יום כיפור והעבודה על יצרנו הרע

יום כיפור - האם היצר הרע הוא חלק מאיתנו או כוח חיצוני? וכיצד אנחנו עובדים מולו ביום כיפור?

ממשלת זדון

בנוסח התפילה של ימים נוראים אנחנו אומרים "והרשעה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ..". כוונת הדברים: בגמ' כתוב יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואילולא הקב''ה עוזרו אינו יכול לו. יש כח כביר ליצר הרע, הוא חזק יותר מאיתנו, תקיף יותר, אנחנו יצורי אנוש, חייבים עזר משמיים, אנו לא יכולים להתגבר עליו לבד. כלומר שעד כמה שאנו לא זוכים לעזרה, הוא שליט עלינו ,יש לו שלטון - ממשלה. הממשלה היא תמיד על כורחם של נמשלים. בניגוד למלכות, הממשלה היא בכפייה, אין לנתינים בחירה בדבר הזה. אותו יצר הרע - בעל דבר, אותו אחד הוא מכונה בלשון התורה גם "מלך זקן וכסיל" וגם ניתנה לו ממשלה - יש לו ממשלה- ממשלת זדון. יש לו כח עלינו, אנחנו תחת שלטונו וכדי להינצל ממנו אנו חייבם עזר משמיים, בלי זה באופן טבעי הוא שליט עלינו.

חטא האדם הראשון

לאדם הראשון קודם החטא לא היה יצר הרע. יצר הרע דיבר אליו מבחוץ. מדבר אליו בלשון נוכח: "כדאי לך, אתה צריך לעשות כך וכך". הבחירה הייתה מצומצמת מאוד. הייתה אפשרות לחטא, אבל זה פחות או יותר כמו שיש לאדם אפשרות להכניס את ידו לתוך סיר רותח. זה אפשרי, אבל שום בר דעת לא יעשה כן. בטח שלא ירגיש איזה שהיא משיכה לעשות כך. ברגע שהאדם חטא חלה בו מציאות שהיא לא המציאות המקורית שלו, זה בעצם לא הוא, יש פה משהו זר שמתפקד בקרבנו כאילו זה אנחנו. ההרגשה שלנו היא שהרצונות הללו שלנו, אנחנו לא מרגישים שיש איזה רצון אחר, אנחנו מזוהים עם הרצון הזה לגמרי. הוא מכניס בנו את הדבר הזה כאילו זה רצוננו שלנו. הוא מדבר אלינו בגוף ראשון בעוד שהמצפון מדבר אלינו בלשון נוכח.

"תורידו ידיים זה שוד"

ישנם שני סוגי שוד. אפשר להיכנס לבנק ולשדוד את הקופה וללכת. אבל יש סוג שוד שבו השודד נכנס לחדר המנהל, ונועל אותו בארון ויושב במקומו ומנהל את כל הבנק כאילו שהוא המנהל. וכל המערכת מקבלת שההוראות מגיעות מהבעלים האמיתי, ממנו באות ההוראות.

לדעתו של נחש

כשהאדם אכל מאותו "עץ הדעת טוב ורע" הוא יצר חיבור עם הרע. דעת היינו חיבור ("והאדם ידע את אשתו"). גם הרע הפך להיות אפשרות שקולה. אותה דעת טוב ורע נכנסה פנימה והיא מתפקדת כדעתו של אדם. דהיינו האדם רואה את הדבר הזה כאילו כך הוחלט אצלו בשיקול דעתו, אבל זוהי דעת זרה, זאת לא דעתו שלו. אמר לו הקב''ה לאדם הראשון "אתמול לדעתי היום לדעתו של נחש". אתמול היית בדעת האמיתי, באני האמיתי שלך, היום לדעתו של נחש, דהיינו משהו נמצא אתנו ומדבר אלינו בגוף ראשון. וזה מרגיש לנו כאנחנו לגמרי .

