תפארת דמשה - חלק ד

"ורוח תשימו בין עדר ובין עדר"

דיברנו על חייו מלאי ההתמודדויות של דודי משה. ארבע גלויות הוא עבר. כאלמן צעיר, שמקים משפחה מחדש. וכבעל תפקיד ציבורי הסובל מרדיפות והשמצות. ודווקא בכך נעשה למגדלור אשר הראה לכולם שאפשר להגיע אל חוף מבטחים. דווקא הוא השליח בתקופה שכזו, להיות משה. פשוטו כמשמעו.

בשנים האחרונות, העולם וממילא הנפש, עברו טלטלות גדולות, הקורונה,  אסון מירון ואסון קרלין. השביעי באוקטובר, מספר ההרוגים, הזוועות, המלחמה הארוכה מאז קום המדינה, עזה, חיזבאללה, איראן, שבעה מוקדים, השנאה מבחוץ, ומבפנים.

יעקב אבינו הצטער לתת לעשו, למלכות הרשעה, את ה'דורון' הזה. אך אך את זה ציווה. ורווח תשימו. שלא יתכפו הצרות.

מצינו מקום נוסף בו נאמר לתת רווח. בין פרשה לפרשה. "ליתן רוח למשה להתבונן..."

גם הרווח שבין צרה לצרה, ניתן בכדי להתבונן. ואז בעזרת ה', והייתה הרווחה.

כך קיבלנו מהאיש משה, אשר בחייו הוא משה, ובמותו הוא משה את כולנו, רגע לפני חתימת השנה, צרה ועצירה. רווח שיביא אחריו הרווחה.

ראינו שהתשובה נמשלה למים. הם עלולים לחלחל ולברוח, וגם מים עומדים אינם טובים. אך עם התחזוק הראוי, יעשה לבור סוד שאינו מאבד טיפה.

"הוי כל צמא לכו למים"

מצינו שימוש במשל המים גם על התורה. והגמרא מבארת את הטעם לכך. "אמר ר' חנינא בר אידי, למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה"

מה פירוש דעתו שפלה? ענווה? יש המון ביטויים לכך, נפש שפלה ורוח נמוכה, מדוע כאן אמרו חז"ל דעתו שפלה? והאם כל אדם ענוותן הוא תלמיד חכם? ומדוע בזה התורה מתקיימת בו?

ראשית נאמר, שמי שמשפיל דעתו כלפי התורה, כלומר שלומד תורה מתוך הידיעה, שדעתו היא דעת אנוש, ואין בה השגה דיה אל האמת אילולי התורה, הוא לומד באופן, שכעת התורה תיישר דעתו, אז, משיג אותה לאמיתה. והרי האמת מתקיימת והשקר אין לו קיום. כך שכדי שתתקיים בו התורה היא מוכרחת להיות תורת אמת. ובזה מתבאר, שכמו שהמים אין נאחזים ונתפסים במקום גבוה, כך "דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה"

אך יתירה מזו כתוב כאן, הרמב"ם קורא לחלק ההלכות העוסקות במידות ותכונות האדם, "הלכות דעות". כלומר שהמידות קרויות דעות? מדוע, כי דעת האדם תלויה בהם. זו השפלות של דעת האדם. האדם חושב על פי התכונות שלו, הרגשות והתאוות שלו. הוא יסביר ויטען טענות שהן לכאורה שכליות, אך באמת מקורן במקום נמוך מן השכל.

לזה אמרו חז"ל שרק אדם, שדעתו, אותה דעת המושפעת מתכונותיו היא שפלה, מונחת במקומה, ואינה תופסת מקום באישיותו, יותר מהראוי לה, הוא יזכה לאמיתה של תורה ולכך שתתקיים בו. ואז הוא יזכה ל"דעת תורה".

יש מחכמי הפסיכולוגיה, המסבירים תופעות אנושיות כתלותיות לחלוטין בעבר והווה. לדבריהם אם היה פסיכולוג מושלם, הוא היה יכול לומר בוודאות איך האדם יתנהג בכל מציאות שתבוא עליו. בזה הם טעו ושללו את כוח הבחירה. עפרא לפומייהו. ודאי שבתפיסה רוחנית הם מוגבלים, והרי היא כמובן בעלת השפעה אדירה על מה שמכונה אצלם נפש. אך אף בתפיסה גשמית הם מוגבלים, התורה אומרת ובחרת בחיים. הבחירה היא מידה ככל מידות האדם, המחזק אותה מתעלה, והמזניח אותה, מתקרב להיות משולל הבחירה. אז כבר יקשה עליו להבין שיש ביכולת האדם לבחור...

ואילו על מסירת התורה חז"ל אומרים, 'יפתח בדורו כשמואל בדורו'. לומר שמסירת התורה, היא אמת לאמיתה. הגם שעוברת מרב לתלמיד, אינה לובשת דעת אנוש ח"ו. אלא תורה היא כיום מסירתה. מפני עבודתם האישית כנ"ל של גדולי התורה, ומפני הס"ד המיוחדת שיש בעבודת הקודש הזו.

יהודי צריך להיות מל"ך על עצמו. והוא ראשי תיבות. מח, לב, כבד. בסדר הזה דווקא. המח, המחשבה הזכה, צריכה להנהיג את הלב, הרגשות והתאוות, ואז הם ינהיגו את הכבד, הגוף, למעשים ראויים. לומר לנו, תלמד ותקדים את המח ללב. אחרת הדעות שלך, שהם בנויות מהלב, שאינו מתוקן, יעשו אותך למ"ך.

"שפכי כמים ליבך"

וכך בעניינינו, התשובה היא כמים, הולכת אצל מקום נמוך. ומה צריך להיות נמוך? "שפכי כמים ליבך".

עבודת התורה, דורשת מאיתנו להשפיל דעתנו, את אותה דעת המושפעת מן הלב התכונות והמידות. אז הלב צריך להמתין בצד עד שנעמוד על האמת. רק אז מגיעה עבודת התשובה. בה הלב נעשה מובל במקום מוביל.

כי הלב בטבעו מושפע מה'כבד'. התאוות והשאיפה לחומר, גורמים ללב להעריך ולהחשיב את כל מה שמשרת את המטרות הללו, ואז ילך הלב ויטעה את הדעת. לכן צריך להשפיל את הדעת הזו, להבין את הדעת אמת, ולכופף אליה את הלב. הוי "שפכי כמים ליבך".

להשפיל את הדעת ולשפוך את הלב, אלו עבודות שתחילתן קשה, וצריכה סיוע ורוח גבית. לעיתים, הסיוע בא מהקושי. מהצרה. אך סופן הוא בעצמו הגאולה הפרטית לאדם, והכללית. שאחר המים, ויהי אור.

אלירן שמואל ב.ה