עשו ויעקב - יש לי רב ויש לי כל (פרשת השבוע - וישלח)

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי: קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח" (בראשית ל'ג).

המפגש בין יעקב לעשו הוא מפגש בין שתי צורות אדם שונות לחלוטין בתפיסה ובתכלית.

לכל פעולה שאדם פועל קודמת מחשבה שכוללת בתוכה את כל פירוט הפעולות שיבואו לאחר מכן. כמו גם שכל עץ על שורשיו, גזעו, ענפיו, עליו ופירותיו, מתחיל מזרע קטן שבו כלולים כל הפרטים בתמצית שלהם. כך גם, כביכול, לבריאת העולם קדמה מחשבתו של בורא עולם שיצאה לגילוי בששת ימי הבריאה והשבת שאחריהם. מטרתה של הבריאה היא לדבר את המחשבה שעומדת מאחוריה, כשם שהשולחן והכסא מדברים באופן מסויים את מחשבתו של הנגר שבנה אותם. כל הדברים בעולם נקראים דברים, כי הם מדברים את מי שבראם. תפקידו של עם ישראל בעולם הוא לקחת את ריבוי הפרטים בעולם ומתוכם לגלות את אחדות מציאות השם בעולם. לגלות את החכמה האין סופית הניכרת מכל ריבוי פרטי הבריאה ומורה על היוצר העומד מאחוריה. להביט על אירועי ההיסטוריה ולראות איך הכל הוא מהלך אחד המוביל מבראשית ועד לגילוי השלם של אחדות הבריאה.

כנגד יעקב עומד עשו שכל תכליתו היא העכשיו והחומר, כל עניינו הוא הרגע, וכל רגע עומד לעצמו. חומר חסר צורה מסויימת, עוסק כל העת בלבישת צורה אחת עד שהוא ממצה אותה ואז פושטה ולובש צורה אחרת. אין אמת אחת מסויימת, "כל אחד והאמת שלו", ההיסטוריה לא נתפסת כמהלך אלה כרצף מקרי של ארועים מבודדים שחד מוביל לשני  אך אינם מובילים לאיזה שהיא תכלית. ריבוי הפרטים הוא ערך לעצמו , צבירת עוד ועוד פרטים, אך הם לעולם נשארים כפרטים. החומר הוא תכלית לעצמו ולעולם אין תפקידו לגלות את החכמה  שמאחוריו הוא אמצעי להשגת עוד חומר ולא לתפיסת היוצר שעומד מאחוריו.

לעומת זאת אצל יעקב לכל הקניינים החומריים מהגדול שבהם ועד הקטן תכלית אחת.

אנחנו בימים שחז''ל מכנים "עקבתא דמשיחא". אלו הם ימי העקב. העקב הוא המקום המרוחק ביותר מהמח. הכי רחוק כביכול מאותה מחשבה שהחלה את הבריאה כולה. כאן עשו נראה כבעל הבית וטוען לממשלה, אך כאן נמצא המאבק שבסופו של דבר יוליד את הגילוי.

"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר"

אומרים חז''ל שיעקב אבינו אחר שהעביר את כל רכושו ומשפחתו את מעבר יבק חזר לבדו בכדי לקחת "פכים קטנים" שנותרו מאחור. הפכים הקטנים מסמלים כביכול את הפחותים שבקנייניו של יעקב, אלו הם אנחנו, אותו דור אחרון שהכי רחוק ממעלותיהם הרוחניות של אבותינו. שם כשהוא לבדו בא ונלחם שרו של עשו, "אלו, שלי הם!", הוא תובע. אך יעקב נלחם גם עליהם, ואדרבא, דווקא מתוך אלה ודוקא בלילה החשוך, מתרחש המאבק המכריע עד עלות השחר, כשהמציאות יוצאת מחשיכה לאורה, ומראה איך גם רגעי החושך וגם הדור שנראה הכי רחוק , גם הוא חלק מאותה מחשבה של מי "שהכל נהיה בדברו".