• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

תקיעה בשופר

August 24, 2017

 

מדוע השם ציווה אותנו על תקיעה בשופר? מהו הכוח של השופר? מהו הקשר בין שופר לפסוק "וייפח באפיו נשמת חיים"? וכיצד תקיעה בשופר מבלבלת את השטן?

 

משה עלה להר

 

כתוב בטור בתחילת הלכות ראש השנה: "תניא בפרקי דר''א בר''ח אלול אמר הקב''ה למשה עלי אלי ההרה שאז עלה משה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה."

אין מצוה לתקוע בר''ח אלול. יש משהו בשופר חוץ מהמצווה, משהו שיכול להציל אותנו מטעות. העבירו שופר כדי שלא יטעו עוד פעם אחר עבודה זרה, שלא יעשו עוד עגל. השופר מועיל לכך. זה משהו שנמצא בטבעו של השופר. ולכן אנו תוקעים בחודש אלול.

 

"בקול שופר עליהם הופעת"

 

המצווה לתקוע בר''ה מוסברת ע''י רב סעדיה גאון בעשרה טעמים. בנוסח התפילה הטעם היחיד שמופיע הוא זכר לתקיעת השופר בזמן מתן תורה: "אתה נגלית בענן כבודך וכו' בקולות וברקים .. ובקול שופר עליהם הופעת". התורה נתנה לנו ע''י שופר. השופר מלווה  אותנו בכל העניינים: קיבלנו תורה ע''י שופר, אנו זוכים בדין ע''י שופר. ולעתיד לבוא כתוב "אז יתקע בשופר גדול". אנו מוקפים בשופר. מה יש בשופר הזה?

 

 

וייפח באפו

 

במעשה בראשית כתוב "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפו רוח חיים ויהיה לנפש חיה": ובתרגום כתוב "לרוח ממללא". ז''א שהתרגום של חי זה מדבר-"ממללא", למלמל. האדם נקרא חי ע''י הדיבור. המתים נקראים "יורדי דומה", הם דומים, פירוש הם איבדו את הדיבור וזה נקרא שהם איבדו את החיים.

 

נביעה

 

מצינו שהמושג חיים הוא מושג שמשתמשים בו בתורה גם כלפי מים - "מעיין מים חיים". פירוש המושג, נביעה פנימית שאין לנו אפשרות לשים את היד עליה. המעיין נובע ואנו לא יכולים לשים יד על מקור הנביעה, המים יוצאים ומתגלים, אבל המקור נסתר.

המושג חיים עניינו - שיש מעיין ויש נביעה שגורמת לכך שהמים יוצאים. איך נראה המקור של הנביעה הזאת, בזה אין לנו תפיסה. כח הנביעה של המים הוא המשל לחיים. אנחנו יודעים מי נקרא חי ומי מת אבל החיים עצמם, כח החיים עצמו, זה לא נתפס. הנביעה מבטאת את מה שנמצא בפנים, במקור.

 

דיבור

 

המיוחד בכח הדיבור - הוא שזה ביטוי למה שאני חושב, מרגיש, אותה נביעה מוציאה את זה לגילוי, זה נקרא חיים. כל בעלי החיים שותפים בדבר הזה, אבל הגילויים אצלם זה גילוי של רצונות. אין ביטוי של איזה שהוא מהלך פנימי יותר.

כח הדיבור- נפש חיה – רוח ממללא. ביטוי שבא מכח נביעה שמעלה את הדברים מן הנסתר. ממערכת פנימית נסתרת, וזה דבר סתום, אנחנו חיים את זה אבל לא מבינים איך זה קורה. זה עובדה קיימת. וכשזה נגמר נגמרים החיים.

המעיינות נובעים, הדיבור נקרא ניב, ניב שפתיים.

 

כולו מלא שקרים

 

חז''ל מספרים - שכאשר הקב''ה רצה לברוא אדם הוא נמלך בפמלייה של מעלה - הללו אומרים יברא והללו אומרים לא. מידת האמת אמרה לא יברא שכולו שקרים - כל בעלי החיים מגלים את המהות שלהם כל הזמן. האריה תמיד מתנהג כאריה, והנשר הוא תמיד נשר. האדם שקרן, הוא לא מחובר לאמת, צריך לטרוח הרבה כדי להיות איש אמת, כדי להירתע מלהגיד שקר, אדם מטבעו לא שונא את השקר, זה לא דוחה אותו, אנשים רגילים למערכת דיבור לא אמיתית, שקר. יש משהו שמזדייף בדרך. האדם רוצה לבטא את עצמו אבל הוא לא מבטא באמת בד''כ, הוא בוחר את המילים שהוא חושב שרוצים לשמוע.

