אשירה להשם כי גָאֹה גָּאָה

המאמר הוא סיכום של שיעור ראש הישיבה, מתוך סדרת שיעורים, שנכתב ונערך על ידי התלמידים

נושאי המאמר

חזרה לבראשית ֎ יעקב מלבר ומשה מלגאו ֎ יעקב ומשה, ב' בחי' בהשגת הת"ת ֎ בלעם ידע דעת עליון ?? ֎ "ותען להם מרים" ֎ תמצית השירה או מענה למשה וישראל ? ֎ אשירה לה' וכו' ֎ היחס בין שני חלקי הפס' ֎ ענין ה"תמצית". ותמצית שירת הים ֎ א"א לגילוי קדושה במקום טומאה ֎ גילוי שכינה ביציאת מצרים לעומת גילוי שכינה בקריעת ים סוף ֎ מדרגת השגת ישראל על הים ֎ דעת עליון של בלעם לעומת הדעת דקדושה של משה ֎ תפיסת המושג "מקום", בעכו"ם ולהבדיל בישראל

פתיחה – חזרה לבראשית

החלק הראשון זה פתיחה לשיעור הזה ופתיחה לסדרה, ויש פה פן אישי, כמו שהמשנה ביומא אומרת "אישי כהן גדול"[1]. ההתעוררות לסדרת 'בחזרה לבראשית' היתה בבין הזמנים של תשרי ובפרט בשמחת תורה, שאז התברר לי, למרות שזה ידוע, אבל התברר לי הענין הזה שאנחנו קוראים את התורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל' והראשי תיבות זה ב''ל, וכל המסע שלנו שאנחנו כסומים בארובה הולכים בערפל אבל כשמגיעים לסוף וחוזרים להתחלה ומתחבר ה"לעיני כל ישראל" ל"בראשית" אז הר''ת הם ל''ב ואז הדברים הם יותר מופנמים כשמתחילים עוד פעם אחרי שכבר גמרנו.

התובנה הזו שבעצם כל התורה כולה נמצאת בבראשית ולא רק כי זה ההתחלה, אלא שהכל נמצא בשורשי בראשית למעלה בבריאה ואין לך דבר שההבנה שלו לא תלויה בענין הזה של חזרה לבראשית, זו היתה התעוררות אז. ועכשיו היתה התעוררות שניה בביה''ז של פסח, ובפרט בשביעי של פסח קריעת ים סוף ושירת הים , אז היתה לי התעוררות שיש לנו סוג אחר של חזרה לבראשית, זוהי גם חזרה לבראשית, אבל יש בינהם הבדל בין שני סוגי חזרה לבראשית, ומה ההבדל? בראשית זה ספר האבות אברהם יצחק ויעקב והם השורש לכל עם ישראל, ואילו ספר שמות זה חזרה לבראשית של עם ישראל עצמו, ספר הבנים, אז אם בראשית זה האבות כולם שיעקב כולל אותם כמו שדברנו כמה פעמים, אז כך בספר שמות, ספר הבנים, משה רבינו הוא זה שכולל את כולם בבחינת בראשית וגם את האבות, גם האבות נכללים במשה רבינו, בואו ונראה את הענין הזה בתיקוני זהר.

יעקב מלבר ומשה מלגאו

בתיקוני זהר תיקון י"ג מסופר על יעקב ונתחיל מהאמצע, יש פה 10 תיקוני מלכות שתיקן דוד המלך, הוא מתחיל מהכתר ונגמר במלכות והם שבחים שהיה דוד המלך משבח, והשבחים האלה הם בעצם תיקוני המלכות, כי דוד הוא מידת המלכות.

עכשיו אנחנו שקועים בתוך הדבר הזה "וְיַעֲקֹב בְּהַהִיא יַרְכָא אִתְּמַר בֵּיהּ (שם לב, לב) וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ, דְפָרַח מִנֵּיהּ י', וְאִשְׁתָּאַר עָקֵב, וְרָזָא דְמִלָּה הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (שם ג, טו), הנחש הצליח לפגוע ביעקב בבחינת עקב בגלל שהיו''ד הסתלקה ממנו, אז עסקנו בזה בענין של יעקב ועוד נחזור לזה כַּד אִשְׁתַּלִּימַת נשלם הענין שהגיע לסוכות סוּכָּה בְיֶרֵךְ דִּילָהּ, אִתְּמַר בְּיַעֲקֹב (שם לג, יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, מה הפי' שלם, היו''ד שפרחה ממנו ולכן היתה אפשרות לנחש, שרו של עשיו להכיש אותו כעת לאחר המאבק עם שרו של עשיו היו''ד חזרה אליו, ולכן הוא נהיה ישראל וְיַעֲקֹב וַדַּאי אִיהוּ דִיּוֹקְנָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא מִסִּטְרָא דִּלְבָר, הכוונה שהוא מרכבה למידת הת''ת מסטרא דלבר מצד הכלליות של הת''ת הוא המרכבה של הדבר, ושואל התיקונים, שזה רשב''י, סתם תיקונים זה רשב''י אלא אם כתוב שזה יחזקאל או אליהו הנביא או הרעיא מהימנא, לא כמו בזהר, אז הוא שואל וְהָא מֹשֶׁה תַמָּן הֲוָה, משה עצמו הוא מידת הת''ת הוא נותן התורה ותורה זה ת''ת, כביכול יש פה איזו תחרות בין יעקב שהוא מידת הת''ת, תתן אמת ליעקב, לבין משה רבינו שהרי המקום הזה תפוס ע''י מרע"ה, כך שואל רשב''י ומתרץ אֶלָּא מִסִּטְרָא דִלְגָאו הֲוָה, משה רבינו הוא בפנימיות של מידת הת''ת, דָּא מִגּוּפָא, וְדָא מִנִּשְׁמָתָא, יעקב בבחינת הגוף ומשה מבחינת הנשמה וזהו המקור שממנו יצא המשפט המפורסם יעקב מלבר ומשה מלגאו וזה מבואר בתיקוני זהר.

