יסוד גדול להשגת אהבת השם (פרשת שבוע - ויקרא)

השבוע, בעזרת השם, נתחיל לקרוא בתורה בחומש ויקרא, שעוסק בעיקרו בהלכות הקרבת הקרבנות ובשאר דיני המשכן. פרשת ויקרא פותחת בדיני קרבנות נדבה: עולה, שלמים ומנחה, שאדם רשאי להביא בלא שנצטווה על כך. כמו כן ישנן כמה מצוות נוספות שאין חיוב לעשותן, אלא מסרן הכתוב לנדבת ליבו של האדם. לדוגמה: נזיר, שרק מי שירצה - יקבל על עצמו נזירות. כמו כן ישנן מצוות שהן חובה, אבל שיעור המצווה מסור לנדבת ליבו של האדם. לדוגמה: תרומה, שמדין תורה גרגיר חיטה אחד פוטר את כל הכרי. וכן המשנה שנוהגים לומר בכל יום אחר ברכות התורה: אלו דברים שאין להם שיעור הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים ותלמוד תורה.

והענין צריך ביאור: שהרי אם המצוות האלו נחוצות לתיקון האדם ולעבודת השם – מדוע אינן חובה? ואם אינן נחוצות – מדוע נתנו מצוות אלו?

רבינו יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל ("הסטייפלער") עונה על שאלה זו בספרו ברכת פרץ, ומבאר שעניין זה, של התנדבות לשם שמים בדבר שלא נתחייב בו, הוא יסוד גדול להשגת אהבת השם יתברך ויראתו. יש מצווה מן התורה לאהוב את השם, והיא אחת מתרי"ג מצוות, ואחת משש מצוות שחיובן תמידי, ובוודאי שהמצוות ניתנו לכל אחד ואחד מישראל, ומזה מוכח ומוכרח שכל אחד יכול להשיג את אהבת השם. אבל קשה: איך אפשר לחייב אדם על דברים שבלב, שאינם בשליטתו? ומה יעשה מי שאין ליבו בוער באהבת השם בכל לבבו והכל נפשו ובכל מאודו? לגבי מצוות מעשיות (כגון שמירת שבת, אכילת מצה וכדו') אין תמיהה, שהרי בידו של האדם לעשותן, אבל מצוות שבלב אינן בשליטתו! ובאמת זו תמיהה עתיקה שעסקו בה רבותינו הראשונים, וביארו דרכים להשגת אהבת הבורא. הרמב"ם (פרק ב' מהלכות יסודי התורה) מבאר שהאהבה באה ע"י התבוננות ברוממות השם (עיי"ש בלשונו הטהורה!). בעל "חובת הלבבות" מבאר שהאהבה באה ע"י התבוננות בטובתו יתברך ובחסדיו עמנו. אבל מה יעשה  אדם שליבו אטום, ואינו מתעורר לאהבה עזה אפילו כשלומד בעניינים האלו?

אמנם, יש יסוד גדול בעניין האהבה (ומבואר באריכות בספר "מכתב מאליהו" לר' אליהו דסלר זצ"ל, בקונטרס החסד) שכשם שאהבה פנימית מביאה לידי נתינה לאהוב, כמו כן ע"י נתינה לשני במה שאינו מחויב תתעורר בליבו אהבה לשני, וכפי שיעור הנתינה כן תגדל האהבה. וכן בעניין אהבת השם ישנן דרכים רבות של "נתינה" בעבודת השם: יש מי שמרבה ביגיעת לימוד התורה, יש שמתייגע בתפילה בכוונה גדולה, יש מרבה בצדקה וחסד, יש שמדקדק מאוד בכל פרטי ההלכה, יש מזכה הרבים, וכן כמה וכמה דרכים, ולפי גודל השקעתו כך תתעורר בליבו אהבה להשם יתברך, וזה בדוק ומנוסה! אם כן, נמצא שגם במצוות שבלב יש יכולת לאדם לקנות ע"י פעולות של התנדבות. מעתה אפשר לומר שזו הסיבה שהתורה נתנה דיני קרבן נדבה ועוד דינים שאינם חובה, כי כל אלו מועילים מאוד לעורר את האהבה לשם, ואילו היו חובה לא היו מעוררים כל כך לאהבתו, כי כיוון שהוא מחוייב בדבר, הרי זה דומה לאדם שפורע את חובו. והעניין הזה, של התעוררות אהבת השם ע"י נתינה, מצוי מאוד אצל בעלי תשובה וגרים בתחילת דרכם, שמרגישים שמרצונם הכניסו את עצמם בעול תורה ומצוות, ומרגישים שכל מעשיהם בנדבה ולכן ליבם בוער באהבת השם!

כך מבאר רבינו יעקב ישראל קנייבסקי. למדנו מתוך דבריו שבעל תשובה שזכה בתחילת דרכו להרגשות של התעוררות וקרבה ואהבה גדולה להשם צריך מאוד להודות על כך, כי יש שנולדו וגדלו לתורה ומצוות ולא זכו להרגשות אהבה עזים כאלו! כמו כן יש לתת את הדעת שהרגשות האלו מצויים בעיקר בתחילת דרכו של הבעל תשובה, וכעבור זמן בדרך כלל ההרגל עושה את שלו ועבודתו נעשית "מצוות אנשים מלומדה", אבל החכם ישים לנגד עיניו תמיד את זכרון אותן רגשות עזים, ולא יניח ולא ירפה עד אשר ישוב לזכות בהן ע"י כל העצות האמורות לעיל.

שבת שלום!