• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

להיות חופשי - סיפור יפה

August 20, 2017

 

להיות חופשי, בחוץ קר וגשום, בבית חם ונעים, רק שאין כל כך מקום לעופף, היכן מעדיפה “ציפור קטנה” לחיות?

 

היא ניתרה לה מצד לצד, מלטפת בעוברה את מוטות הברזל, משחררת מידי פעם צפצופים קטנים לחלל האוויר.

-”שלוש, שלוש בית עלייך”

נפתלי החזיר את מבטו אל לוח המשחק, מתעורר מהרהוריו.

 “תגיד אתה בטוח שזה בסדר?”

 “כן, בטח, מה אתה לא יודע לספור?”

-”לא, אני מדבר על ציפי יא טמבל”

שמעון לקח לגימה מהקפה.

-”אל תתחיל עוד פעם לטחון לי ת’מוח, אם לא אני, היא מזמן כבר הייתה מתה”

-”בסדר, בסדר, מה אתה מתעצבן, תזרוק אני לא יכול להכנס, סגרת אותי לגמרי”

בכלוב המשיכה הקנרית לקפץ לה, מצפצפת.

-”איזה מין חיים אלה תגיד לי, כל היום לאכול, לישון, כל הזמן אותו נוף, לקום, להסתובב קצת, עוד פעם לישון”.

שמעון זרק את הקוביות בכעס.

-”אתה החלטת להיות הפסיכולוג שלי או מה?, ככה טוב לי, יש לך בעיה עם זה, למה מי ישמע איך החיים שלך נראים?”

-”תרגע, מי דיבר עליך ? אני מדבר עליה”, נפתלי ניגש אל הכלוב, השחיל את אצבעותיו בין הסורגים וליטף קלות את נוצותיה של ציפי. היא מצידה, ניקרה את קצות אצבעותיו בחיבה.

-”עזוב אותך, נו כבר הסברתי לך, היא מבסוטה לגמרי, מה נפל עליך היום?”

-”בחיא’ת שמעון, מה מבסוטה? בשביל מה השם ברא לה כנפיים, בשביל שתקפץ כל היום כמו איזה קנגרו במטר על מטר הזה? חוץ מזה למה היא לא שרה, היא קנרית לא?”

על החלון התחילו לתופף טיפות קטנות של גשם, שמעון ניגש אל הכלוב, הכניס את ידו ואחז בציפי. הוא הוציא אותה בעדינות והחזיקה קרוב לליבו. היא התמסרה לו בחיבה מצפצפת צפצופי עונג קטנים.

 

 

-”אתה רואה? תאר לך שהיא הייתה צריכה להיות עכשיו בחוץ, לחפש מחסה, לדאוג לאוכל, לברוח מחתולים, כמה כאב ראש. ככה יש לה הכל בלי דאגות, חופשיה לגמרי, רק בתוך כלוב, מה יש?”

שמעון פתח את ידו והקנרית הקטנה החלה לעופף בחלל הדירה. בתחילה למטבח שם נחתה על גג המקרר, אח”כ אל ספת הטלויזיה מנקרת פירורים שנשארו מארוחת הערב שעבר (או זה שלפניו, או זה שלפניו...) ומשם ריחפה ונחתה על נדנדה קטנה שאחות של שמעון הביאה מטיול במזרח במיוחד בשבילה, ולבסוף חזרה אל הכלוב.

 

שמעון חייך חיוך של ניצחון וסגר את הדלת.

 

“זה לא אומר כלום”, הגיב נפתלי, “זה בסה”כ כל מה שהיא מכירה, אבל זה לא אומר שזה  באמת טוב בשבילה. אני מבטיח לך שאם היא הייתה מרגישה פעם אחת מה זה לעופף באוויר שבחוץ, היא מזמן כבר לא הייתה פה.”

 

“צא, צא מזה אחי, אני לא מבין מה אתה רוצה, תקשיב איך היא מצפצפת יפה. קניתי לה עכשיו איזה סרט טבע על ציפורים בסוואנה, אני מבטיח לך, תוך חודש – חודשיים, היא מרביצה לך פה קונצרטים”.