יעקב ומשה, ב' בחי' בהשגת הת"ת

עסקנו בדברים האלה, ראינו בפרשת ויצא וכן דברנו פעם קודמת, שיעקב הוא נוחל את שם הויה, מרכבה לשם הוי-ה, ראינו ''והוי-ה ניצב עליו'' ובארנו בקצרה, שאברהם ראה מרחוק ויעקב תיקן את בחינת המקום, ויעקב הוא מרכבה לשם הוי-ה, ומאידך בפרשת וארא מפורסם, "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי'ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" וכו', דברנו על זה ,שא-ל שד-י זה יסוד וכו' ושמי הויה לא נודעתי להם, אומר רש''י: "לא הודעתי אין כתיב אלא לא נודעתי לא ניכרתי במידת אמיתות שלי "וכו' יש הבדל בין לא הודעתי ללא נודעתי, הודעתי הכוונה שאמרתי להם, שיש שם הויה, אם האבות לא ידעו שם הויה מה הם באו לתקן בעולם, ברור שהם ידעו, רש''י מסביר לא נכרתי במידת אמיתות שלי שלא קיימתי להם ההבטחה, וזה ע''ד הפשט, אבל כשרוצים להבין, את ההבדל בין הודעתי לנודעתי, נדגיש שאמרנו שיעקב מרכבה לשם הויה, אין הכוונה ש'בישיבת שם ועבר' למדו שיש שם הויה מעין ידיעה בעלמא אלא הוא הוא מרכבה לשם הויה, הוא הנוחל וכו', לא כאברהם שהוא בחינת אל ויצחק בחינת אלוקים שהם הקצוות וכו', אלא ששם בפרשת ויצא יעקב אומר 'ואנכי לא ידעתי', אני ידעתי את שם הויה אבל בחיצוניות של שם הוי-ה וסתם הוי-ה היא בז"א בתפארת. ואין הכוונה חיצוניות של קלי' ח''ו אלא לעומת הפנימיות, שזה סתם הויה, על זה אומר הקב''ה לא נודעתי להם וזה הכוונה "ואנכי לא ידעתי" לא השגתי את הת''ת בפנימיות, והסברנו שהדעת היא פנימיות הו''ק, זה אחת הסיבות שאנחנו לא מונים גם את הדעת וגם את הכתר וגם את המלכות שיש 11, אז זה הפנימיות וזה החיצוניות. משה רבינו הוא בחינת הדעת, משה רבינו אתה הוא הפנימיות של הדבר, וזה בכללות הדברים, אבל אברהם ויצחק ואפי' יעקב "לא נודעתי", והיינו שלא היה בבחינת דעת פנימית.

ההבנה הזאת שלא מסתדרת עם פר' ויצא ונראית סותרת, מתיישבת עתה ע''י תיקוני הזהר, שמשה מלגאו בחינת הדעת המתלבשת בו' קצוות שעיקרה זה הת''ת והיא כוללת חג''ת וגם בבחינה מסויימת את הנה''י, נמצא שהת"ת היא כללות הו''ק והיא הת''ת היא בחינת יעקב, ומשה רבינו הוא בחינת הדעת שמתלבשת בפנים[2].

בהקשר לפתיחה, כשאנחנו מדברים על חזרה לבראשית, "אשירה לה' כי גאה גאה", השירה הזו התייסדה ע''י משה והוא הפנימיות שכוללת גם את האבות, לכן כשאתה עוסק במתן תורה ומשה רבנו, בעצם עסקת בפנימיות שכוללת גם את האבות, הרי שיש פה חזרה לבראשית וכבר אמרנו שזה הבראשית של ישראל עצמן ולא של האבות, לעומת יעקב שכולל את האבות הוא בחיצוניות כי זה עדיין בעם ישראל ועדיין קיבל תורה מעצמו, הוא ראה את הר סיני בחלום אבל זה עדיין לפני מתן תורה.

בלעם ידע דעת עליון??

אנחנו מדברים על משה מלגאו לעומת יעקב מלבר, ואנחנו רוצים להבין, איפה נמצא בלעם, שנאמר עליו יודע דעת עליון.

יעקב לא נחל את מידת הדעת אלא רק את הכלליות של הת''ת, ואני לא רוצה להגיד חיצוניות שלא נתבלבל כי פעמים שהכינוי חיצוניות נתפס כמשהו חיצוני (חיצונים) לכן אמרנו כלליות. על בלעם כתוב יודע דעת עליון, מה הדבר זה? יש לו בחינה שליעקב לא היתה?

הגמ' אומרת שבלעם היה נביא, חז''ל אומרים "לא קם נביא בישראל" אבל באומות העולם קם והוא בלעם, יש הקבלה בין בלעם לבין משה רבינו להבדיל, וההקבלה הזו היא בבחינת הדעת, אמרנו משה הוא מלגאו שזה פנימיות של שם הוי-ה ז''א, עכשיו איפה בלעם בעסק הזה?

