• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

זהות יהודית - סיפור

August 4, 2017

 

זהות יהודית, כיצד התחברתי לזהות היהודית שלי? סיפור קצר ויפה

 

“והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו” – שראה את הגלות (מדרש רבה על הפסוק בבראשית ט”ו)

 

אם הייתם אומרים לי לפני שבע שנים שאני אכנס לרובע הארמני או הנוצרי הייתי צוחק. ואם לרובע המוסלמי, הייתי חושב שהשתגעתם. אבל כך הם החיים, לא כל כך שואלים אותנו לאן אנחנו רוצים ללכת, ואין לנו הרבה ברירה.

 

 

מוצאי שבת, השעה אחת עשרה בלילה. תחילת משמרת בעיר העתיקה. המטרה, לשמור על אורח חיים תקין של המשפחות היהודיות הגרות בתוך החומות. כרגיל, הרגשה לא נעימה אופפת אותי, וכרגיל אני דוחק אותה לצד וממשיך הלאה. אנחנו מקבלים קריאה ללוות את הילד של משפחת כהן לביתו ברובע המוסלמי. אני ובן זוגי ללווי יוצאים מחוץ לחומות, וחוזרים חזרה עם הילד. הסמטאות חשוכות, הסירחון מבאיש ומחניק. חולדות גדולות באמצע הדרך  מרגישות בנו עוברים ובורחות לצדדים. שוב אותם הרהורים, איך הם חיים ככה? מה הענין לגור בחדר שני מטר על שני מטר עם חולדות ועכברים בסירחון שכזה. בקצה הסמטה אנחנו מבחינים בחבורת ערבים מהטיפוס העברייני. המחשבות מתחילות לרוץ, תנו לסיים את המשמרת וללכת הביתה. אני מתחיל לחשוב כמה כח סבל יש לי לחטוף מכות עד שכל החבר’ה יגיעו. הלב דופק יותר ויותר חזק ככל שמתקרבים, רק שלא יוציא מישהו סכין ויחליט להיות “שהיד”. על כח ההרתעה של האקדח שלי אני כבר מזמן לא סומך. פתאום קופצת מחשבה, בורא עולם תעשה שהמשמרת תעבור חלק. מתקרבים עוד יותר, כבר יד אחת על האקדח ואחת על הקשר. מחליפים מבטים, והעיניים לא יורדות מהם, המבט שלהם אומר קשיחות ושנאה צרופה. עברנו בשלום, חוץ מיריקה מצדם לרצפה. אף פעם לא הבנתי את העניין הזה. מתרחקים עוד קצת ואז הקללות השגרתיות. הבן זוג שלי אומר “בא נכריז על “נוהל ידיים” (קוד שפירושו תחלת תגרה) ונראה להם מה זה!” אני אומר לו “עזוב, בשביל מה, בֹא נעביר את המשמרת בשקט, מה אנחנו צריכים את זה, תן להם, שיקללו”. עוד כמה צעדים באופק ואנחנו מבחינים בזוג מג”בניקים. טיפת אור בתוך כל הסביבה העוינת הזאת. כמה כיף לראות יהודים. אף פעם לא הרגשתי כך כשראיתי יהודי. מרוב שאנחנו כל כך רגילים להיות בסביבה של יהודים, אנו לא מרגישים כמה אהבה וקירבה יש לנו בלב אחד לשני. כהן הקטן מגיע הביתה והלווי מסתיים עד הקריאה הבאה.

 

השעה שלוש, אנחנו עולים לאחת מעמדות התצפית הגבוהות המשקיפות על הרובע המוסלמי כולו. שוב באות המחשבות, למה אני כאן? למה הגעתי למצב הזה? כל האירועים שקרו בשלוש השעות האחרונות מתחילים לרוץ לי בראש. המואזין מתחיל לצעוק ברקע. אני מתבונן בנוף הרחב של העיר העתיקה שניצב מולי, גוש זהב ענק מתנוסס לו בגאון, ומתחתיו רחבה גדולה, רחבת הר הבית. כאן המחשבות הופכות לשאלות יותר קונקרטיות, מה הקשר שלי למקום הזה? למה אני לא איזה מייקל באוסטרליה שתופס גלים כל היום, אני ילד בן עשרים ואחת מסתובב עם אקדח, מגן על ילד בן שבע עשרה, אבל מי מגן עלי, מי?

 

זהות יהודית - דצמבר 2011, כבר מזמן יצאתי מהחומות. עשרות מתפללים ממלאים את רחבת הכותל המערבי, ואני ביניהם. אני מהרהר על אותה תקופה שבין החומות. אבל אותה תחושה לא נעימה, ואותן שאלות קשות שהטרידו אותי אז, לא צפות בנפשי בד בבד עם זיכרונותיי. עם השנים והחוויות שעברו עלי מאז, הבנתי שהסביבה העויינת והמקום הלא סימפטי, סיפקו לי חיבור מיוחד לזהות היהודית שלי ולמורשת העתיקה והמפוארת של עמי. עכשיו אני רואה את המטרה שלשמה הגעתי אז לתוך החומות. החומות נתנו לי תחושה מרוחקת ומבודדת, תחושה של חסרון שייכות, תחושה של גלות. מצאתי את עצמי מוקף בכל מיני תרבויות שאינן אני, והתעורר בי רצון חזק להיות שייך, רצון להתקרב לעצמי. אני מחייך, וחוזר לספר תהילים שבידי....

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081