"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי"
א. משפת הבניאס אל שמי השמים
בטיול בין הזמנים של הישיבה. על שפת הנחל. מים קפואים. שמש בוערת. שקט... לפתע טנדר מדרדר עלינו עפר. נעצר ממש מעלינו. בתקווה שלא מדובר במשהו שיגרום לנו ללכת מכאן. יוצאים שני גברים. בגיל העמידה או קרוב לישיבה. עם אבטיח חצי טון ביד. הבאת סכין? שואג אליו חבירו. לאבטיח. אני מקווה... הנה הם באים. מה נשמע חבר'ה? הם צועקים אלינו. ממרחק מטר בלבד. הו ברוכים הבאים. התעשת אחד החברים. היינו עשרים בחורים. שקטים מהשניים. קפצו למים שניהם כאחד. משפריצים לכל עבר. בלעתי ליטר מים. בלי ברכה. מאיפה אתם? תפס אותם יעקב.
תוך חמש דקות הם נכנסו לשיחת אמונה של ממש. יהודי זה יהודי.
הבאים בתור, היו שני סטודנטים שברחו מיום לימודים עמוס. כביכול מנומסים אך יהירים. סנדלים לרגליהם, מכנס קצר, טי שירט וכובע טמבל. זו השקפתם. וגישתם לחיים. תזרום, תקליל, תהיה ספונטני. עם לבוש "זרוק" וסיגריה מגולגלת, אתה לא מחויב לכלום. לא חייב לחשוב, ולא לענות על ציפיות הזולת. גם אם מדובר בהורים או מורים. האמת היא לא בטריטוריה שלך. ואינך צריך לתת לה תשובות.
גם אותם תפס יעקב. רק מי שחובתו בעולמו ברורה לו, לא חושש מלפתח שיחה עם אנשי ה'רשות'.
חשבתם פעם על המושג 'אין סוף'? הוא שאל אותם. החלל הוא דוגמא מעניינת. אתה ממריא מעל ביתך. רואה את כל הרחוב מלמעלה. העיר. הארץ. המזרח התיכון. העולם כולו. מערכת השמש. הגלקסיה. וחלל אינסופי. שט במהירות האור, בחושך כמעט מוחלט. אתה מפחד אך רוצה לחוש יותר. ברור לך שיש שם עוד הרבה. אך אין לך את הכלים להגיע. למי יש כלים כאלו? ומדוע אתה כ"כ כוסף לכך?
עונה האחד, ראיתי פעם הדמיה כזו של מה שתיארת, והרגשתי מאוד לא טוב. לא הבנתי אז מדוע. עכשיו אני מבין, שזו תחושת החמצה. כל כך גדול הרצון להשיג. לחוש. והדבר נראה כבלתי אפשרי. זו אכזבה גדולה.
אני מבין לאן אתה חותר. אמר השני. אך לא כל אחד חוקר אל האינסוף...
ב. אתה יצור מורכב אחי!
אתה אומר 'אני'. ילד שאכל יותר מדי סוכריות, אומר "אני לא אוהב עוף". האם הוא צודק? מי הוא האני? הגוף? הנפש? האישיות שלך היא בעצם מכלול. אתה מורכב מגוף ונשמה. זה מושך מטה וזו למעלה. והאני שלך, שכל כך שואף להרגיש טוב, מוכרח להיצמד לאחד, ולגרום את הסכמת השני. ולכל הפחות שלא יפריע... ככל שהאני שלו קטן יותר, ייצמד לזמין יותר. ככל שיגדל, יפעל ממחשבה. ויחקור עד האינסוף.
עד שלא תעשה שלום בתוכך, ותיכף תשמע עד כמה זה אפשרי, לא תוכל שלא להתאכזב. זהו אוי לי מייצרי אוי לי מיוצרי.
היה לי חבר בכיתה, שאף אחד לא ידע שהוא לא רק שמן וחסר ביטחון עצמי. הוא היה הבדיחה של כולם, ראש מורד, כפוף. השמין יותר ויותר. האוכל היה הנחמה היותר זמינה עבורו. אך גרם רק את ההיפך. אחרי שנים פגשתי אותו. הוא לא מאוד רזה. אך היה נראה מצוין. הוא מצא את הדרך להתעלות מעל רדידות הסביבה, ונעשה מטפל רגשי לתחום החברתי. כעת הוא הולך זקוף. אם יזכה, יגדיל את האני שלו לגובהה של הכיפה.