חז''ל בברכות (דף ז ע"א) שואלים דעת בהמתו לא ידע, ידע דעת עליון?! בלעם לא הבין מה היה הסיפור עם האתון והוא יודע דעת עליון? חז''ל מתרצים שידע לכוון את הרגע שהקב''ה כועס, ויש תוס' מפורסם שם, רגע כמימרא וכו'.

מה הגמ' תרצה? שכן יודע דעת עליון זה לא מסתבר ועל זה הגמ' שואלת, ומה היא מתרצת? שזה כן דעת עליון או לא דעת עליון? הרי אנחנו לא רוצים לומר שהוא יודע דעת עליון אם כן מה הגמ' מתרצת? נכנסנו לענן השתיקה.

אולי נעמוד על זה בהמשך אולי לא, אבל מה שנוגע לפרק הפתיחה נסתפק בזה.

"ותען להם מרים" - תמצית השירה או מענה למשה וישראל

על הפסוק הא' של שירת הים, אומר הנצי''ב: "סוס ורכבו רמה בים זהו תמצית השירה כמובן משירת הנשים", הראיה שלו שהפסוק הזה הוא תמצית השירה היא שמכיוון שבשירת הנשים מובא פסוק זהה כמו שכתוב בפרשה נפרדת, "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וכו', ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים".

כשאומר הנצי''ב 'כמובן משירת מרים', כוונתו כי שם כתוב רק פסוק אחד, הם אמרו את התמצית, זה שכתוב רק פסוק אחד ולא את הכל, כי הם אמרו רק את הפסוק הזה, כי זוהי התמצית של שירת הים, אז בשירת משה זה כלל ואח''כ פרט, הנשים אמרו רק את התמצית, אז אם אמרו רק את זה משמע שזוהי התמצית אלו הם דברי הנצי''ב.

וכאן יש שאלה שצריך לעמוד עליה, למה כתוב "ותען להם מרים", זה לשון תשובה, אתה שואל אני עונה, יש מדבר ויש מדבר כנגדו, מי אמר משהו או שאל משהו שמרים צריכה לענות?

לשאלה הזו התכוון הנצי''ב, ומכח זה הוא אומר חידוש גדול הוא אומר שבעצם לנשים לא היתה את אותה מדריגה של רוה''ק של הגברים שרמוזה במילה 'אז', הוא אומר שלנשים היתה דרגה פחותה של רוה''ק והם המציאו שיר ארוך, ולא היה ראוי לכתוב אותו בס''ת כי לא היתה להם את המדריגה הזו של רוה''ק, אבל מרים שהיתה לה רוה''ק, במשפט אחד תמצתה את כל השירה כמו שיש להבדיל את הפזמון החוזר לכל הבית שהוא הקליט יותר, אז הם שרו כמה בתים שלא נכתבו בתורה, ומרים ענתה להם אשירה וכו', ולפי זה מובן שזו התמצית, כי היא יכלה להגיד כל פעם פסוק אחר, ולמה חזרה על הפסוק הזה? אלא למדנו שפס' זה הוא התמצית.

אבל רש''י פירש :''ותען להם מרים, משה אמר שירה לאנשים הוא אומר והם אומרים אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים" ומקורו של רש''י במכילתא, ויש הבדל מסוים בין רש''י למכילתא, הוא בד''כ לא מעתיק את דברי חז''ל אלא מביא את רוח הדברים. לשון המכילתא: "ותען להם מרים, מגיד הכתוב כשם שאמר משה שירה לאנשים כך אמרה מרים שירה לנשים", זה נראה דומה, ומה שכתוב ברש"י מכילתא אלו המדפיסים שכתבו את המקור , ולא רש''י, אבל כל לומד יכול לזהות שהמקור לדברי רש''י במכילתא, ואיך רש''י מביא את זה, משה אומר והם עונים אחריו, וזה לא כתוב במכילתא, מ''מ רש''י פירש את המכילתא שהם עונים אחריו, וזה כבר פירוש של רש''י על המכילתא, ולפי זה יוצא שיש פה הקבלה שכך היה גם אצל מרים היא אמרה והן ענו אחריה והכוונה שכך בכל השירה, ולא רק את הפסוק הראשון.

אם נפרש כך, אז מה זה ותען להם? הכוונה למשה ולישראל, משה אמר וישראל אמרו אחריו ומרים אמרה את אותו פסוק והם אמרו אחריה, וזה לא כמו הנצי''ב, אין רצוננו להעמיד מח' בין המכילתא לנצי''ב (הנצי"במאחרוני האחרונים קשה לומר שחולק), נסתפק בענין הזה שיש פה שתי שיטות, האם זה התמצית ותען להם מרים לנשים, או ותען מרים למשה וישראל[3].

אשירה לה' וכו' – היחס בין שני חלקי הפסוק

בהמשך ידובר על המילה תמצית ש"המציא" הנצי''ב פה, אבל לפני זה אנחנו עוסקים בפסוק הזה, וכעת נעמוד על היחס בין שני חלקי הפסוק.

אָשִׁירָה לה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (פ' בשלח, שמות טו, א).

