבעלי התלמוד אם הוא חמור ממנודה לבני אדם או יותר כמו שהוזכר במס' משקין (ט"ו ע"ב), ומ"מ צריך שלוחי המקום להתירו, ובעשרה יש שכינה. זה הוא מה שעלה בידינו בענין זה. ובסוף הוריות (י"ג ע"ב) איכא מאן דחש לדברי חלומות ואיכא מאן דלא חש להו, גבי עובדא דר' מאיר ור' נתן דאמרו להו בחלמייהו דליזלו לפיוסי לרשב"ג [אמרו להם בחלום ללכת לפייס את רשב"ג], דר' נתן אזל ור' מאיר לא אזל [ר' נתן הלך ור' מאיר לא הלך,] משום דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ומסתברא דר' נתן מדמי ליה לנדוהו בחלום [מדמה את החלום שחלם למקרה של נידוהו בחלום שצריך התרה, וזה ] משום כבודו דרשב"ג, ור' מאיר מדמי ליה לשאר מילי כיון דלא אדכרו ליה שמתא [כיון שלא הוזכר נידוי בחלום]"

בשו"ת הריב"ש (סי' תקיג) כתב, שלא התירו להתענות תענית חלום בשבת, אלא למי שלבו דווה עליו ומצטער צער גדול מאימת החלום הרע שחלם. והנה אימה חשכה נופלת עליו, ולכן התירו לו להתענות בשבת, מפני שהתענית הוא עונג לו יותר מאכילתו כיון שהוא יודע שהתענית כוחה לבטל החלום. אלא שצריך להתענות תענית אחרת בימי החול כדי לכפר על ביטול עונג שבת באכילה ושתיה. אבל אם חולם החלום ההוא אינו מצטער כל כך על חלומו, וכמו שאמרו בברכות (נה ב) כששמואל היה רואה חלום רע היה אומר חלומות שוא ידברו, אסור לו להתענות בשבת ולבטל מצות עונג שבת שהיא מה"ת[1].

וכן כתב השל"ה (דף קלה ע"א), שהרואה חלום רע שצריך להתענות עליו הוא דוקא כשנפשו עגומה עליו, ומאן דקפיד קפדינן בהדיה. ואם מתענה ימצא מנוח ומרגוע לנפשו. הא לאו הכי לא יחוש לחלום, ויקיים "וקראת לשבת עונג" באכילה ושתיה. וכן דעת המגן אברהם (סימן רפח סק"ז). וכן הסכים מרן החיד"א במחזיק ברכה (שם אות יד).

וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (סימן רפח סק"א), ובכף החיים (סימן לו אות נח), בשם הגאון רבי אליהו כהן, בעל מדרש תלפיות, שהיה נוהג לתת עצה למי שחלם חלום רע בשבת שלא יתענה בשבת, אלא יענג עצמו באכילה ושתיה ורק לא ישיח בשיחה בטלה, ויקרא בספר תהלים, ויעסוק בתורה שמגינה ומצילה מן הפורענות ומן החטא. ע"ש.

