החיים כטיפוס על חבל - סיפור אישי
איך לא לוותר לעצמך גם כשקשה? סיפור אישי
אחרי 50 שנה נפל לי האסימון
בערב ליל השבועות האחרון, לקראת חג מתן תורה - הייתה לי תחושה פנימית שהשנה אעבור בהצלחה את ליל השימורים...כמו כולם, להישאר ער כל הלילה!, עסוק בלימוד הסוגיה בגמרא. זהו לילה עתיק יומין בו כל העולם שותק בזמן שניתנת לנו התורה. עם גמר סעודת החג, מתכנסים אנו בתוך בתי המדרש ללימוד רצוף וחוויתי, עד יאיר השחר ונתפלל את תפילת השחרית של חג השבועות.
וכדי לממש את תוכניתי, לתת לה תוקף וחיזוק ולהעלות את ביטחוני בהחלטתי זו, גמלה החלטה בליבי כי הערב, ערב החג אתפלל על מיטתי בבקשה אישית לה' שיסייע לי ויסמוך מבוקשי: הצליחני ואשאר ער בליל החג, אקבל את התורה יחד עם כל חברי ואהיה מרוכז בסוגיה אף בשעות הקטנות של הלילה. תוך כדי לחישת תפילותי הרגשתי בבטחון פנימי, מן בת קול שאומרת..הפעם אצליח.
מיד עם סיום התפילה נפלה עלי תרדמה עמוקה. והנה אני חולם, חלום נפלא.. אני חוזר להיות בן 18-19, אלו הן שלהי שנות החמישים, לא מכבר הוכרזה הקמת המדינה ..אני מתגייס לתנועת העלייה החלוצית ובכוונתנו לעלות לארץ ישראל... באותה שנה הייתי חבר במועדון היהודי "מכבי" שבבואנוס - אירס. היינו חברה צעירים עם עם רצון וחזון משותף לעלות לארץ. אמנם,יחד איתנו ב"מכבי", מנגד אותו רצון ושאיפה, עמדו להם אנשים ספקנים ומקניטים, חסרי אמונה כי יתכן הדבר ויתאפשר לנו להגיע לישראל.
רצינו להוכיח להם שאנו לא פחות טובים מהם, אז הצענו להם שבמסגרת המועדון נקיים תחרויות ספורט ונתמודד בינינו במקצועות השונים. עלי הוטל להתחרות בטיפוס על חבל לגובה עשרה מטרים. המטרה, לטפס עד סוף החבל ולגעת בפעמון קטן שתלוי בקצהו. רק נגיעה בפעמון מאשרת לך את הירידה מהחבל חזרה לקרקע הבטוחה.
עמדנו בהיכון.. בעם הינתן האות אני ומתחרי נצא לדרך. האות ניתן ורצנו כל אחד לחבלו, אני הספקתי לטפס מטר אחד ומתחרי כבר נגע בפעמון, עושה בזריזות את דרכו חזרה. בחצי הדרך הרגשתי שמשימה זו קשה מדי בשבילי, כוחותיי אוזלים וכשמתחרי כבר למטה, מקבל תשואות הקהל (800 איש שנמצאו באולם) מניף את ידיו לאות נצחונו הפשוט, הרגשתי טיפשי ומובס.
אני לבדי עם חבלי. משום מה הקהל ממשיך להריע, נדהמתי!, הרי הם מריעים לי ומעודדים אותי להמשיך ולטפס. ברור לי שזו משימה בלתי אפשרית ומאידך לא רציתי לבייש את חברי לקבוצה, באפיסת כוחות המשכתי לטפס, יד רודפת יד, לאט.. לאט, עוד קצת, הינה הגעתי לקצה החבל ,סוף סוף אני נוגע בפעמון. מחיאות הכפיים התגברו ותרועות עידוד נשמעו ללא הפסקה אף לאחר שירדתי בבטחה מהחבל, המשיכו הם להיות איתי.
הקצתי, נדהמתי לגלות כי חלומי נאמן היה למקור ומדויק למאורעות, לרגעים ולתחושות שאכן קרו במציאות ממש כמו לפני 60 שנה. אמנם הבדל אחד קטן הבדיל בינם. ב1950 לא ידעתי להעריך נכון ולראות את המשמעות העמוקה של מה שעברתי.
הפעם נפל לי האסימון, לא התחרות היא החשובה וגם לא תוצאותיה (אני קיבלתי בקושי נקודה). מה שבאמת חשוב הוא המעשה. את העובדה שהשקעתי והשתדלתי בכל כוחי לטפס, לא לוותר וברוך ה' גם זכיתי לגעת בפעמון. אז, בתחרות הרגשתי בושה גדולה, הרגשתי שנכשלתי, אך הקהל לא חשב כמוני הוא המשיך והריע דקות ארוכות.
בבוקר הרגשתי נפלא, הרגשתי איך ה' משגיח עלי ומפנה את תשומת ליבי למוסר ההשכל החשוב: לימוד הגמרא קשה, את השפה הארמית קשה לקלוט בקלות כמו כל שפה אחרת (אני יודע 5 שפות) כְּתב רש"י חדש בשבילי ושלא לדבר על לנסות לפענח ולהבין את עמקות סוגיות הגמרא וחכמתה בכל שטח ורובד בחיים. כן..גם היום עלי להמשיך, לא לוותר גם אם קשה העיקר להמשיך ולטפס עד לאן שהיד מגעת. לא הזמן ולא התחרות הם שקובעים אלא המאמץ וההשקעה. להיות שלם עם עצמך, הידיעה שהוצאת לפועל את הטוב שבך, עד הטיפה האחרונה! לגעת בכוחות הפנמיים האמתיים שלך!.
את ליל חג השבועות הזה לא אשכח, עסוק יחד עם חברי ללמוד אל תוך הלילה עד שיאיר היום..
[צבי אלדר, יליד שנת 1929, חוזר בתשובה, עם נשמה של בן נעורים מצייר את העולם בגוונים של אור וקודש, ותלמיד בישיבת בנין ציון].