ברש''י, יש ג' פירושים: פירוש א' "כי גאה גאה. כתרגומו" מה זה תרגומו? בְּכֵן שַׁבַּח משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תִּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם יְיָ וַאֲמָרוּ לְמֵימָר נְשַׁבַּח וְנוֹדֶה קָדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגָאֵי עַל גֵוְתָנַיָא וְגֵאוּתָא דִילֵהּ הִיא סוּסְיָא וְרָכְבֵהּ רְמָא בְיַמָא: (אונקלוס) אשירה לה' שהוא מתנשא על המצרים שהתגאו בכחם, הרי התגאה על גותניא, שזה סוס ורכבו, או שמתגאה עליהם והשליכם לים, ואז יש לנו קשר בין חלקי הפסוק. ה' התגאה על הגאים וכו', ואולי על יותר מזה מה שכתוב בפרק הקודם שפרעה אסר את ה- 600 רכב וכו' שדברנו על זה בהזדמנות אחרת. הרמב''ן אומר שהנכון זה כתרגומו.

פירוש ב' ברש''י הוא בסוגריים וכנראה שלרמב''ן לא היה את זה,"(דבר אחר, בא הכפל לומר שעשה דבר שאי אפשר לבשר ודם לעשות, כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו, מפילו מן הסוס, וכאן סוס ורוכבו רמה בים, וכל שאי אפשר לעשות על ידי זולתו נופל בו לשון גאות, כמו כי גאות עשה, וכן כל השירה תמצא כפולה, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, ה' איש מלחמה ה' שמו, וכן כולם. ברש"י ישן)", ומה הפירוש אומר, שזה לא בדרך הטבע, כשיש פרשים, החזק מפיל את הפרש מהסוס, אבל הקב''ה הטביע את הרוכב עם הסוס ביחד, עכ''פ גם זה מחבר את שני חלקי הפסוק, במה הוא גאה גאה, היינו התגבר בכך שסוס ורכבו רמה בים.

פירוש ג' "דבר אחר כי גאה גאה, על כל השירות וכל מה שאקלס בו, עוד יש בו תוספת, ולא כמדת בשר ודם, שמקלסין אותו ואין בו", שמקלסים מלך מפריזים ומשקרים וכל מה שאומרים במלך יש פחות מחצי ממה שאומרים, אבל מה שאשיר לה', גם אם כל הים דיו וכל היערות קולמוסים כל מה שאכתוב לא אכתוב את כל השבח לקב''ה, הרוממות שלו היא כזו שלא אגיע לשבח הנצרך, על הפירוש הזה אומר הרמב''ן, שהוא פחות מעדיף, אבל לשים לב שלפי הפירוש הזה אין קשר בין חלקי הפסוק, עכ''פ גם לפי רש''י וגם לפי הרמב''ן הפירוש הא' הוא מועדף.

ענין ה"תמצית", ותמצית שירת הים

כשמדברים על תמצית בשפת הפנימיות אנחנו מדברים על טיפה, מעט המכיל את המרובה, הטיפת שפע, טיפת זיווג שיש בין באו''א ובין בזו''ן, הטיפה כוללת את כל השפע שירד לכל העולמות.

בד''כ בתושב"כ בודאי וגם בתושבע''פ, ההתחלה היא התמצית דוגמא מובהקת מאוד זו המילה בראשית, מילה אחת של תחילת החומשים היא בחינת התמצית של הספר וגם בראשית של כל התורה וכל עבודת ה' וכן של התורה שבע''פ. רואים את זה באופן מובהק בתיקוני הזהר, ואמרתי את זה כמה פעמים, ההבדל בין תיקונים לזהר, ספר הזהר לא נכתב כספר, אלו דרשות של רשב''י וחביריו, שהתחברו ביחד ויש כמה חיבורים כגון רעיא מיהמנא וסתרי תורה, ואח''כ מצאו עוד כתבים וקראו להם זהר חדש, למרות שהוא לא חדש לעומת ה"ישן" אלא שמצאו אותו אחריו, מ''מ זה הכל דרשות שקבצו אותם, ויש עוד שלא נמצאו, מה שאין כן, תיקוני הזהר, כפי שרואים מפורש בהקדמת תיקונ"ז שצווהו לכתוב והזמינו את כל הפמליא של מעלה ואליהו הנביא ויחזקאל ונשמות מעולם העליון והרעיא מיהמנא עצמו, והספר הזה נכתב כולו על המילה בראשית אבל בעצם תיקוני הזהר כולל את כל התיקונים, וכמו שהוא כותב שם להדיא שמהחיבור הזה יתפרנסו עד ביאת משיח. זוהי דוגמא מובהקת לענין של תמצית.

אז הנצי''ב אומר שזה התמצית וזה ברור גם לפי רש''י והמכילתא, שהרי עדיין בתורה שבכתב כתוב 'ותען להם וכו' והתורה מביאה רק את הפסוק הזה, אפי' לשיטת רש''י, להורות לנו שזה התמצית, בין אם אמרו את הכל בין אם לא.

ופה הבן שואל, ויתכן שזו קושיא, תלוי כמה מרחיבים את היריעה : האם הענין הזה שסוס ורכבו רמה וכו' האם זה יכול להיות תמצית שירת הים? ופה צריך להבין מהי שירה בכלל ולזה צריך יותר משיעור אחד, וכן על מה הם שרו? על ההצלה מפרעה, לכאורה, א"כ הפסוק השני 'עזי וזמרת י''ה וכו' יותר מאפיין את השירה, והרי הנסים הגדולים היו בקריעת ים סוף ומבואר בחז''ל איך היה נראה הים, שהיה להם מיזוג אויר ואדניות והמים כעין בדולח, ומוזיקה ברקע כל שבט לפי סגנונו, שכל הניסים הללו בפסוק ח', "וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות וכו'", אחרו את המוקדם, הפסוק שבעצם היה תחילת קריעת ים סוף נדחה להמשך, הרי קודם היה את כל המעבר של ישראל, ניסים ללא סוף ואחרי כל ניסי היציאה באו המצרים והכל התמוטט להם על הראש, וישב הים לאיתנו, עכשיו נגמרו הניסים, אז איפה היו הניסים הגדולים? בקריעת ים סוף או שחזר לאיתנו?! אז הבן שואל התמצית זה "סוס ורכבו רמה בים"?

