ירושת עבר הירדן, ומה מעלת המגורים במקום תורה (פרשת שבוע - דברים)

בפרשת דברים התורה מציינת את סדר ירושת השבטים את חלק ארץ ישראל שמעבר לנהר הירדן (מקום מדינת ירדן קיום, אפשר לראות במפה בהמשך) (פס' יב-יג) "...מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי. וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה". בהמשך (יד-טז) התורה שוב חוזרת ומציינת את חלוקת עבר הירדן לשבט ראובן וגד "וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן וכו'. הנצי"ב שואל, למה סה סדר החלוקה בין השבטים, למה שבטים אלו קיבלו את ירושת עבר הירדן? אומר הנצי"ב שאם התורה כתבה כן "לאו דבר ריק הוא", וחייב להיות הסבר לדבר.

עוד מציין הנצי"ב "שהירבה משה רבינו [את] חלקת חצי שבט מנשה הרבה [יותר] לפי ערך שני שבטים אלו [ראובן וגד], וגם לא התנה עמם [את] תנאי בני גד ובני ראובן [היינו לא התנה עם שבט מנשה שלפני שמקבלים את חלקתם בעבר הירדן, שיצאו למלחמה לכיבוש ארץ ישראל עם שאר עם ישראל. וזה תנאי שכן התנה משה עם שבט ראובן וגד]" א"כ מדוע שינה בין ראובן וגד למנשה?

ומחדש הנצי"ב חידוש גדול ואומר "ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כח התורה מעט[1], על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי ארץ באור כח שלהם". הנצי"ב ממשיך ומביא ראיות שמבני מנשה שגרו בעבר הירדן אכן גדלו והיו ת"ח ד"כתיב (שופטים ה' י"ד) מני מכיר ירדו מחוקקים, היינו גדולי תורה ראשי ישיבות, כמו שמפורש בסנהדרין"

ולפי דברי הנצי"ב צריך להבין קצת יותר את מעשה משה רבנו, שהרי בני גד שגבולם עם א"י היה כשלשת רבעי חלקים מנהר הירדן שבין ים כנרת לים המלח, לכיון הכנרת. ורוב החלק הזה היה בגבול עם שבט יששכר, שידוע שהיו בני תורה, וזכו לשבת באהלה של תורה בהסכם שעשו עם שבט זבולון שהחזיקו תורתם[2]. א"כ למה היו צריכים את שבט מנשה לצפונם? ועוד ששבט ראובן שישבו לדרום שבט גד היו סמוכים לשבט יהודה בצפון ים המלח, ועוד שכלל לא גבלו בשטחו של מנשה שהיה לצפונו של שבט גד, ונראה שהגבול של שני השבטים היה במרחק של כ-100 ק"מ אחד מהשני, א"כ מה הועילו בני מנשה לבני ראובן.

[תמונת ארץ ישראל המזרחית עם חלוקת השבטים שבעבר הירדן ושבט יששכר]

ומתוך הדברים הללו מתחדדים יותר דברי הנצי"ב שאמר "דבעבר הירדן כח התורה מעט", פירושו של דבר שהרוחניות שבעבר הירדן היא חלשה ולכן כוח התורה שבה חלש. כיון שהיא לא חלק מהארץ שהובטחה לעמ"י. ואע"פ שכעת היא חלק מהקומה השלמה של ארץ ישראל אבל עדיין זה בבחי' תחתית הקומה, לכן שם כוח הרוחניות חלש ושם יש יותר אחיזה[3]. ולפי"ז מתבארת יותר הנהגת משה, שרצה ליישב במקום זה בני תורה כדי "שיאירו מחשכי ארץ", באור כח התורה שלהם.

ז"א שלא היתה פה איזה מטרה פסיכולוגית, לייצר פה חברת בני תורה המרוממים בדעתם, ששאר השבטים יראו אותם וימשכו אחרי דעותיהם והליכותיהם הנאות. אלא כוונת משה רבנו היתה להגביר את כוח הקדושה באיזור עבר הירדן, וזו עיקר מעלת המגורים במקום שיש בו לומדי תורה.