 

לשקר אין רגליים

 

אבל האדם נברא כדאי להיות איש אמת. התפקיד של האדם הוא לבטא את האמת שבליבו, לבטא את עצמו באמת. רק לאמת יש קיום. לשקר אין רגליים, הוא לא ממשיך ,אין לו קיום. לשקר אפשר לרגע, אפשר אולי להאריך קצת יותר, אבל הוא לא מתפרש. האדם מעביר את חייו בתוך מסגרת צרה, בסוף, כשיביאו לפניו את כל מה שהוא דיבר, מסתבר שהוא יבהל כשיתברר לו שהוא לא אמר אמת מעולם..

 

צפירה

 

יש פעמים שהאדם אמיתי באמת. כגון שהוא נבהל מאוד. הוא משמיע קולות בהלה והקולות האלה אמיתיים. כעבור כמה דקות הוא יספר מה הוא הרגיש וזה כבר יהיה הדיבור הרגיל. אבל אותו "הא" שאדם משמיע מתוך כאב או חרדה, הוא אמת מוחלטת. זה לא דבר מחושב, הוא לא בוחר מילים. זה יוצא ממנו כמעט על כורחו, זה אמיתי לגמרי.

 

שופר

 

השופר בטבעו, הוא אפשרות נוספת לבטא משהו, והביטוי הזה מגיע מעומק, מלפני ההתלבשות במילים. בסה''כ קול בלבד. גם בהשמעת קול, האדם הוא לא אמיתי בד''כ. אבל הקול הזה, לא יוצא ממנו באופן שהוא המשמיע. הוא משתמש באותו כח שהזכרנו - "וייצר ה' את האדם" ובתוך הצורה "וייפח באפו נשמת חיים ויהיה אדם לנפש חיה"- "רוח ממללא" - מדבר. נתינת האפשרות לדיבור, נעשתה ע''י "וייפח באפיו"- ע''י זה הוא נהיה חי.

 

שורש הדיבור

 

יש כח שהוא הנסתר בשופר - מכיוון שהאדם המדבר נוצר ע''י "וייפח", אז זהו שורש הדיבור, אותה אפשרות להשמיע מילים, נוצרה ע''י וייפח, אז יש אפשרות שאדם יבטא את עצמו ללא השמעת מילים ע''י אותו כח של "וייפח באפיו". לקחת את אותו וייפח שהוא שורש הדיבור ולבטא את עצמו ממש. כאן כח השופר. ביטוי מכח "וייפח" ולא מתוך "רוח ממללא". אנחנו משתמשים בו לאמירה. ביטוי. מפני שזה שורש הדיבור. אנו משתמשים בו לדיבור ללא מילים. זה שופר. אפשר לעשות את זה באמצעים אחרים. אבל בטבע הדברים זאת הבריאה שנבראה לביטוי של "וייפח".

אותו "וייפח" הוא נקי מכל שקר, לשקר אפשר רק ע'י מלבושים שאנו מלבישים את אותו "וייפח", שם נמצא השקר. אבל הכח עצמו הוא ביטוי, משום שהוא נתן לי את האפשרות להתבטא. יש לנו אפשרות לבטא את עצמנו האמיתי ע"י זה. אני לא יכול לבטא לבדי, אז זה נעשה ע''י אותו אמצעי שנקרא שופר. 

 

פה אל פה

 

באותו יום שנברא האדם, א' תשרי, ראש  השנה - כשהתקיים בפועל "וייצר", "וייפח", כביכול בורא עולם מצוה אותנו להחזיר לו, להגיד לו משהו ע''י אותו וייפח בו נשמת חיים. בזה הוא נתן לנו חיים ובזה אנו פונים אליו, לכן נצטווינו לתקוע. זה יום בריאת האדם וזה מה שקרה ביום הזה. ביום הזה ה' עשה אותנו לנפש חיה ע''י וייפח.

היחס היחיד, האמיתי שבינינו לה', זה היחס של וייפח באפו נשמת חיים, יחס ללא מלל.

על משה רבינו כתוב "פה אל פה אדבר בו". אין יחס קרוב יותר מאשר צורת חיבור כזאת.

 

הנשמה

 

כשמנשימים בן אדם. זוהי פעולה שבו אדם נותן מחיותו. לחיות זה בפשטות לנשום. כדי לבדוק אם אדם חי, בודקים אם הוא נושם. אם הוא נושם אז יש בו נשמה כלשהי. בהנשמה יש חיבור של חיים בחיים. מחיותו של המנשים, המונשם מקבל חיים. כשזה קרה כביכול ע''י בורא עולם. וייפח ויהיה האדם לנפש חיה. הפעולה הזאת היא פעולה של חיים אצל מי שנופח. אין חיבור גדול יותר כביכול בין בורא עולם לאדם, אין קירבה גדולה יותר, זה חיבור של עצם החיים.