ג. אין דבר העומד בפני הרצון
הרצון הוא כוח אדיר. מנין הרצון הזה? בטח שאלתם את עצמכם פעם, איך זה שיהודים מעטים כל כך, ומורגשים כל כך. הגאונים הגדולים ביותר, שתגליותיהם והמצאותיהם עשו מהפכים בעולם. שלא לדבר על זוכי פרס נובל. הצלחת הצבא. ההייטק. הכותרות בכל העולם, ההפגנות נגד ובעד. הציבור, האו"ם והאג. ובכלל חוסר הרוגע והסבלנות הישראלית, שעולה לכולם על העצבים. מאין? כל זה צומח משורש אחד.
אתם אוהבים את העבודה שלכם? פנה יעקב לראשונים.
אין כמו כבשים! הם ענו לו. וולדות, חלב, גבינות, צמר, בשר. ישתבח שמו! הרימו את עיניהם לשמים.
הקב"ה נתן לכל אדם אהבה למלאכה שלו. בכדי שלא יחסרו אומנויות בעולם. כך הגמרא אומרת במסכת ברכות, בסוגיא של ברכות הריח. שהיא ברכה על הנאת הנשמה, "כל הנשמה תהלל י-ה". ומסיימת הגמרא "עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון" ולכן הנשמה שכמהה להידבק באינסוף ברוך הוא וכוספת לעת הזו, נהנית מריח טוב, שזו מלאכתה.
רק ליהודי נשמה שכזו, ורק ליהודי דחף שכזה. אינו מסתפק באוויר המחניק של החומר. שואף הוא לחבוק עולם ומלואו. חוצה גבולות, שובר חומות. מנסה הוא בארבע רוחות. ומסיק כי לא 'המוסיקה' ולא 'הארומה' ישיבו את רוחו. לא 'האומנות' ולא 'התגליות'. איך אפשר להצטמצם בכמה קילומטרים של חומר, כשהאינסוף מאיר מבעד לסדקיו. נופל הוא משמי השמים חזרה אל עצמו. ומחל לחפש בחורין ובסדקין, עד אשר ימצא את שאהבה נפשו.
ואין דבר העומד בפני הרצון...
ד. תורה תבלין
נראה כבלתי אפשרי? הכל תלוי בכלים. כדי להגיע לאינסוף, צריך כלי אינסופי. זו התורה. חושבים עלינו שאנו כל הזמן סגורים בישיבה. אבל האופקים שלנו, הם בלי תכלית. כי בשביל האינסוף, אינך צריך לפשוט את מקומך. זה מעבר למקום, מעבר לזמן. זה אצלך בתוך הנפש. והנשמה שלך נכספת לכך. תן לה. ולפחות הטעימה.
זה שאמר הכתוב "כל חפציך לא ישוו בה"...
חז"ל אומרים "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". התבלין נותן טעם טוב למאכל. האם מישהו מתכוון לאכול את היצר הרע? אז למה לתבל אותו?
כי אף שאתה יצור מורכב, אינך יכול ואינך נדרש לוותר על אף חלק מאישיותך, אלא לעשות שלום בין הנשמה לבין הגוף. כל כולך רצוי לה'. ובכוח התורה לגרום שהגוף ישלים עם הנשמה, וירוץ לעשות רצון קונו.
בלשון חז"ל "אפיקורוס" הוא הכופר. אלו ביטויים שונים, ומבטאים עומק במהותו של אדם זה. מופקר. זה אדם שהפקיר את עצמו. לא רק שאינו בעלים על החלטותיו, כי הורגל לבחור בזמין ולא בראוי. אלא שכפשוטו הפקיר את עצמו. אינו דואג לעצמו. לא רק שמפסיד את חיי הנצח בשביל עולם הזמין. אלא שמפקיר את האני שלו. אינו מספק לעצמו את צרכיו. נפשו מרוקנת, משאיפתה כל ימיו לרוחניות. והמרדף הזה לא ייפסק בלעדיה.
מרחרח יין בוטיק, על נגינת מוצרט, רכון על כורסת עץ מעבודת יד. רגע אחד שמדמה שלווה בחיים טרופים. והנפש לא תימלא.
ב"מזרח" וב"מערב", תפסו צד אחד בלבד. אלו 'רוחניות' מדומה ואלו גשמיות. והם כולם עצבים. מדכאים נדבכים שלמים מאישיותם, ולריק.
כי האדם הוא יצור מורכב. זהו לא דיעבד. זה הלכתחילה. הגוף נברא על גשמיותו בכדי לייצר נקודת בחירה. אך לא בכדי להידחות על הסף. אלא להתרומם ולהתעלות. וזהו בעיקר בחיי העולם הבא, אך באופן מסוים גם בעולם העבודה. והנשמה, היא בת מלך, לעולם לא תמצא את סיפוקה בגשמיות, ולעולם לא תבוא היא לקראת הגוף, אלא הגוף לקראתה. שבכוח התורה ומצוותיה יתקדש ויתעלה. בזה ייעשה שלום אצל האדם, ויימלאו כל שאיפותיו ורצונותיו.
