מה הקשר בין המחשבות שלך למי שאתה באמת?

מה המחשבות מגלות לנו, ואיך עלינו להתייחס אליהן לפי היהדות?

תמיד הנחו אותנו איך להתנהג ולדבר שלא נגדל להיות כפראי אדם - “תפסיק לקפוץ על הספה”, “לא זורקים אוכל על אמא”, “תוציא את האצבע מהאף” וכד’ אבל נדיר שחינכו אותנו מה לחשוב או איך להרגיש... נכון, אני מודה, יש כאן בעיה טכנית “קטנה” שאף אחד לא יכול לדעת מה אתה חושב או מרגיש... אבל זה לא אומר שכל מחשבה, כל זמן שאין לה גילוי על פני השטח, היא לגיטימית...

תארו לעצמכם מציאות, שבה כל מחשבה או רגש שלכם לובשים צורת הולוגרמה שכולם יכולים לראות... בחור צעיר אומר לכלתו הטריה (בנוכחות משפחתה) – וואו, איזה ריח מדהים יש לבושם החדש שלך, ובינתיים ההולוגרמה שלו (עם פרצוף אדום) סותמת את אפה ובתנועת חנק אומרת – “ה’ ישמור, מה זה הבושם הזה ? בו-אש ?!?” או ראיון בפריים-טיים עם סֶלבּ שמחייך מאוזן לאוזן ומספר על החיים היפים בצל התהילה, כשבינתיים ההולוגרמה שלו מנסה לחתוך ורידים, רק שהיא לא מצליחה כי היא הולוגרמה... או הרצאה משעממת במליאת הכנסת עם מעל 50 הולוגרמות בקהל, אחת מנסה להדק היטב היטב את העניבה של הדובר, אחת מורחת דבק מגע על כסא היו”ר, אחת אוכלת דאבל-ביג-בורגר-מוגדל במסעדה ממול, אחת משחקת תפקיד כלשהוא בסרט האחרון של הארי פוטר (עם כל האביזרים). ואחת, של המרצה עצמו, עם שנורקל בקריביים...

מזל שלא רואים את ההולגרמות שלנו, אה...?

יש שיאמרו – זה דווקא מתאים לי, ממילא אני תמיד הכי “דוגרי” וישיר שיש, אומר כל מה שאני חושב “בַּפָּנִים” בלי להתבייש מאף אחד... אמנם זה נשמע טוב, מין גישה של איש אמת, תוכו כברו, שאין בו צביעות ואינו מעמיד פנים כלפי חוץ.

אבל למעשה זה רק תירוץ המאפשר גם לדברים הלא יפים להשלף החוצה באינסטינקט, ומתיר דיבורים ומעשים חסרי רסן... וזה בדיוק ההיפך מתיקון המידות - לעבוד פנימה ולנקות את המחשבות והרגשות שלך, להכניס אותם תחת שליטה וביקורת. במילים אחרות - עדיף תוכו כברו מאשר ברו כתוכו...

ויש שיאמרו – מה זה משנה? תכל’ס, אין כזו הולוגרמה, אז מה משמעותה של איזו מחשבה קטנה שנכנסה לי לראש לרגע, ועוד רגע תעלם ? אבל חכמינו שהכירו את נפש האדם ועמדו על טיבה, אמרו - “במה שאדם חושב מעצמו – שם הוא כולו”, מה שאתה חושב, שם באמת אתה נמצא. אם אתה מדמיין שנתת למישהו סטירה, במהות שלך, בפנימיות שלך, באמת סטרת לו. ואם אתה מרגיש שאתה יותר טוב מחבר שלך, אפילו אם אתה מתנהג כלפיו “בענווה”, בפועל אתה דורך עליו...

וכל אחד יכול לבדוק את עצמו בקלות, שגם במצב הכי הגרוע ביותר, אם הוא חושב מחשבה טובה הוא מרגיש טוב. כמו אותם יהודים בגטו שרקדו ושרו בבלוק שלהם בחג שמחת תורה, רגע לפני שהובלו להוצאה להורג. ולהיפך, שגם במצב הנפלא ביותר, אם הוא חושב מחשבה רעה הוא מרגיש רע. ובשיא מסיבת ההפתעה לכבודו, כולו אכול עצב וקנאה על כך שלפני חודש חגגו לחבר שלו הרבה יותר אנשים במקום יותר “מגניב”...

מה באמת מקורן של המחשבות שלנו? שלפעמים מבטאות את פנימיותנו היטב, ומאידך לפעמים זרות לנו ומפחידות אותנו, דברים שלא היינו מעיזים לרצות, ובטח לא לעשות (מחשבות טורדניות) ? ואולי אלו מחשבות חיצוניות ?

כשחזרתי בתשובה, היתה לי תקופה של “אורות”. כל תפילה היתה פגישה אישית אחד על אחד עם בורא עולם בכבודו ובעצמו, התכוונתי לכל מילה שהוצאתי מהפה, ובסוף התפילה הייתי מרגיש שמחה אמיתית.