 

חיים בחיים

 

התורה מגלה לנו. ביום הזה מה שקרה זה אותו "וייפח", הוא זה שנתן לנו חיים, מתוך סוג כזה של קירבה שאין קירבה גדולה ממנה. "פה אל פה אדבר בו". חיבור של חיים בחיים. זה כמעט מובן מאליו שמה שאנחנו צריכים לעשות ביום הזה זה לקחת את החיים האלה ולומר, אנחנו מצדנו, גם אנחנו מחברים את חיינו אלייך. אל מי שנתן לנו אותם. זאת המצווה של תקיעה בשופר. אותו דיבור שנפח בנו חיים, אותו דיבור שהקב''ה נפח בנו שהוא החיים עצמם, חוזר אל מקורו. אנחנו לוקחים את אותו כח חיים ומעלים מעלה דיבור שהוא מעל כל הדיבורים כולם. דיבור נקי, ללא כל עטיפות. זעקה משורש הנשמה, חוזרת ועולה למעלה.

השורש הזה של הדיבור, כאן נמצאת הנקודה האמיתית שהייתה צריכה להיות הבסיס לכל הדיבורים.

 

לערבב את השטן

 

בר''ה חלק מהתקיעות בישיבה וחלק מהן בעמידה. הגמ' שואלת: למה תוקעים ומריעים כשהם יושבים, ולמה תוקעים ומריעים כשהם יושבים. אומרת הגמ' כדי לערבב את השטן. לבלבל אותו. התקיעות האלה מבלבלות אותו. זה מוזר מאוד. לא מובן מה פירוש הדבר הזה. מה גורם לו להתבלבל.

לאותו שטן יש שלוש שמות. הוא יצר הרע, הוא שטן ובסוף הוא מלאך המוות.

אלה שלוש פנים של אותו יצור: קודם יורד ומסיט את האדם לעבור עבירה, אחרי ששומעים בקולו הוא עולה ומשטין, "היצור הזה שמע בקולי". ואז הוא יורד למטה והוא זה שמוציא לפועל את העונש...

היצר הרע קיים רק בתוך מערכת דיבורים של שקר. אלה המים בהם הוא חי. בתוך השקר הוא מכניס את כל הפיתויים כולם.

כשאותו שטן שומע תקיעת שופר הוא שומע את הביטוי של אמת שנמצא מעבר לכל אותם דיבורים. והיא בוקעת ועולה. אז הוא באמת מתבלבל. בתוך מערכת כזאת אין לו קיום. במקום של אמת אני איננו. זה נקרא לערבב השטן. ברגע שהאדם חווה משהו שבוקע ועולה ממנו, זה ביטוי לחיים מעומק פנימי שנמצא בשורש כח הדיבור. כשביטוי כזה יוצא החוצה, כל דיבורי השקר הופכים לדבר בטל. הצלחתי לבטא משהו אמיתי לגמרי. מספיק רגע כזה כדי להעמיד אדם במקום הנכון.

 

ע''י תקיעת שופר אמיתית, אדם זוכה בדין.

 

מה בסה''כ עשינו? איך בפעולה כה פשוטה לכאורה, הפכנו את הקערה על פיה?            

זה דין קשה ומדוקדק. כל ערימות השקר, זה כמו הר של שלג שנמס. נקודת אמת אחת מבטלת, מעבירה מן העולם הררים של שקר. לשקר סוף סוף אין באמת קיום, אלה דברים שאינם, שקר.

הדרך לזכות בדין. להוציא את עצמנו מהמערכת שבתוכה אנחנו נמצאים תחת שלטונו של אותו שטן או כפי מכנה אותו שלמה:" מלך זקן וכסיל". אותו מלך זקן וכסיל קבר אותנו תחת הררים של שקר.

שלמה אומר "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל". מי זה אותו ילד מסכן וחכם?

ילד חכם שעדיין לא הורגל בשקר, יודע להשמיע דבר אמת. יש לזה הרבה דוג' בגמרא לחכמים שרצו לדעת דבר מסויים , להכריע במשהו, ועצרו ילד וביקשו ממנו "פסוק לי פסוקך"- תשמיע משהו שלמדת, ולפי מה שהילד הזה היה אומר הם היו מצליחים להבין מה הם צריכים לעשות או מה צפוי לקרות.