שבעה שמות

הגמ' בסוכה: אמר ר' יהושוע בן לוי "שבעה שמות יש לו ליצה''ר: הקב''ה קראו רע, שנאמר: {בראשית ח-כא} "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". משה קראו ערל ,שנאמר: {דברים י-טז} "ומלתם את ערלת לבבכם". דוד קראו טמא, שנאמר: {תהילים נא-יב} "לב טהור ברא לי אלהים", מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא ,שנאמר: {משלי כה-כא} "אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך", אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך. ישעיה קראו מכשול, שנאמר :{ישעיה נז-יד} "סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי". יחזקאל קראו אבן, שנאמר :{יחזקאל לו-כו} "והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". יואל קראו, צפוני שנאמר: {יואל ב-כ} ואת הצפוני ארחיק מעליכם ת''ר ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצה''ר שצפון ועומד בלבו של אדם."

צפוני

למה הוא נקרא צפוני, הגמ' מסבירה: צפוני שהוא צפון בליבו של אדם. הוא נחבא שם. עם השם הזה הוא פועל נגדנו מבפנים ובשם הזה יהיה סופו "והדחתיו אל ארץ ציה ושממה". ביעורו של היצה''ר, סילוקו יהיה בזמן שהוא מתגלה עם השם הזה. זה שמו בזמן ביעורו "צפוני". פירוש המילה צפון: הוא מתחבא , איך הוא יכול להתחבא בתוך ליבו של אדם? הוא נראה כאילו שהוא אני. כך הוא מתחבא. אנחנו מביטים בו ואנחנו מזהים את עצמינו. זה נראה לנו שזה אנחנו ממש . העובדה שזה לא אני, מתחבאת, נסתרת. בתור שכזה הוא יתבער מהעולם ,בתור צפוני.

זאת אומרת שלכל אחד מאיתנו בזמן שהוא נתון לפתויו של היצה''ר נדמה שזה הוא רוצה את זה. נדמה לו שבו עצמו יש את המשיכה אל הדבר הזה. בין אם מחליט להתגבר על הרצון הזה ובין אם לא, אבל ברור לו שזה רצונו שלו שמתחבר לדבר הזה. זה האסון הגדול של הצפוני.

לפחות לדעת שאני לא יודע

השמות האחרים, אבן או מכשול, רע, ערל - דבר מיותר, משהו שמכסה -סותם, משהו שלא נותן לדברים להאיר כפי שהם באמת. כשהיצר הרע מופיע בשמות האחרים אנחנו לפחות חשים שאנחנו צריכים להתגבר עליו. אבן, מכשול, הוא מכשיל אותי, אבל אני לפחות יודע, שמשהו הפיל אותי בדרך, שיש בו איזה מכשול שצריך לעקוף אותו, בין אם אני מצליח או לא. כשהדברים מגיעים אל השם צפוני, כשהיצר מתפקד כצפוני, זה רעה חולה, כאן כבר כמעט ואין עצה. זו הדרגה האחרונה. אבל שם הוא גם מקום ביעורו של היצר. זוהי הנקודה שבה אפשר לעקור אותו מהשורש. מהגמ' רואים שזאת הדרגה האחרונה שבה הוא יתבער. מה שכתוב בגמ' זה שלעתיד לבוא, מביאו הקב''ה לפני הצדיקים ושוחטו, זה בנק' הגילוי שלו כצפוני. והצפון בתוך ליבו זה אומר שהוא מגיע כאני לגמרי, רצוני שלי, זה אני.

טעם החיים

מלכתחילה היצר עושה את הדבר הזה באמצעות כח השליטה שניתן לו, אבל אחרי שמתרגלים אליו, אנחנו מוצאים בזה את טעם חיינו, כבר אין לנו חיים אחרים. יבוא משהוא היום ויציע לכל באי עולם לא להקשיב ליצר הרע, אז פירוש הדבר לקחת להם את כל חייהם. אין להם משהו אחר, אין חיים אחרים. זה מה שאני רוצה, זה כל טעם חיי.

כשהדברים מגיעים לידי כך כבר אין צורך בממשלתו של היצר. זה התחיל בשליטה, אבל זה עבר לידי מצב שזה אנחנו עצמינו. במצב כזה אין שום הבדל בין יום הכיפורים לכל יתר הימים בשנה. כשהאדם חש שזה הוא, כשהוא מזדהה עם זה בעצמו, כאן יום הכיפורים לא עוזר בשום אופן.