אחרי זה, לאט לאט התחלתי לגלות את המושג שנקרא “מחשבות זרות”, כל מיני מחשבות שנכנסות לך באמצע התפילה, משימות, ארוחת צהריים, פרנסה, או סתם כל מיני דמיונות, עד שבסוף התפילה הייתי חוזר עם מתנות מהדיוטי-פרי באירלנד ולא כל כך זוכר אם באמת אמרתי את כל הברכות או שדילגתי חצי תפילה בטעות... חשבתי לעצמי, מעצבנות, המחשבות הזרות האלו (מחשבות טורדניות), מי תוקע לי אותם בראש דווקא באמצע התפילה ?

עד שנתקלתי בהסבר של הרבי מְקוֹצְק ש”מחשבות זרות” היינו שהן זרות רק למעשה הטוב שאתה עושה, אבל אין הן זרות לאדם עצמו, אלא הן הן בחינת מהותו העצמית. כלומר המקור של המחשבות הוא בפנימיות האדם ומהותו. במילים אחרות, זה לא המחשבות הזרות מפריעות לך, אלא זה אתה האמיתי מפריע לעצמך הייצוגי.

וכפי שאומר הרב דסלר - “האדם עצמו יכול לדעת אמיתת מדרגתו אם רק יבחין במחשבות הקצרות הפורחות ועוברות במוחו, כנראה בלי שום סיבה. אכן באמת מחשבות קצרות אלו, המציינות רצונות גרועים ומידות רעות, באות מעומק לבו ומגלות משהו ממה שמתרחש בתת-הכרה שלו. ...סימן הן שנקודות-תורפה אלו אכן קיימות בעומק נפשו ועדיין לא באו לידי תיקון.” (מכתב מאליהו כרך ה’ עמ’ 127).

פתאום ההולגרמה מקבלת משמעות אחרת לגמרי, המחשבות שלי מייצגות את מי שאני באמת, כולל ההרהורים המוזרים וההזויים ביותר...

אנו נוהגים לדחות הבזקי מחשבות שלא מתאימים לדרגה בה אנחנו מגדירים את עצמנו. לפעמים בגלל הבושה שהרהור שכזה כלל עלה בדעתנו, אנו מתכחשים ומדחיקים, מפחדים להודות שאולי אנחנו באמת כאלה.

הרב דסלר מביא משל, לאדם שנולד לו בן בכור, והוא גאה בו ואוהב אותו בכל נפשו. ובכל זאת, לפעמים, לרגע קט, מתנצנצת במוחו המחשבה שהוא רוצה להרוג אותו, ומיד נעלמת כאילו לא היתה. ומסביר את התופעה, שבטח קרה שהתינוק הפריע לו לישון באמצע הלילה וכד’, ומידת האנוכיות שלו שלא תוקנה בשורשה בעומקי הלב, עושה את שלה. ומצד מידת הגאוה, מי שמפריע לי אין לו זכות קיום ! עד כדי כך ! (ואף שרצון זה ודאי סותר לאהבה העמוקה שיש לו לבנו, מקום יש בלב לסתירות רבות)

וכך אפשר לראות לעיתים בכותרות העיתונים – “המשפחה והשכנים : הכרנו אותו עשרות שנים, הוא היה אדם כזה חביב, אף אחד לא חלם שהוא מסוגל למעשים שכאלו...”. ואל תהיה בטוח שדברים כאלה לא יכולים לקרות לך, כל אחד שיצא משליטה, היה בטוח עד רגע לפני זה, ש”לו בחיים זה לא יקרה”. ואפילו אם אדם מצליח להשאר בשליטה תמיד (ולא לפרוק זעמו על ילדו למשל), עדיין, זו רק עטיפה חיצונית נוצצת למציאות האפילה שמסתתרת.

העצה האמיתית היא, לאזור אומץ ולפנות את מלוא תשומת הלב למחשבותיך והרהוריך, כמובן שאת המחשבה הרעה צריך לסלק מיד ולא להתעמק בה, אבל רגע אחרי שסילקת אותה תעצור לחשוב – מה זה היה ?!? ואז, מתוך מודעות עצמית זו, להעיז ולהודות שיש בי פגם זה או אחר. וכפי שידוע (בטיפול באנשים עם התמכרויות) שרק אחרי שעוברים את שלב ההכחשה, אפשר להתחיל בטיפול.

אחרי שאתה מכיר את עצמך, גם את מה שאתה שונא בך, שתמיד הסתרת מעיני שכלך, אתה יכול להתחיל לעבוד, ולתקן את מידותיך. כשהולוגרמת המחשבות משקפת בכל רגע את התקדמותך ומדרגתך הפנימית. אז בפעם הבאה שעולה לך מחשבה לא טובה, אל תכחיש ותדחיק אותה, תתבונן בה, היא משקפת משהו מעומק נפשך, אל תבהל, נהפוך הוא, התמודדות אמיתית תניב פירות ותסייע להשתנות....