רוב בני''א חיים בתוך מערכות עצומות של דמיונות .ילד מסכן וחכם- המילה מסכן שכתובה פה, היא לומר שהוא עדיין צמוד לאמת. הוא יודע להשמיע דבר אמיתי שאת כולם הוא ידהים במיוחד.

 

לפני מי אתה עתיד ליתן את הדין

 

אם רוצים להינצל ממה שדנים אותנו, אנחנו צריכים להשתדל לברוח מאותו מקום שנדון לחורבן, לאי קיום. השקר לא יתקיים. ואיתו כל מי שנמצא בו. בסופו של דבר הרי כולם יגיעו לדין. מי במקודם מי במאוחר. כשם שאנו יודעים מאין באנו, אנו יודעים לאן אנו הולכים, ואנו יודעים לפני מי אנו עתידים לתן את הדין. אנחנו נצטרך לעמוד לפני האמת ולהיבדק עד כמה אנו שייכים אליה. שם אין מקום לדמיונות. לשם הולכים רק עם האמת.

 

תזכורת

 

כל שנה נותנים לנו תזכורת ביום הדין. כל שנה נחשבת במערכת התורה להיקף חיים מלא. כל שנה היא התחלה חדשה. אסור לנו לקחת לתוך החיים החדשים שנותנים לנו, שום דבר מהשקר שהעמסנו על עצמינו. האפשרות לחלק את עצמינו מהשקר ניתנה לנו ע''י המצווה הזאת של תקיעת שופר. נכנסים פנימה, לפני ולפנים, אל "ויהיה האדם לנפש חיה – רוח ממללא", משתדלים להגיע עד לאותו "וייפח באפיו רוח חיים". מאותו "וייפח" , יוצאת רק אמת. כשם שמ"ויהי האדם לנפש חיים, רוח ממללא", יוצא לצערינו רק שקר, מוייפח יוצא רק אמת.

 

הופעה

 

אנו אומרים בתפילה:" בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת". ככתוב בתורתך: " ויהי ביום השלישי בעלות הבוקר ויהיה קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה"(המדובר על מעמד הר סיני)  . חז''ל מגלים לנו שאלה הקולות שבהם ניתנה התורה עצמה. מה  פירוש שהתורה ניתנה בקול שופר. התורה היא מילים, קול שופר לא משמיע אף מילה. פירוש המילה הופעה.  "הופיע מהר פארן", "אל נקמות הופיע". הופעה פירושו התגלות חדשה, לא המשך התגלות של דבר שהיה כבר קודם. הבכי הראשון של תינוק בתורה הוא נקרא על שם פועה. המיילדת שהיא פועה את הולד. היא זאת  שגורמת לו להשמיע את קולות החיים הראשונים.     

בקול שופר עליהם הופעת- פירוש שההתגלות של מתן תורה, ההתגלות הראשונית הייתה בשופר. המילים נאמרו אח''כ. אבל נתינת התורה עצמה הייתה בשופר. המילים הם כמו "ויהי האדם לנפש חיה", אבל תחילת הדבר הייתה ב"וייפח באפיו רוח חיים."

 

חרדה

 

קול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם- כשאדם הוא ברגע של פחד, אז הוא אמיתי לגמרי. שם אי אפשר לשקר. כך ניתנה התורה.

אנחנו צריכים לקבל את מה שנתנו לנו. כך היה מתן תורה. כך אנו זוכים בדין כל שנה ושנה , ואנו יודעים שיבוא יום וישמע קול אמיתי בעולם. יעבור זעזוע , חרדה אמיתית. באותו יום שלעתיד לבוא כתוב שהקב''ה יקח את אותו יצר הרע וישחוט אותו לעיני הצדיקים. כשהוא שומע קול שופר הוא מתבלבל כי הוא חושב שהגיע זמנו. שהגיע הזמן שבו השקר מתבטל מן העולם- זוהי שחיטתו. אבל הרי גם בשנה שעברה תקעו בשופר ולא קרה כלום, אדרבא נראה שהשקר רק הולך וגדל. אבל זה לא כך. תקיעה ועוד תקיעה, רגע של אמת ועוד רגע. מצטרפים בסופו של דבר לאותו שופר גדול שעתיד לבשר על סופו. כשהוא שומע את השופר הוא שומע עוד צעד בדרך אל הסוף.

