וכאן הבן שואל: מה נשתנה?... סוד הבינה האנושית

וכאן הבן שואל: מה נשתנה...?

סוד הבינה האנושית

בכל שנה יש לילה אחד מיוחד, הלילה שבו יצאנו ממצרים, הלילה שבו נגאלנו, ליל הסדר. בליל הסדר יש לעורך את הסדר, כמה מצוות מוזרות מאוד שתקנו לו חכמינו לעשות, כגון: לחלק לילדים ממתקים לפני האוכל במקום לקינוח!, להוריד מהשולחן את קערת המצות לפני שאכלו מהם.., לאכול ירקות ולשתות שתי כוסות יין לפני הסעודה! לשבת בהסיבה על הצד.. ועוד מצוות מוזרות נוספות.

כולן נקראות ”שינויים“, כי הן משהו שונה מהסדר הרגיל של הסעודה.

למה? הכל כדי שהילד הקטן ישאל. שיראה את כל השינויים שעושים ויתמה, ויתעורר לשאול: ”מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"?! כל כך הרבה פעולות ומאמץ של אבא רק כדי שילד קטן ישאל שאלה קטנה. ודווקא בלילה הזה, בלילה שבני ישראל יצאו ממצרים.

כי האמת היא - שהגאולה תלויה בשאלה! בין גאולת עם ישראל ממצרים בין גאולתו של כל אחד ואחד היום - הכל תלוי בשאלה..

את זה אנחנו לומדים מאותו היום המיוחד שבו דיבר הקב"ה עם משה בסנה, וציווהו לשוב למצרים לגאול את עם ישראל משעבוד החומר. אותו היום היה ב-ט"ו בניסן, שנה בדיוק לפני היום שבו יצאנו ממצרים. מהיום שבו אנחנו עושים את ליל הסדר בכל שנה.

ומה היה שם? משה היה רועה את הצאן של יתרו במדבר. ולפתע הוא רואה מחזה מופלא לפניו - שיח קטן בוער באש, אך כלום לא קורה לו, הוא לא נשרף! מה עשה משה באותו הרגע? אותו רגע חשוב שכל גאולת ישראל עומדת עליו.. הוא אמר: ”אסֻרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה?".

ה' עשה למשה רבנו "שינויים", וחיכה לראות האם הוא ישאל. האם ירצה להבין.

ואכן משה סר ממקומו וניגש לראות. ובאותו הרגע שמשה סר לראות, ה‘ קרא אליו מתוך הסנה ודיבר אליו. אותו הרגע היה תחילת גאולת ישראל.

ובאותו יום ממש (ליל ט"ו בניסן) גם אנחנו עושים שינויים לילדינו - לעורר אותם לרצות להבין, 'מה זה', 'למה עושים ככה'. כי בזה תלויה גאולתם שלהם - בכך שילמדו לשאול!

לכל בעל חיים יש את 'האומנות' המיוחדת לו! החתולה צדה עכבר, ולפני שנגמר לו הכח היא מביאה אותו לגורים שלה שישחקו איתו.. זה קצת אכזרי עבורו אבל החיים של הגורים האלו תלויים במשחק הזה - כי כך הם לומדים את האומנות שהחיים שלהם תלויים בה - להיות ציידים. הגוזל מתרגל לנפנף בכנפיו עד שילמד לעוף, גור הנמרים מתחבא בעשב ומזנק על אימו הנמרה עד שיתרגל באומנות ההסוואה והטרף. וכך כל אחד ואחד באומנותו.

ומה האומנות של האדם? זו שהוא מתרגל אליה מקטנות? - לשאול שאלות.

ילד קטן רואה שלולית בחוץ ושואל ”למה יש פה מים?“ ואבא עונה לו ”כי ירד גשם!“, ושוב הוא שואל ”למה יורד גשם?“, ואבא עונה ”כי עכשיו חורף ויש עננים!“, ושוב הוא שואל ”למה יש חורף?“, ואבא אומר ”ככה זה בעולם“, והוא ממשיך ”למה זה ככה בעולם?", ולמה.. ולמה.. ולמה.. על כל דבר הוא שואל למה!