א"א לגילוי קדושה במקום טומאה

כדי להבין זאת, נחזור למסכת כלים, והבאנו 10 טומאות שזה בעצם 11 בפועל, ואחרי זה 10 קדושות שהם 11, דברנו באריכות בשיעור קודם (מס' 6). נחזור לשם שוב, אמרנו הרי קדושה כנגד טומאה מסאבותא דמלכות ששם יש אחיזה גדולה וכו', אבל כנגד טומאה לא עומדת קדושה, אלא טהרה, כשאתה מדבר על 10 טומאות אתה מדבר מהכי קל לחמור ביותר והיא טומאת אהל המת וכנגד זה צריך להיות 10 טהרות. קודש הוא לעומת חול וטהרה לעומת טומאה.

אלא מה, אין דבר כזה 10 טהרות, כל סדר טהרות עוסק בטומאות איך להזהר מלהטמא או אם נטמא עליו להטהר ואופני הטהרה, טומאת שבעה וערב וכו' ולהביא קורבן או לא, זה הטהרות. אין דרגות טהרה, רק טומאה, אז א''כ מה הן 10 קדושות, אלא מה? אחרי שנטהרים מהטומאה באופן שהתורה מלמדת אותנו אחרי כן יכולות להתגלות מדריגות הקדושה, כל זמן שיש טומאה בעולם אין קדושה, יש דברים שיכולים להיות טוב ורע מעורבים ביחד[4], עכ''פ כל אחד זה תערובת כזו והעבודה לסלק את הרע וכיו''ב. הטוב והרע מעורבים זב''ז מחטא עה''ד, טומאה וקדושה לא הולכים ביחד. אם יש טומאה אין קדושה, ולכן המשניות ידברו על 10 דרגות טומאה וכל הש''ס ידבר על הטהרה שלהם, והטומאה מעכבת מהקדו' לבוא, לא תהיה קדושה במקום טומאה, אתה לא יכול להיות קדוש בטומאה, זה לא סותר את זה שחייבים לקיים מצוות, גם כשאדם נמצא בטומאה, נכון שיש דברים שהוא לא יכול לקיים אבל מה שיכול חייב לקיים, אבל קדושה אין במקום טומאה.

גילוי שכינה ביצ"מ לעומת גילוי שכינה בקריעת ים סוף

קריעת ים סוף, והתמצית של "אשירה לה' כי גאה גאה" כל זמן שמרכבות פרעה שלטו בעולם, באופן כללי וכן בעמ''י ולא הסתלקו מהם לא יכולה להיות קדושה, ושכינה לא יכולה להתגלות.

שאלת ביניים: למה לא אמרו שירה ביצי''מ ורק בים? האם הניסים של מכות מצרים שעליהם צריך לשבח ולהודות לה' ולומר הלל הגדול, יותר קטנים מטביעת המצרים בים?[5], וכי ההבדל בין דם למים במכת דם והבהמות בדבר והבכורות, האם זה לא מספיק בשביל לשיר שירה? מה יש בים יותר? ועוד יותר מזה, הרי היה גילוי שכינה גם במצרים "אני ולא מלאך אני ולא שרף" וכו', אלא שבמצרים הגילוי שכינה שהיה ובפרט במכת בכורות היה רק לצורך המכות ולא התבטלה עדיין טומאת מצרים, לא היה גילוי שכינה מחמת מדריגתם הרוחנית של עמ''י, לא היו ראויים לגילוי שכינה, הגילוי שזכו היה רק היכי תמצי כדי להכות את המצרים, אז לא יכלו לשיר שירה, כי לא התבטלה הטומאה וממילא אין קדושה, משא''כ בים. הרי פרעה הוא הכתר של הטומאה כמו אהל המת בבני אדם ושרו של פרעה הוא הכתר ממש של הדבר הזה, אז פרעה וחילו טבעו בים, זאת אומרת כל מערכת הטומאה הזו נשברה וטבעה בים, אז כל המחסום לקדושה התבטל והתגלו 10 קדושות ועל זאת עמ"י שרו שירה.

לפי זה נקרא את הפסוק אחרת, אשירה לה' כי גאה גאה, מהו "כי"? בכל הפירושים המילה לא מוסברת, למה אני יכול לשיר לה', כי - עכשיו מתגלה הבחינה של גאה גאה, כל מדריגות הקדושה מתגלות, שירה זה רק כשאני רואה את המכלול של התמונה, כל פעם שאני רואה נס על זה לא אומרים שירה, גם הלל זו עדיין לא שירה, בהלל אני מודה לה' וצריך להודות על כל דבר, לעומת ההלל שירה באה על דבר שלם וזה אפשרי רק כשהטומאה התבטלה, אשירה לה' כי - למה אני שר דווקא עכשיו, כי, עכשיו אני רואה את כל המדריגות ולמה? כי סוס ורכבו וכו' התבטלה כל טומאת מצרים, שזה בהקבלה ההלכתית 10 מדרגות של אבות הטומאה, עכשיו אני מבין מה היא התמצית, רק בגלל שהסוס ורכבו רמה בים זה מאפשר לגילוי שכינה המלא וזה "גאה גאה" ואני שר לה'.