וראיתי בענין זה להעתיק דברי הפלא יועץ ערך חלום, שהם קילורין לעינים, וז"ל "אמרו רז"ל ע"פ והאלקי"ם עשה שיראו מלפניו זה חלום רע, וג"כ אמרו יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ואמרו שכל המתענה תענית חלום ביומו ואפי' בשבת קורעין לו גזר דינו של ע' שנה. והם אמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ואמרו חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא [חלום ללא פירוש הוא כאגרת שלא נקראת], ואמרו שלאדם טוב מראין לו חלום רע ועציבותיה מסתייה, ופשר דבר הוא שיותר טוב הוא שלא לחוש על החלומות ושלא להתפחד כלל כי היכי דלא ליתרע מזליה, ואל יספר חלומו לשום אדם כי על הרוב רובא דרובא חלומות שוא ידברו, ובפרט בדור יתום כזה אינו בנמצא איש כזה שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ויגלו לו עתידות כמו שהיה נוהג בקדישי עליונין רבותינו הקדמונים, וגם לא יש מי שיזכה שיגלו לו עתידות ע"י מלאך, רק כח הדמיון פועל מבלי השכל וחושב מחשבות קדמה ומזרחה וצפונה ונגבה, ויש שרעיוניו על משכבו סליקו ויש חלומות מבוהלים עפ"י מה שגובר המרה מחמת רוב אכילה ושתיה או מחמת עצבות וכדומה, ויש שרוחין ושדין ולילין מחייכין בנשמתיה בהיותה באויר העולם ומחזיין ליה מלין כדיבין [ומראים לו דברים כוזבים] ולזמנין מודיעין ליה ג"כ איזה דבר ממלין דקשוט [ולפעמים מודיעים לו גם איזה דברים אמיתיים] ממה דעתיד למהוי, באופן שיותר טוב שאל יחוש כלל. ובפרט בשבת כבר כתבו הפוסקים שלא התירו להתענות אלא למי שנפשו עגומה עליו והתענית עונג לו, אבל אם אינו דואג ואינו רוצה להתענות לא הפסיד. אבל לפוטרו בלא כלום אי אפשר, ולמיחש מיהא בעי [לחשוש בכל זאת צריך], שמא מן השמים רצו לרחם עליו ולהודיעו כדי שיתן לב ויפדה נפשו, ואם הוא לא יחוש כלל נמצא שהרי זה מתחייב בנפשו. לכן זה דרכי, כשאדם אומר לי שחלם חלום רע אני אומר לו אל תירא ואל תפחד כי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין והכל הבל ורעות רוח, אבל אין הפסד שתעשה תענית אם תוכל ותחלק מעות לצדקה ולעשות סדר פדיון נפש וכדומה ליתן לב לשוב מעבירות שבידו, זה הדבר הצריך וטוב ומועיל בכל יום ובכל שעה. ויאמר החולם חלום למה אפחד, מה חידש לי בעל החלום [שהביא לי את החלום]? שאני מעותד למות? זה אני יודע, והודיעונו רז"ל באומרם שוב יום א' לפני מיתתך, ישוב היום שמא ימות למחר, וזה אמת ברור, אבל החלומות הבל המה מעשה תעתועים. אבל עכ"פ ראוי לחוש לדברי בעל החלום אם עומד לילך בדרך, או על הים, ואמר לו בעל החלום שלא ילך צריך לחוש לדבריו וימנע עצמו, וכן לא להגיד לאחרים אם חלם עליהם חלום שנראה לו שאינו טוב, ובפרט אם איש עני הוא החולם שתכף יאמרו הנה בעל החלומות להנאת עצמו הוא דורש, והיותר טוב שלא לחתור ולהשתדל לדעת פתרוני החלומות כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב, והולך בתום ילך בטח, ואשרי אדם מפחד תמיד אפי' בלא חלום, ויחשוב כי בן אדם חציר ינתן והוא מעותד לכל רעות המתרגשות לבא בעולם וכל אשר בכחו לעשות יעשה תשובה ומעשים טובים שהם כתריס בפני הפורענות, ואם חלם בשבת או בשאר ימים שאסור להתענות היותר טוב שלא ידאג ולא יתענה רק יקבל עליו להתענות שני ימים של חול ויאמר התחינה שתיקנו רבותינו לומר בעידנא דפרסי כהני ידייהו [התפילה שתיקנו חכמים לומר בזמן שהכהנים פורסים ידיהם], וגם יעשה הטבת חלום כמו שלימדונו רז"ל, ויהיה נכון לבו בטוח בה' בלי פחד ואנינה וה' יהיה לו למגן וצנה" עכ"ל הקדוש שבת שלום.  

[1] ובדבר הזה נחלקו הפוסקים אם עונג שבת מהתורה או מדרבנן ואכמ"ל.