כל הילדים הקטנים מתנהגים כך, למה?..

כי הם מתרגלים לאומנות שלהם, לאומנות של בני האדם.

לא במקרה הגימטריה של המילה ”אדם“ והגימטריה של מילת השאלה ”מה“ - הן: 45.

כי ה”אדם“ ו“מה“, הם עניין אחד.

אז מה כבר יש בסתם שאלה? איך היא קשורה לגאולה? ולמה היא ה'אומנות' של האדם בשונה משאר בעלי החיים?

כי האדם נברא מגוף ונשמה. גוף מן הארץ ונשמה מן השמים (בשונה מכל שאר הנבראים שהנפש המחייה אותם גם היא מן הארץ. ורק באדם ניתנה נשמה שהיא מן השמים, והיא המחייה אותו) והנשמה היא עיקר האדם. ואילו "הגוף" הוא רק הלבוש שלה בעולם הזה.

אלא שהיא נקשרה בגוף בעולם הזה - החומרי. ולכן היא בנקודת חיסרון, כי היא צריכה את הגוף להתקיים, והגוף נמשך לחומריות (כמו שאר בעלי החיים, כי גם באדם יש 'נפש בהמית' כמו לשאר בעלי החיים) והנשמה בעל כורחה נמשכת אחריו גם כן לחומריות.

ומה ירומם אותה משם? מה יגביה אותה לשוב ולהתחבר לשורשה? לאביה שבשמים? מה ינער אותה מאבק החומר לראות אור אמת, את אור האמת שלה?

התשובה היא: אותו ניצוץ חיים הדולק בעמקי לבבה ומתגלה ברצון הפשוט שלה - להבין. להבין. להבין באמת. אדם רוצה להבין.

וכשאדם רוצה להבין, ושואל באמת, אפילו את השאלה הפשוטה ביותר, אז משמים מזמנים לו תשובה. באיזו דרך שתהיה. תשובה שבכוחה לרומם אותו מהמקום שנמצא, ולקרב אותו במשהו אל שורשו, שורש חייו.

אך גם שם עדיין יהיו דברים שלא יבין, ושוב יתעורר בליבו אותו רצון טהור להבין. ואם יבחר לשאול שוב, לשאול עוד, לשאול באמת, וגם ישתדל לחפש, אז ימצא. כי משמים יזמנו לו תשובה פנימית יותר. וכבר הוא נמצא במקום אחר, קרוב יותר לשורשו.

זה ה'חבל' שמשלשלים לאדם משמים לאחוז בו ולטפס על ידו. קשר אחר קשר. להבין באמת, ועוד להבין. להבין באמת, מי אני בכלל? מה אני? מאין באתי? מה העולם המופלא הזה שאני בתוכו? מה צריך לעשות בו? מה העיקר שלו? מה תפקידי בו? מה העיקר שלי? וגם למה יש לי גוף כזה שבנוי דווקא כך? ולמה יש בי נפש כזו? ומידות ורצונות כאלו? וגם לאן אני הולך? ומה יהיה בסופי?

כי רק כשאדם ימצא תשובות האמיתיות לשאלות האלו ולשאלות הבאות אחריהן, יבין מהו אדם. ומי הוא באמת. ובלא האומנות הזו שלנו, לשאול את השאלות האמיתיות המתעוררות בנו, והמושכות ומעלות אותנו אל שורש חיינו - אז אין הבדל בין האדם לשאר בעלי החיים. לכן בשאלות האלו תלויים חיינו האמתיים.

כי השם יתברך רוצה את הטיפוס הזה מכל נשמה ונשמה, מכל אחת באופן האישי והמיוחד לה.