ועכשיו מובן הנצי''ב, הדיבור שלו שזה סוס ורכבו, לפני כן הוא מדבר על המילה 'אז', על סוס ורכבו הוא אומר "תמצית השירה", והענין ב'סוסתי ברכבי פרעה', ועכשיו מובן מה זה אומר והיסוד הוא מה זה סוס למה סוס? סוסים?! סוס ורכבו מי זה הסוס ומי זה הרוכב? הרי מעל כל סוס יש רוכב ומעל הרוכבי סוסים האלה יש להם מנהיג אחר והם כולם סוס בערך למי שמעליהם וגם מי שמעליהם הם כולם סוס למרכבת הטומאה, וזה כמו סוסתי ברכבי פרעה, ואם אנו מבינים את היסוד הזה, אנחנו מבינים למה הנשים אמרו רק פסוק אחד, ולמה לפי רש''י התורה כתבה רק את הפסוק הזה, הרי אין לתורה בעיה לכתוב באריכות, כמו בפרשת הנשיאים שחוזרים בכל נשיא על הנדבה ששוה בין כולם, אלא התורה רוצה להגיד שזה התמצית גם לשיטה זו.

הנצי''ב הביא ראיה שזה התמצית של השירה, ורצוננו לומר שזוהי התמצית של הנשים, הנוק' היא שסחטה ענבים והביאה לו יין או טחנה גרעינים והביאה לו חלה, כל העבודה של מרים עם הנשים היתה לשיר דווקא את התמצית הזאת של הנחש הזה שהיתה לו אחיזה בנו הנשים, האחיזה התחילה שם, ולכן גם פרה אדומה היא מלכות, שבה נאחזים הדינים, וכן בכל המלכויות עיקר האחיזה של הקלי' נמצאת במלכויות, אז גם אנחנו יכולות לשיר כיון שהתבטלה האחיזה.

ולפי הדברים הללו נוכל להבין את חז"ל בדבריהם ראתה שפחה על הים, מאיפה היו שפחות? זה ברור שאין זאת אמה עבריה, מאיפה היו להם שפחות? אני מבין ואם תרצו מדמיין לעצמי, מי זו השפחה הכנענית? היא באה מהערב רב, ולאפוקי מהערב רב היא רצתה להתחבר לישראל באמת, כמו הגר המצרית היא היתה בת מלך פרעה והיתה שפחה של אברהם אבינו וכו', שפחה כנענית זה הדרגה הנמוכה כמו והכתי כל בכור, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים וכו' זה הדרגה היותר נמוכה, רואים שהכתר של פרעה וחילו טבע בים אבל השפחה הכנענית שנדבקה היא ראתה מעשה מרכבה והיא הרבה יותר גבוהה ממנו ולמה? כי כל הטומאה התבטלה.

ועוד יותר מכך עוברים שבמעי אמם , הם עדיין לא חיים, למרות שאסור להפיל, עובר שמלמדים אותו תורה במעי אמו והשפע הגיע גם אליו, והעובר שלה גם אמר שירה, והיא שמעה את המילים.

מדרגת השגת ישראל על הים

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דַּהֲווֹ קַיְימִין יִשְׂרָאֵל עַל יַמָּא, וַהֲווּ אַמְרֵי שִׁירָתָא, אִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ, וְכָל רְתִיכוֹי וְחֵילוֹי, אני מבין שזה לא רק גילוי שכינה אלא שם הוי-ה עצמו ז''א ונוק' וגילוי של יחוד זו''ן, בְּגִין דְּיִנְדְּעוּן לְמַלְכֵּיהוֹן, דְּעָבַד לוֹן כָּל אִינּוּן נִסִּין וּגְבוּרָאן, וְכָל חַד וְחַד מבני ישראל יָדַע וְאִסְתַּכַּל, השיג מַה דְּלָא יָדְעוּ וְאִסְתַּכָּלוּ שְׁאַר נְבִיאֵי עָלְמָא (זהר בשלח דף ס ע"א).

לא ברור מי הם "נביאי עלמא", הכוונה לבלעם או לכל נביאי ישראל? לא מבואר[6], אני מפרש לנביאים של ישראל אח''כ, ואני גם מסביר למה זה ככה, הרי אם לא איזה נביאים היו לאומה"ע, וזהו שאמרו חז"ל: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בין בוזי, ודוקא הוא שקיבל נבואה בארץ העמים, והוא היה במקום שצריך לעבור את כל הקלי' הקשות שיש שם, ומי שלמד בן איש חי, או בכל מי שמסביר את אופן קבלת הנבואה, יודע שכל נביא צריך לעבור את הד' קלי' הידועות מהפסוק בנביא יחזקאל בפסוק ד', וזה הדבר הראשון שהוא אומר, ג' פסוקים ראשונים זה פתיחה, ומיד אח"כ "ואראה והנה רוח סערה" וכו' זה לא תיאור של המורה יוכבד שמספרת לנו מצגת, זה ד' קלי' הידועות שהולכות מהחמור אל הקל, "רוח סערה ענן גדול אש מתלקחת ונוגה לו סביב" ידוע שהיא הדקה יותר, ו"חשמל" זה הלבושים, ומתוכה מתגלה דמות ואז מתחיל המעשה מרכבה וכו' אין לנו עוד מעשה מרכבה, אנחנו יודעים שכל נביא צריך לעבור את זה, אבל לפי מה שאנחנו מדברים פה כל הטומאה התבטלה אין קלי' שמפריעה לראות את היחוד הגדול, כי כל הקלי' התבטלו והיתה השגה בהירה וברורה לכן הם ראו מה שלא ראו נביאי עלמא.

