המקנא זוכה בברית שלום (פרשת השבוע - פנחס)

טעימה מפרשת פנחס

"בקנאו את קנאתי... הנני נותן לו את בריתי שלום"

אחרי ניסיונות כושלים של בלעם לקלל, עצתו הרעה לבלק הייתה "אלוהיהם של אלו שונא זימה". אם תכשיל אותם תנצח. רבים נפלו בכך, ואף נשיא שבט, זמרי בן סלוא, בבואו אל משה רבינו, עם כזבי בת צור שהפקירה עצמה, ואמר ברוב חוצפה, אשתך שהיא מדיינית מי התירה לך? והרי מש"ר נשא אותה קודם מתן תורה. נשכחה הלכה, מה דינו של זמרי, כולם פרצו בבכי. פנחס ראה מעשה ונזכר הלכה, לימדתנו רבינו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, דקר והרים את שניהם מחוברים בחרבו לעיני כל. ובכך זכה לברית שלום.

פנחס הוא אליהו, מלאך הברית, מבשר הגאולה. במה זכה למעלתו הזו, משום שהוא זכר את ההלכה "קנאין פוגעין בו"? ואילו מחבריו נשכחה? למה, משום זיכרונם החלוש? וכי מעלתו של אליהו הנביא הייתה 'כישרון' ??

הגמרא אומרת "אוקמיה גירסא סיעתא דשמיא" לכאורה לומר שזיכרון התורה תלוי בסיעתא דשמיא, אך יש משהו שלא? אלא שהס"ד היא הארת פנים, ותלויה ברצון האדם להתקדשות ובהשתדלותו לכך. עמל ועסק התורה הוא האמצעי הגדול ביותר להתקדשות והארת פנים. וזכירת התורה והשגות בתורה, שהם פירות אותה היגיעה בתורה, הם עצמם הארת פנים, סיעתא דשמיא.

ומנגד זה, נשיא שבט שמבזה עצמו ברבים, בטומאת עריות ובפרט בגויה, כלומר שנדבק בטומאת העמים, אשר על כך אמרו בע"ז, שאף שמבנות ישראל בטלה זוהמת הנחש[1] במעמד הר סיני, מן האומות לא בטלה. ולכן אפילו גוי מעדיף יהודייה [2]על פני גויה. וכשקורה להיפך, שיהודי מעדיף גויה, על פני יהודייה, זהו לא מתוך תאווה גשמית[3], אלא אך ורק משום שהוא דבוק בטומאה. ולכן היא דבוקה בו בעולם הבא ככלב (כמו שכתוב בזוהר הקדוש).

כך עשרים וארבע אלף איש, וכך זמרי המבזה את כבוד התורה ומוסריה. זהו הסתר פנים וממילא נשכחה ההלכה.

הגמרא אומרת על הלכה זו, שאין מורין כן. כלומר מקיימים אותה, אך לא מורים לאחר לעשות אותה. מדוע? כי זו הלכה לקנאין, אותם שכבוד שמים בוער בליבם, רק הם יוכלו לעשות דין זה בבועל ארמית, כי הוא דבוק בטומאה. האופן היחידי להפריד אותו מן הטומאה הזו, היא על ידי מי שדבוק בקדושה. ולכן פנחס נשא בחרבו את זמרי וכזבי מחוברים, ופירש"י להראות שלא לחינם עשה כן, כלומר להראות שהוא דבוק בטומאה, וזהו האופן להצילו ממנה.

כשזמרי עשה את המעשה, פרצה מגיפה ומתו בה עשרים וארבע אלף איש, זה יותר ממלחמה של שנתיים משבע חזיתות, ושכפנחס עשה את שלו, עשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. והמגיפה נעצרה מיד.

נלמד מכך שבעת כזו, בה אותם הדבוקים בטומאה, מזלזלים בתורה ולומדיה, ורבים חללים נופלים, מסכימים איתם בליבם, ולו במעט, ואז הקדושה חס ושלום נשכחת, בעת הזו ההצלה של כלל ישראל תלויה במי שיקנא קנאת ה', דהיינו ידביק עצמו בקדושה לגמרי על ידי עמל התורה, יתנתק לחלוטין מן הטומאה, שאת זה אפשר לעשות אך ורק בישיבה, ואז נזכה כולנו לברית שלום. ולמבשר הגאולה.

[1] שהטיל נחש הקדמוני בחוה.

[2] (ואפילו בהמת ישראל)

[3] או נטייה נפשית