לפי היסוד הזה שביארנו הנצי"ב ממשיך ומבאר למה משה הירבה לבני מנשה את נחלתם יותר מבני גד וראובן. שבני מנשה לא רצו לגור שם, שהרי עבר הירדן איננה חלק מהארץ המובטחת, וכנראה שהכירו בפחיתות המעלה של איזור זה מבחי' רוחנית, לכן "השתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן, ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו"[4].

לפי זה מבאר הנצי"ב את סדר חלוקת השטחים לשבטים לפי סדר הפסוקים שהובא לעיל, וגם למה כפל את הזכרת שבט גד וראובן. שמשה "החל לחלוק נחלת בני גד ובני ראובן [זו הפעם הראשונה שכתובים בני ראובן וגד], ולא יכול לגמור עד שדבר עם חצי שבט מנשה [לכן ציין את מנשה אחריהם], וגמר עמם ונתרצו בחלקם, אז ידע משה לגמור חילוק נחלת בני גד ובני ראובן [ולכן אמר שוב את שבט בני ראובן וגד, שרק אחרי החלוקה למנשה סיים חלוקת ראובן וגד], ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה [היינו שהיה ידוע לכולם שמשה התעכב בחלוקת ראובן וגד עד שהגיע עם מנשה להסכם. אבל אז בחלוקה לא ידעו ישראל טעם הדבר]".

"ואח"כ [היינו בפרשתינו, שבא להוכיח את ישראל] סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה, [ומה התוכחה בזה?] ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא, כי בזה תלוי חיי ישראל[5]... כל זה הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו". ז"א שבזמן החלוקה משה לא גילה לשבטים את הסיבה שצירף את שבט מנשה לנחלת עבר הירדן, אבל אח"כ, בזמן התוכחה שנאמרה בפרשת דברים, רצה להורות לאותו דור כמה חשוב ישיבה במקום שבו עוסקים בתורה, גם אם אתה אינך עוסק. וכל זה משה גם השאיר בתורה שבכתב גם לנו, לדורות הבאים אח"כ, שנזכור ונאמץ ענין זה לליבנו, לשבת במקום תורה.

וראה את סיפורו האישי של רבי יוסי בן קיסמא (אבות, פ"ו) שחקק בליבו את תוכחתו של משה רבנו, "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום, אמר לי רבי מאיזה מקום אתה, אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה".

[1] ומביא ראיה אבות דר"נ סוף פכ"ז  "מפני שבראשונה היו אומרין דגן ביהודה ותבן בגליל ומוץ בעבר הירדן חזרו לומר אין דגן ביהודה [אלא תבן] ואין תבן בגליל אלא מוץ ובעבר הירדן לא זה ולא זה" והנצי"ב מבאר שחוזר על ענין התורה. וגם אם כפשוטו ז"א שיש פחות שפע רוחני וממילא גם בגשמי.

[2] ההסכם היה ששכר התורה של שבט יששכר יתחלק גם לשבט זבולון, בעבור שזבולון מחזיקים את פרנסת בני יששכר

[3] כפי שביאר מו"ר שעבר הירדן הוא כנגד קומת הנה"י של א"י, ולכן שם יש אחיזה גדולה יותר של הקלי'. 

[4] הוא מביא ראיה לכך שבני מנשה לא ביקשו זאת ממשה ש"הכי אי' בירושל' ביכורים פ"א שאין מביאין ביכורים מעבר הירדן משום דכתיב ארץ זבת חלב ודבש ולא עבר הירדן, תני אשר נתת לי ה' ולא שנטלתי לי לעצמי, מאי ביניהון אמר ר' אבין חצי שבט מנשה ביניהון, מ"ד אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו', פי' שלא נטלו כי אם ע"י בקשת משה ומסתמא עשה ע"פ ה'.

[5] הנצי"ב מביא ראיה שמעלת א"י גדולה משום התורה שיש בה [לא רק בגלל התורה אבל גם] "וכדאי' בכתובות דקי"א א' כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לחו"ל, ופרש"י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד, ואפי' לענין קבורה אמרו חז"ל שם שטוב להקבר במקום תורה כמו במעלת ארץ ישראל"