ממשיך הרשב''י דְּאִי תֵּימָא דְּלָא יָדְעִין וְלָא אִדְבָּקוּ חָכְמְתָא עִלָּאָה מי אומר שהם ידעו וראו? רשב''י עצמו שואל, אולי תגיד שלא נדבקו בחכמה העליונה, שהוא מתאר פה, מִן שִׁירָתָא דָּא תֶּחמֵי, אביא לך ראיה מהשירה, הוא לא מביא ראיה, מה כתוב אז ישיר משה ובני ישראל, דְּכֻלְּהוּ בְּחָכְמְתָא אִסְתַּכָּלוּ, וְיָדְעוּ מִלִּין וְאָמְרוּ. כולם השיגו. ואת זאת מנלן?[7] דְּאִי לָאו הָכִי, אֵיךְ אָמְרוּ כֻּלְּהוּ מִלִּין אֲחְדִין, איך כולם אמרו אותם דברים דְּלָא סָטוּ אִלֵּין מֵאִלֵּין, וּמַה דְּאָמַר דָּא, אָמַר דָּא, וְלָא אַקְדִּים מִלָּה דָּא, לְמִלָּה דָּא, שמא רק שינו את המילים, וזה מובן מהכתוב שלא שינה זה מזה "אז ישיר משה ובני ישראל" אֶלָּא כֻּלְּהוּ בְּשִׁקּוּלָא חֲדָא, וְרוּחָא דְּקוּדְשָׁא בְּפוּמָא דְּכָל חַד וְחַד, וּמִלִּין אִתְּמָרוּ כֻּלְּהוּ כְּאִלּוּ נָפְקִין מִפּוּמָא חַד. בבת אחת, כמה צריך לאמן מקהלה של זמרים שזה בדיוק יצא אותם מילים באותו רגע, אֶלָּא וַדַּאי כּוּלְּהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה אִסְתַּכָּלוּ, וְיָדְעוּ מִילִין עִלָּאִין, וְרוּחָא דְּקוּדְשָׁא בְּפוּם כָּל חַד וְחַד. וַאֲפִילּוּ אִינּוּן דְּבִמְעֵי אִמְּהוֹן, הֲווֹ אַמְרֵי שִׁירָתָא כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, וַהֲווּ חָמָאן כֻּלְּהוּ, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה. וְעַל כַּךְ הֲווֹ כֻּלְּהוּ מִסְתַּכְּלֵי, כְּאִלּוּ חָמָאן עֵינָא בְּעֵינָא. עין בעין, היינו אספקלריא המאירה שזה מיוחד למשה רבינו לעומת שאר הנביאים לא שהגיעו למדריגת מרע"ה, אלא השגתם היתה באותה השעה מה שאין כל נביא משיג, ומה שכתוב פה זה לא כדברי המכילתא, והיינו לפי רש''י, שהם אמרו אחרי משה, יתכן לומר שסתם מכילתא זה מכילתא דר' ישמעאל ויש גם קטעים של מכילתא דרשב''י וזה מה שהוא קיבל מבית מדרשו של ר''ע, והם ר"ע ור' ישמעאל החברים והברי פלוגתא, ויתכן שרשב"י זה כאילו מכילתא דרשב''י לעומת המכילתא דר''י שממנה רש''י לוקח, לא היה לפניו זהר. למדנו מפה יסוד חדש היה צריך שיתבטלו מדריגות הטומאה ואז יתגלה מה שיתגלה.

דעת עליון של בלעם לעומת הדעת דקדושה של משה

נחזור לפני שנסיים למה שדברנו בפתיחה על דעת עליון של בלעם לעומת הדעת דקדושה של משה רבינו שהוא פנימיות דו''ק.

(ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם (ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ (ו) וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (פ' כי תצא, דברים כג,ד-ו).

רבינו האר''י אומר שלא מצאנו בשום מקום ברכות התלויות באהבה, זה המקום היחידי שהברכה באה משום שה' אוהב אותך, האר"י לא מסביר, ומה ההסבר? לפי מה שאומרת הגמ' שכל הקללות בעצם היו ברכות הוא רצה לקלל ונמצא שברך, וחז''ל אומרים "אמר רבי אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר (דברים כג, ו) ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך" (סנהדרין דף קה ע"ב), קללה ולא קללות ולמה? כתוב ויהפוך ה' את הקללה לברכה, ולא כתוב ההפך, ז''א הם חזרו להיות קללות ויש ברכה אחת שלא חזרה לקללה והיא בתי מדרשות וכו'.

ג' פעמים, סדרת קללות בג' פרקים וכתוב ג' ברכות כי הן התהפכו, אחר שלא קלל פעם ראשונה וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ וכו' וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְךָ נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם, לקח אותו להר אחר במדבר ושם לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וכו' וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם גַּם קֹב לֹא תִקֳּבֶנּוּ גַּם בָּרֵךְ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה, וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם, וראה שגם הפעם לא קילל אלא אמר מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל וכו' ולבסוף וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וכו' וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ וכו'.

פה נמצא הסוד מה היא התפיסה של מרכבות הטומאה, לעומת מהי תפיסת מקום שלנו.