 

אשור ומצרים

 

זאת הבטחה שניתנה לנו בנבואה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹֽבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" .חז''ל אומרים: אשור זאת ארץ שכולם מאושרים בה. שם בני אדם הולכים לאיבוד מרוב שפע. מקום שבו מרוב טוב אנשים שכחו לאן הם שייכים באמת, הם מאשרים את עצמם שם ומוצאים אישור לכל תאוותיהם. ארץ מצרים זאת ארץ שצר להם שם. ארץ שמאוד טוב בה וארץ שמאוד רע בה. פה אובדים מרוב טוב, אי אפשר למצוא אותם. ובמצרים אנשים נדחים, הם לא אובדים, הם נדחים, לא מחזיקים מעמד.

 

שופר גדול

 

והיה ביום יתקע בשופר גדול - יהיה קול שופר חזק מאוד, כולם יחרדו ויזכרו לאן הם שייכים. כולם יחד "ישתחוו לה' בהר הקודש ירושלים". איך זה אפשרי. קשה לצייר מציאות כזאת. אבל זה ניתן לנו בנבואה. כל הנבואות שהיו צריכות להתקיים, התקיימו עד הפסיק האחרון. וגם זאת במהרה בימינו.

כח השופר הוא לא מכח המצווה, לאו דווקא מכח המצווה. כמובן שברגע שנצטווינו , המצווה פועלת את פעולתה. אבל באלול לא נצטווינו , זה מנהג. הכח שמעמיד אותנו על האמת, זעקה שבאה מעומק הלב. היא לא יכולה להתלבש במילים. אין אפשרות להלביש במלבושי שקר את הצעקה הזאת.

 

ערומים

 

יש מי שדואג להלביש לנו את כל המערכות כולם במלבושי שקר. אנו לא שומעים את אותו ילד מסכן וחכם שצועק "אתם ערומים".

הרשעה כעשן תכלה

עניין השופר צמוד אלינו כמו שהזכרנו בנתינת התורה, בדין של כל שנה , ובאותו יום של לעתיד לבוא שיחריד את העולם.

נותרה לנו פניה אחת, נקודה אחת , שאם נחזיק בה , היא מסוגלת להחזיר אותנו אל האמת ואז כל הררי השקר בטלים . בנוסח התפילה:" כל הרשעה כולה כעשן תכלה". מה זה כעשן, למה צריך משל? אנו פונים לבורא עולם בבקשה, אפשר לבקש שכל הרשעה תכלה. למה כעשן? כשיתברר השקר, אז כל מה שהיה נראה אמיתי לגמרי, יתפוגג. כמו תופעות שאנו מכירים: "פטה מורגנה", אפשר לראות עיר שלימה , וכשמתקרבים רואים שזב דמיון גמור. את זה אנו מבקשים, את ה"כעשן תכלה". זה מה שצריכה לפעול תקיעת השופר.

 

גאולה

 

אנחנו עומדים בדין חמור. מי יחיה ומי ימות. מי יעני מי יעשיר מי ישפל ומי ירום. אנחנו לא מזכירים אפילו פעם אחת בקשה לזכות בדין. כל התוספות של "כתבנו בספר חיים" וכו' ,הן תוספות מאוחרות שבזמן שהוסיפו, אותם רוב הראשונים התנגדו להם. זה לא מתקנת מסדרי התפילות. זה נכנס בדלת האחורית. היום זה כבר מנהג שהשתרש. אבל איך זה ייתכן, עומדים בדין חמור ביותר ואפילו לא מילה. כל מי שרוצה לדעת איך נראה הדין יחשוב על השנה שעברה ועל כל מאורעותיה, בפרט ובכלל. זה מה שהוחלט אז. אפילו לא מילה אחת? אנחנו מתפללים רק על הגאולה  השלמה:" מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל פני הארץ ביקרך." את זה אנו מבקשים. עומדים בדין וכל מה שמעניין אותנו "יאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". על זה מבקשים כשעומדים בדין? כך כותבים תפילה ליום הדין? על מי מתפללים פה?

האמת היא אחת, כשהיא מתגלה כל השקר מכל העולם כולו נעלם כאחד, על זה אנו מתפללים, את זה אנחנו מבקשים. להיות מוגנים בחיים זה רק אם אנו צמודים לאמת. רק האמת קיימת, רק היא קיימת לעתיד. השקר חולף כרגע. שפת אמת קיימת לעד. על זה מתפללים. הקב''ה באותו דין של בריאת העולם השליח את האמת ארצה ואמר "אמת מארץ תצמח". היא נמצאת איתנו ואנחנו צריכים לחשוף אותה מתוך מעמקי השקר, להתחבר לאותה נקודה פנימית חבויה, לתת לה לצוף ולנבוע ולהחזיר אותה למקורה בצעקה גדולה: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה".    

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081