הקלקלה העולמית

נסתכל בעולם, נסתכל גם על עצמינו. במה עסוק הרוב המכריע של כל באי עולם? על מה נלחמים ומוסרים את הנפש. רובם ככולם חסרי משמעות לחלוטין. כל מציאותם היא מציאות, שאנחנו בדמיונות שלנו, החלטנו שהם דברים של ממש. אם נצייר בדמיוננו מציאות שכל באי עולם בבת אחת מקבלים איזה שהיא הארה מיוחדת , והופכים בן רגע לבעלי דעת אמיתית. כל המערכת הכלכלית תקרוס בבת אחת. העולם בנוי על העובדה שבני''א שוטים. אם לדוג' לא הייתה איזה קבוצת עלית שמחליפה את המכונית לכל היותר אחת לחצי שנה, המוני בתי חרושת למכוניות היו נסגרים, ותגובת השרשרת הייתה יכולה להיות שהמוני בני''א היו נשארים ללא פת לחם. אנחנו חיים בתוך מערכת שמבוססת על המון דמיון. מה שחשוב ונראה לבני''א שלא ייתכן בלי זה, על פי האמת בראיה אמיתית, אלו הם דברי הבל חסרי משמעות לחלוטין. כיום רוב האנרגיה של הייצור בעולם מושקעת בייצור של דברים חסרי ערך. וכשמייצרים דברי הבל חייבים לייצר תעשיה של פרסומת שתהפוך את דברי ההבל האלה לדברים בעלי ערך. תעשייה שלימה שתפקידה לגרום לאנשים להרגיש חסרים אם אין להם את דברי ההבל האלה. כיום ישנם המוני דברים שאנחנו לא מצליחים להעלות על הדעת כיצד אפשר לחיות בלעדיהם, וחלק גדול מהם זה רק בגלל שאני מכיר עוד חמישה אנשים שיש להם את זה, ואם לי אין, אז אני נשאר מאחור.

אורח

כתוב בגמ':" אמר רבא בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש". היצר הרע בתחילה עובר אורח, לאחר מכן דופק בדלת ומבקש להיכנס כאורח, אחרי שהכנסנו אותו כאורח מהר מאוד הוא הופך להיות בעל הבית ואנחנו אורחים אצלו. והוא מביא אותנו למצב כזה שאנחנו שמחים בזה ,זה עוד טוב לנו.

השעיר המשתלח

עיקר עניינו של יום הכיפורים, היא עבודת השעיר המשתלח. שם נמצאת כפרת כלל ישראל ביום הכיפורים. זוהי בחינת הכפרה שיש ביום הזה. בשעיר המשתלח כתוב: "ונשא את כל עוונותם אל ארץ גזירה". איזה מן דבר זה בכלל? להעמיס את כל העוונות על משהו אחר ולהשליך אותם?

פירוש הדבר, הגלוי העמוק של יום הכיפורים מתחיל בכך שהאפשרות לכפר ביום הכיפורים, הוא רק כשמתגלה הדבר שהחטאים הם בעצם לא אנחנו. לא מאתנו זה בא, זה לא האני שלי, האני שלנו הוא נשמה שנתת בי טהורה היא, היא לא עשתה חטא. החטא שנמצא בנו, נובע ממציאות אחרת שנמצאת בתוכנו והיא נראית כאילו היא אנחנו. כשמבינים כך, כשמגיעים לתפיסה כזאת, אפשר לקחת את החטאים ולהשליך אותם, כמו שמשליכים דבר שהועמס עלי. זה לא חלק ממני, את עצמי אני לא יכול לפרוק מעצמי, אבל כל מה שהוא לא אני עצמי, את זה אני יכול לפרוק. אז עומק הגילוי הוא קודם כל שזה לא אנחנו עצמנו.

כפורי זהב

פירוש המילה כיפורים היא קינוח - ניגוב. לכפר פירושו לקנח. הגמ' בזבחים שואלת היכן מנקה הכהן את הדם מאצבעו אחרי שסיים להזות על המזבח, ומשיבה שבשפת המזרק, שואל הגמ' מנין ומביאה פסוק:" במאי מקנח ליה אמר אביי בשפת מזרק כדכתיב {עזרא א-י} כפורי זהב". דהיינו הראיה שמנקים בשפת המזרק היא ששפת המזרק נקראת כיפורים. מכאן למדו שלכך זה מיועד. יום הכיפורים בשפה פשוטה זה יום הניגוב, יום הקינוח.