הוא שפושט לה את ידו להתקרב אליו, ונותן לה 'חבל' לטפס בו כפי שורשה המיוחד וכפי שליחותה המיוחדת כאן בעולם.

לכן לא יועילו לה כאן שום 'מאגרי נתונים' קיימים, ובטח שלא אפליקציות למיניהן למצוא 'תשובות' לשאלותיה, כי כל אלו הם פה בארץ. והתשובות האמתיות שלה נמצאות למעלה בשמים, ממתינות לה שם עד שתרצה להבין באמת, עד שתשאל באמת, מתוך ידיעה גמורה שרק ממנו, רק מבוראה - תשובותיה, כי רק הוא יודע סודה, יודעה מהותה, רק בידו לבד להושיע אותה. ומתי? כשיהיה ליבה פונה רק אליו, מבקש רק אותו. לב כזה יקבל תשובה אמיתית. מן השמים. תשובה שלא נמצאת בשום מקום כאן בארץ. תשובה שתרומם אותו באמת. ותקרב אותו לבוראו.

"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהילים קמה).

אז איפה לומדים את האומנות הזאת לשאול שאלות? כי אם זה דבר גדול כל כך - איפה לומדים אותו?

התשובה ידועה ועתיקה – בישיבה. כל מי שלמד פעם גמרא, הבחין מייד שזה לא לימוד רגיל. לא לומדים ידיעות וחכמה, מבינים, משננים ומתרגלים אותם, כמו סוגי לימוד אחרים. אלא שדרך חכמינו בגמרא היא חקירה, כמו שחוקרים דבר. שואלים שאלה, ומתרצים תרוץ, ומקשים עליו, ודוחים אותו, ומנסים תרוץ אחר, ושוב מקשים ממקור אחר שסותר או משום שלא מסתבר וכו‘. וכך מתוך שאלות ותמיהות, קושיות וראיות, דימוי דבר לדבר ועוד כלי חקירה ובירור - מתבררת ומתבהרת הסוגייה, עד למסקנה, שהיא בד"כ גם ההלכה למעשה.

זה לא סתם כך.. הרי היה אפשר לכתוב פשוט את רשימת המסקנות בספר קטן וזהו! אבל חכמינו בגמרא התכוונו במה שעשו לדבר גדול. ללמד אותנו ולהרגיל אותנו באומנות שלנו - לדעת לשאול. ללמוד לשאול באמת. ללמוד איזו שאלה נכון לשאול במקרה כזה או אחר, אם זו תמיהה או קושיה חריפה או רק דחיית ראיה, ואיזה תירוץ הוא תירוץ נכון ואמיתי לכל שאלה ושאלה - הלימוד הזה שכל יום עוסקים בו, מלבד העיקר הגדול שלו שנלמד ונקיים את רצון אבינו שבשמים, בונה אצלנו את הכלי הכי יקר וחשוב שיש לנו - את הבינה שלנו. להשתמש בה הכי טוב שאפשר, להתקרב על ידה למקום שממנו נחצבה נשמתנו, לצור חיינו, לה' אלוקינו, אבינו שבשמים.

וכל זה מתחיל בפסח. בלידת עם ישראל. העם האחד הנבחר להיות "עם ה'", להיות קרוב לה' מכל העמים. להיות שלו. לכן בכל שנה, כשחוזרים לנקודת ההתחלה, לראשית שלנו, חוזרים לאותה התעוררות מיוחדת שבה תלוי הכל. התעוררות הרצון להבין. להבין באמת. ופותחים את סדר ההגדה ב'שאלה', פשוט שאלה. עושים הכל כדי שהיא תישאל אפילו שנראים מוזר – רק שישאלו!.. שיתעורר אותו ניצוץ בלב שלנו שפשוט רוצה להבין. כי כל הגאולה שלנו ממיצרי החומריות של העולם הזה, ולחבר את נשמתנו לאביה שבשמים תלויה בכך. ברצון הפשוט להבין באמת.