ה. "לולי תורתך שעשועיי אז אבדתי בעניי".
עני הוא מי שחסרים לו צרכיו, ואפילו עשיר שירד מנכסיו ואין לו עבד לרוץ לפניו, נקרא בכך עני. ומצווה לתת לו לשם כך. לולי התורה, אלו חיי עוני. חיים בהם הנפש לא תימלא.
שוע הוא כיליי, קמצן. שעשוע הוא דבר שאדם לא מוכן לוותר עליו, לא מוכן שיחסר לו. כי אם זו תחסר הוא ייחשב כעני. ישנו כיליי בממונו, תלותי הוא בכסף, אושרו יחסר בלעדיו. ישנו צייקן במילה טובה. כי ביטחונו העצמי בנוי על חסרונות הזולת. דוד המלך אומר, רק תורתך היא "שעשועיי".
שמע, אמר דווקא הקשוח מביניהם, עשית לי משהו. אם היה לי קוקו, הייתי אומר לך לגזור לי אותו.
היה לך 'קוקו' בראש. אל תחשוב שלא. והוא התבטל בשלב מוקדם של השיחה. עכשיו אתה כבר מרגיש את זה.
ו. הדס לריח טוב
הם המשיכו בשיחתם, אפילו פתחו יחד את האבטיח. אני בתוך הנחל, המשכתי במחשבותיי. צמרמורת קפואה מחד. ולב רותח מאידך.
הגמרא לומדת מעכן, שנאמר בו "חטא ישראל". שאף על פי שחטא, נקרא ישראל. משל למה הדבר דומה, אומרת הגמרא, להדס בין הקוצים. שנקרא הדס אף כשהוא בין הקוצים. כך יהודי, אף על פי שחטא, נקרא ישראל.
וזה צריך הסבר. הרי 'ישראל' הוא שמנו, על שם שיעקב אבינו ניצח את שרו של עשיו. "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" לשון שר, ועל התגברותו וכוחו נקרא ישראל. אם כן איך שייך לקרוא כך לאדם שחטא וניצחו יצרו?
וגם המשל לכאורה לא דומה? הרי ההדס לא צימח קוצים. הקוצים הם רק סביבו! בשונה מהאדם שחטא בעצמו.
אלא שזו לא הנשמה. הנשמה לא חוטאת ולא רוצה בחטא. והחומריות אינה מחשיכה את עצמיותה. אלא רק עוממת את אורה. משל לפרוג'קטור המכוסה בבד אטום. כוחו לא נפגם כי הוא זה. ולכן אע"פ שחטא נקרא ישראל.
המשל שהגמרא השתמשה בו הוא ההדס. שריחו טוב. כפי שעתידה הנשמה לתת ריח טוב לעתיד לבוא. כשהוא בין הקוצים, אי אפשר להתקרב אליו, וליהנות מריחו. אך זו תוכיותו. כשיסיר את הקוצים, בהרהור אחד של תשובה, מיד יפיץ ריחו הטוב, ויתברך בברכת הבשמים.
ז. "הדסה היא אסתר"
מה אנו כבר יודעים על הדסה? הגמרא אומרת שהייתה "טובת מראה" ולא יפת מראה. ונושאת חן בעיני כל רואיה. שהייתה ירקרוקת, ובכל זאת נושאת חן בעיני כל. חוט של חסד משוך על מצחה.
כך נאמר גם על העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום. הלימוד של הלילה הוא עיקרי. הסיבה הפשטנית לזה כתובה בספרי המוסר, הלילה הוא זמן בו מציאות הגוף שוקטת. אינו רעב ולא צמא, אינו זמן הראוי למלאכה, וממילא טרדות העולם נדחות למחר. הלב פתוח והתורה חודרת אל פנימיותו. ואז כאשר פנימיותו מתמלאת בלילה מכל טוב, מאירה ומקרינה זאת ביום.
כך הייתה הדסה היא אסתר, פנימיותה כה זכה, עד אשר נושאת חן בעיני כל רואיה. כאותו הדס, אשר ריחו הטוב משל הוא לטוהר הנשמה, אשר יפוץ חוצה לעתיד לבוא.
אסתר, הוא שמה הפרסי. על שם הגלות בה הייתה. העולם הזה הינו גלות לנשמה אשר חלקה בגובהי מרומים. בגלות הזו, הנשמה נקראת אסתר. משום שפנימיותה חבויה ונסתרת ותפקידינו לפשוט ולגלות אותה. עד כדי שתשא חן בעיני כל רואיה. שחוט של חסד יהיה משוך עליה.
מתנת שמים קיבלנו לשם כך. זו התורה. אשר העוסק בה, חוט של חסד משוך עליו.
את זה אפשר לעשות רק בישיבה. אתם מוזמנים בחום.
Comments