זה עצם עצמו של יום הכיפורים, זה יום שבו כל הרע נתפס אצלנו כטינופת חיצונית. דבר שהוא בר ניגוב, בר קינוח. אבל לשם כל צריך משהו קודם, אי אפשר להתחיל כך.

בֵרור

יום כיפור הוא היום האחרון שבורא עולם נתן לנו כדי לברר עד לאן זה אנחנו, ומהיכן מתחיל אבן, רע, טמא, כל הדברים האלה, אבל זה לא אנחנו. זה מה שחייב להתברר ביום הכיפורים. לכן יום כיפור הוא יום חיתום הדין, על זה חלה החתימה. איפה אנחנו מזדהים עם אותם הדברים שאנחנו נדונים עליהם, עד היכן אנחנו מזדהים איתם, ועד כמה הם חלק מאיתנו. זה כוחו של יום הכיפורים. עד כמה שאנחנו לא מזדהים עם הדברים האלה ועד כמה שאנו תופסים אותם כזרים לנו, כדבר שכפוי עלינו. מכשול, זה לא אנחנו, יש כאן מישהו שמעמיס עלינו משא כבד, אבן, זה לא אנחנו. אני לא חלק מהכעסים האלה, לא מזדהה עם הגאווה הזאת, לא חפץ בתאוות האלה, עד כמה שאנו מבינים שזה לא אנחנו אנו נחתמים לחיים.

עד כמה שאנו מזדהים עם זה, שאנחנו רואים את זה כעצמינו. היכן שלא זקוקים לממשלתו של היצר כדי להשליט את זה עלינו, שאנו רוצים בזה בעצמינו, זה כבר כח שאנו נותנים לו, אנחנו ממליכים אותו, הוא כבר לא מושל עריץ. אנחנו מתחברים אל זה חיבור כזה שהוא כבר לא פועל מכח אותה ממשלה שניתנה לנו. בזה יום כיפורים לא יכול עזור לנו. הוא יכול לעזור רק כשאנו תופסים שיש כאן משהו שהוא חזק מאיתנו, משהו שהוא לא אנחנו והוא מתגבר עלינו.

כוחות שקולים

יום הכיפורים זה היום היחיד שבו הוא כבר לא חזק מאיתנו. ביום הזה זה כוחות שקולים, זה היום שבו עוברת ממשלת זדון מן הארץ, ויש לנו הזדמנות לעמוד מולו בכוחותינו שלנו. אבל זה קורה רק כשאנו מבינים שאנו עומדים מול משהו. אנו עומדים מול כח זר, אנו לא עומדים מול מראה. בזה כוחו של יום הכיפורים. כשבורא עולם מעביר ממשלת זדון מן הארץ, זה נוגע רק למי שמתגברים עליו רק מאותו כח של ממשלת זדון, אבל למי שלא זקוקים לממשלת זדון כדי לשלוט עליו. שהוא רואה את זה כעצמו, את עצמו של אדם אף אחד לא לוקח ממנו. שליטה זרה אפשר להעביר. זה פירוש המילה כיפורים. לאחר שנלקח השלטון, הדברים נבדקים. אדם שמרגיש באותו יום גאולה, חופש, אין את אותה שליטה שיש כל השנה. מי שמרגיש כך יכול ביום הזה להתנגב מכל החטאים כי זה לא הוא. יכול להכנס למקווה הנורא והעצום הזה ולצאת טהור.

תאומים זהים

דברי המהר''ל בדרשה לשבת שובה: שני שעירי יוה''כ צריך שיהיו שווים במראה, בקומה, בדמים ובלקיחה. תאומים זהים. נראים אותו דבר, אפשר פשוט להחליף בינהם, זה כמו זה. והדין הוא שמטילים גורל, ואחד מהם נכנס פנימה, עד בין הבדים של קודש הקודשים, והשני, התאום שלו נשלח לעזאזל המדברה, והוא נושא עליו את כל החטאים. מה העניין? מה העבודה הזאת מתכוונת לומר? לקחת שני שעירים זהים, ולשלוח אחד מהם לחוץ ואת השני להכניס לפני ולפנים.