 

“אתה סתם מנסה להשקיט את המצפון שלך, בפנים אתה יודע שזה לא ככה. זה לא יכול להיות שכל מה שהיא אמורה לעשות עם הכנפיים האלה זה להעפיל לגג המקרר שלך, שדרך אגב, מכמות האבק שאני רואה מפה, אז נראה שאפילו אתה לא ביקרת שם מעולם. וזה לא יכול להיות שכל תכלית החיים שלה זה לנקר פירורים מול הטלויזיה, או אפילו להתנדנד על איזה נדנדה מהודו, גם אם ייצרו אותה במיוחד בשביל ציפורים. וגם אל תספר לי שהצפצופים הקטנים האלה זה שירה, זה בקושי שיעולים של מחנק”.

 

נפתלי דיבר ברצף, מפחד לעצור, כבר הרבה זמן שהוא רצה להגיד את הדברים, אבל מעולם לא אזר מספיק אומץ. הוא הרגיש שאולי קצת הגזים, אבל המראה של הקנרית הקטנה שהולכת וקמלה לה בכלוב, כיווץ את ליבו. מצד אחד הרגיש הקלה, אך עם זאת הוא חשש מתגובתו של שמעון, בסה”כ הוא באמת אוהב אותו.

שמעון שתק מספר שניות, ולאחריהן, ברוגע רב, סגר את הלוח, ניגש לדלת הדירה ופתח אותה, “טוב, אני רואה שאתה במצב רוח ציפורי היום, אז תעוף לי בבקשה מהעיניים”.

 

“תראה אני אולי קצת...”

 

“אתה הרבה פחות מקצת, אתה כלום, עכשיו תעוף”.

 

נפתלי יצא, ומאחוריו נטרקה הדלת. שמעון התיישב על אדן החלון, הקנרית מכורבלת בין אצבעותיו, מבט עצוב בעיניה, “את ואני יודעים את האמת, נכון ציפורה?” חריץ קטן גילה לעיניהם רחוב הולך ונרטב. “אנחנו, צנועים אנחנו, לא מבקשים יותר מדי, תנו לנו את הפינה הקטנה, המוכרת, את השקט שלנו. פשוטים, שמחים בחלקינו. ככה טוב לנו, לא ככה ציפוש?” ציפי השמיעה ציוץ חנוק, ושמעון הרגיש רעד קל בידו.

 

“מה את רצינית, הוא הצליח לשכנע אותך עם השטויות שלו, תסתכלי החוצה, תראי מה הולך שם. זה מה שאת רוצה, לא עדיף לך להישאר כאן בבית המוכר והטוב?”

 

שמעון פתח את החלון, משב רוח קריר נכנס פנימה, נושא את ריח הגשם, ממלא את חלל החדר. הוא פשט את ידו, וציפי, מופתעת, הביטה בו במבט מהסס.

 

“ההחלטה שלך...”

 

היא פרשה את כנפיה והמריאה. בתחילה עפה במעגלים קטנים וזהירים, נשארת קרוב אל החלון, ואז התעופפה מעלה אל עבר השמים האפרוריים שהתחילו אט אט להתבהר, מגלים צבעים סגלגלים של שקיעה. ציפי נחתה על גג בית הכנסת שמעבר לכביש, ניערה את נוצותיה, התמתחה, ואז בקעו מגרונה צלילים קטנטנים שהלכו וגברו. הצלילים החלו מתחברים לשירה נוגה ועליזה כאחד, שיר של חופש כבול המנסה לפרוץ החוצה, שיר של געגוע מוכר ומחודש גם יחד.

 

שמעון ישב והקשיב בהתפעמות, דמעה קטנה בצבצה בזווית עינו. הציפור הקטנה העיפה בו עוד מבט אחרון, פרשה את כנפיה ונעלמה מאחורי שורת הבניינים.

שמעון נשאר יושב ליד החלון עוד מספר דקות. בחוץ כבר החלה לרדת החשיכה. זה זמן כזה שצריך להחליט אם שוכבים לישון או מדליקים את האור. הוא ניגש למטבח, מילא צלחת, והתיישב על הפירורים שמול המסך. על המרקע זימרו להן מאות ציפורים בסוואנה. לחיצה קטנה, שקט.

 

שמעון חזר לחלון. למטה מעבר לכביש יצאו מתפללים מתפילת ערבית. “אולי גם אני צריך לפרוש כנפיים, להיות חופשי”, חשב לעצמו, “לחפש את השיר שלי, לנער קצת את הנוצות.

 

אולי אני אטוס להודו...”              

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081