תפיסת המושג "מקום", בעכו"ם ולהבדיל בישראל

בתפיסה הפילוסופית, של העולם, כשאומרים ה"מקום שלי", למה מתכוונים? שאני זה המקום שלי, הבית שלי הביזנס שלי, כל אחד איפה שעיקר חיותו ושם הוא תופס את עצמו ומהמקום הזה הוא מסתכל על אחרים ותופסם, הוא לא מסוגל להגיד אני איש.. והוא איש אחר.. בני אדם רגילים, נורמלים, אינטלגנטים, תקועים במקום שלהם ודרך הזוית הזאת הם רואים את הכל, אומר לו בלק תסתכל עליהם מזוית אחרת ואולי כן תמצא, מה הוא צריך למצוא? הרי כששואל התוס' מה הוא יכול להגיד ברגע? מה הם עונים? 'כלם', אולי 'מחם'? לא, כי גם כשתהפוך את המילה מחם תצא אותה מילה, אבל 'כלם' בהפוך זה 'מלך', נשים לב נראה את הכלם בר''ת בקללות, "כי מראש צורים...", "לא איש אל ויכזב" ואחרי זה יש לנו "מה טובו אהליך", ואם תהפוך זה יהיה מלך, תוס' לא סתם אומרים כלם ואם תהפוך את זה זה יהיה מלך, ומה זה כלם? שמעתי ממורי זצ''ל, לא שבלעם ידע את הרגע בדיוק, זה לא זמן מסוים, אלא אלו הגבורות, לתפוס את הגבורות, יש שתי הנהגות של 'באשר הוא שם', אחת אנחנו יודעים לגבי ישמעאל, אע''פ שהוא יהיה אח''כ רשע, וזוהי מידת הרחמים, ואותו רגע היה מגיע לו את מידת הרחמים, בלעם מגלה לנו את המידה ההופכית של הגבורה של 'באשר הוא שם', מידת הרחמים אומרת עכשיו הוא רשע, מחלל שבת, חילוני ואח''כ הוא יחזור בתשובה זו מידת הרחמים ומידת הגבורות באשר הוא שם, זה רגע כמימרא, זה דעת עליון של כתר דטומאה למשוך גבורות באותו רגע וזה לא רגע מסוים בשעון.

וכל פעם לקחו למקום אחר, במקום אחד רואים את הכ' של כלם - כבד וזה קברות התאוה קבלו תורה ועבדו לעגל, כבד זה תאוה, ל - לב זה מחלוקות כל הזמן במחלוקות, מ' - מוח, עין רעה, קנאה, כבוד, קרח, 250 ראשי סנהדראות, זהו הכח של בלעם יודע דעת עליון של טומאה. אבל מה, אמר הקב''ה 'כי אהבך ה' אלוקיך', מכיון שלעמ''י יש בחינת מקום שאין לאומה"ע, אין בפילוסופיה ואין בבחינות ההומניות כזה דבר, תמיד מדברים על "מקומו של האדם", אלא מה אומרים המוסר והאתיקה: בא תהיה אדם יותר טוב, תשפר את המקום שלך, תסתכל בעין יותר טובה על אחרים - זה גם האתיקה והמוסר הכלליים אומרים - אבל זה לא המקום שלנו, דברנו על זה בפעם קודמת (מקום-אהל-נחלה) ולפני זה, כי מה זה בחינת מקום? בחינת מקום זה האפשרות להמשיך שכינה בעולם, המציאות שאפשר למשוך שם קדושה. אומר הקב''ה עמ''י יכול להיות שיפול ח"ו בגלות בטומאה בע''ז, ואז הברכות רח"ל יחזרו לקללות שחשב בלעם בלב, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות - אם ישאר אדם אחד בבית כנסת או בבהמ"ד אפי' שלא יהיה לו מנין תמיד תהיה שרויה שם שכינה, ואולי אפי' בחורבנן. זה בחינת המקום שיש לעם ישראל ואין לאף אחד מהם, וזה שאמר לא ראה עמל בישראל ותרועת מלך בו, הם יכולים להפוך את כל הדברים האלה, לכן מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל זה הכוונה בחינת מ''ה, זה העיקר של שם הויה, מילוי שם מ"ה כידוע, ששמה שורה שכינה, ואם שמה שורה שכינה אז זה המקום של עם ישראל, אז לבלעם אין שם קיום. ואתם שלום.

[1]"בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם פִּרְחֵי כְהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה וְאוֹמְרִים לוֹ אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל עֲמֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה וכו'" (יומא פ"א, מ"ז). [2]לגבי הבנות של מי יותר גדול או צדיק ממי, אלו הבנות מוטעות, ענייננו להבין שרשי נשמות ומזה אפשר להבין מה כל אחד פעל בעולם לפי שורשו. [3]שבלשון התורה לא נכתב להן ומה שכתוב להם ולא להן זה מתאים יותר לפירוש רש''י והמכילתא והנצי''ב לא חש לזה. [4]יש כאלו שהם סלקו את כל הטוב והם רק רע יתכן שתסתלק כל בחינת טוב והיו כמו ימ"ו היטלר למשל. [5]יש בחינה מסויימת של השגחה מיוחדת שהיתה בים. [6]יתכן שהמפרשים יפרשו כך או אחרת וזוהי חלק מהבעיה שיש לנו בהבנת דברי הזהר שמכריחים אותנו בהבנות שאינן מוכרחות. [7]רשב''י צריך להגיד מאיפה הוא יודע?? רק זה לבד מוסר כמה אדם צריך לבדוק את עצמו ולא להגיד דברים סתמיים.