בן אדם-בין הדם

בכל מקום שמדברים על שעיר כתוב בחז''ל שדמו דומה לדם האדם. דמו של השעיר הוא הקרוב ביותר לדם האדם. אלה שתי צורות אדם שישנם בכל אחד ואחד מאיתנו, בכל אחד מאיתנו יש צורת אדם שיכולה להגיע עד לפני ולפנים ולעמוד לפני הקב''ה ממש בבית קודשי הקודשים. וכל אחד נושא בתוכו צורת אדם שמקומה באותה מקום שלשם שולחים את השעיר השני. בכל אחד נמצאים שניהם. כאן עבודת יוה''כ, לקחת אחד ולהביא אותו לפני ולפנים. ברגע שאנחנו מביאים אותו לפני ולפנים, שם מתבררים הדברים מיד, שם מבינים לאן אנחנו באמת שייכים. ברגע שזה מתברר כל חלק הרע, כל העוונות שבשעת מעשה היה נדמה לנו שזה חלק מאיתנו, שהיה נדמה לנו שאנחנו רוצים בזה, ברגע שאחד מהשעירים נכנס פנימה, אז אפשר לשלוח את השני עם כל החטאים לעזאזל המדברה.

אחד לה' ואחד לעזאזל

הסיבה שהם צרכים להיות זהים. זה מפני שכך זה נתפס אצל האדם. שתי צורות האדם האלה נמצאות ואנחנו מזדהים עם שניהם באותה מידה, האפשרות הזאת והזאת שקולה בעינינו, אנחנו מזדהים גם עם זה וגם עם זה. ואז מגיע הגורל של יום הכיפורים ולוקח את הצד היותר טוב שלנו ומעלה אותו עד לפני ולפנים ומראה לו עד לאן הדברים מגיעים, עד לאותה נקודת נשמה שנתת בי טהורה היא. כשזה קורה, ממילא כל החלק השני, כל החלק שהיה נדמה לנו שזה אנחנו, נמוג, כלה כעשן. יוה''כ מאפשר את הכיפורים רק משום שהוא מסלק את השלטון, אצל מי שנזקקים כדי להכשיל אותו לאותה ממשלה, יום הכיפורים משחרר אותו מזה. אבל אצל מי שנכשל בעצם. מי שמבין "זה אני", "אני מקבל את עצמי", "אני מכיר במגרעות שלי", זה שלי, אני משלים עם זה, כאן כבר לא זקוקים לשום ממשלה ואת זה אי אפשר לנגב.

מעין עולם הבא

יש כאן מתנה נפלאה שהבורא העניק לנו. לא לנצל את זה, זה שטות ברמה של איבוד לדעת, בעוצמה הנוראה של היום הזה, הזדמנות להכיר את עצמנו האמיתי. זה יום שבו בורא עולם נתן טעימה של מעין עולם הבא, מחייבים אותנו להתנהג בו כמו שמתנהגים בעולם הבא. על עולם הבא כתוב בגמ':" לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

לברוח

כתוב בגמ': "השטן" בגימטריה 364, ישנם 364 ימים בשנה על פניהם מתפרשת ממשלתו של אותו "מלך זקן וכסיל", אבל ביום ה365 אותה ממשלה נגמרת, שם הוא כבר לא שליט, שם יש לנו אפשרות לצאת לחופשי. עד כמה שאנחנו מצליח להבין שאנחנו אסירים, כך אנו יוצאים לחופשי. אבל מי שסבור שהוא בחופשה במלון אין לו שום סיבה לברוח. "החופשה" ממשיכה.

הביתה

ביום הזה אנחנו נכנסים לפני ולפנים, מתנתקים מכל מה שהוא לא אנחנו באמת. נכנסים פנימה אל עצמנו. אצלנו בפנים, אצל כל אחד מאיתנו בפנים, יש קודש קודשים, נשיפה מהבל פיו של הבורא עצמו שמפעמת בנו. חוזרים הביתה. עומדים על ראש הצוק ומשליחים את אותו נטע זר. בנפילה למטה הוא נופל לבד, אנחנו יכולים לפרוש כנפיים ולעוף.