עשייתו של הרמב"ם
רבות נכתב על חכמתו של הרמב"ם, במאמר זה תקבלו הצצה על עשייתו של הרמב"ם, בצדקה ובגמילות חסדים.
ענק הענקים הרמב”ם מפורסם בעיקר בזכות חכמתו העצומה ויצירות המופת שלו. אמנם מעטים הם המכירים את מעשיו הכבירים של הרמב”ם, אשר אינם נופלים במעלתם מחכמתו הנשגבת. המאמר המציג טעימה קטנה ממעשיו הגדולים של רבנו משה בן מימון ז”ל.
”כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו וכו’ אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו”
(פרקי אבות פרק ג’ משנה י”ז)
הרמב”ם הינו אחד מחכמי ישראל המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ואולי המפורסם שבהם אחרי משה רבנו. בשונה מרוב חכמי ישראל, יצא שמעו של הרמב”ם אף מעבר לכותלי עמו, והיה נערץ גם ע”י בני עמים אחרים עוד בחיים חיותו, ואף שנים רבות אחר מותו, עד ימינו אנו. וככל שעוברות השנים, כך שמו הולך וגדל. עיקר פרסומו של הרמב”ם הוא על גאונותו בחכמות שונות, בין בחכמת התורה, בין ברפואה, בין בפילוסופיה, שבכולם הותיר אחריו את חותם גדלותו, והשפעתו עליהם רחבה ועמוקה. אמנם מעטים הם אלו המכירים את מעשיו הכבירים, אשר הלכו יד ביד עם חכמתו, ואשר ראוי להתפעל וללמוד מהם לא פחות מחיבוריו בשדות החכמה. רצוננו במאמר קצר זה לתת טעימה קטנה ממעשיו הנעלים של הרמב”ם, ומן המעט שנספר ניתן יהיה ללמוד על השאר. ומפני שלא נוכל להקיף, אפילו בקיצור, את כל תחומי מעשיו של הרמב”ם. לכן בחרנו להתמקד בשניים, והם מעשי הצדקה וגמילות החסד שלו.
צדקותיו
צדקה היא אחת משש מאות ושלש עשרה המצוות הכתובות בתורה, ועניינה הוא לסייע בממון, בין בכסף, בין במזון, לעניים ולאביונים הזקוקים לו. וכך כתב הרמב”ם בספר המצוות שלו, בו הוא מונה את כל תרי”ג המצוות אחת לאחת. “המצווה המאה תשעים וחמש היא שצוונו לעשות צדקה ולחזק את החלשים ולהרחיב עליהם. וכבר בא הציווי במצווה זו במלות מתחלפות. אמר יתעלה ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כי פתוח תפתח את ידך לו וכו’ ואמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו’ ואמר וחי אחיך עמך. והכוונה באלו הלשונות כולם אחת והיא שנעזור עניינו ונחזקם די ספקם” וגודל החיוב של מצווה זו הוא לפי מידת העושר של האדם. אם נתן לו הקב”ה עושר רב, עליו לדעת שבשביל שיעשה בו צדקה ויעזור לאביונים נתנו לו, ולכן עליו להרבות בצדקה. ואם נתן לו הקב”ה מעט עושר, עליו לתת סכומים קטנים יותר, הכל לפי עושרו.
הרמב”ם (בעל כורחו) היה במשך שנים רבות רופאו האישי של מלך מצרים, ולא רק של המלך אלא של כל אנשי ארמונו. בנוסף היה עסוק ברפואתם של אזרחים רבים, אשר צבאו בהמוניהם על ביתו בשובו מארמון המלך. משום כך היה הרמב”ם עשיר גדול, והשתמש בממונו לעשות בו צדקות למכביר, וכמו שכתב עליו אחד מבני דורו “מרוב צדקותיו לא יכילו כמה ספרים”.
הוא הקים מכספו חמשה בנינים של בתי כנסיות ובתי מדרשות. בית כנסת הוא מקום מיוחד להתפלל בו, ובית מדרש הוא מקום מיוחד ללמוד בו. בבית המדרש היו אלפים של תלמידים אשר היו יושבים עסוקים בתורה במשך כל שעות היום, והרמב”ם היה להם לרב ולמורה דרך. באותו זמן היה הוא בעצמו האחראי לכל צרכיהם. ניתן להם על ידו אוכל די צרכם, מלבוש ומקום ללון, בכדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה. דלתות בית המדרש היו פתוחות לפני כל מי שחפצה נפשו, לבוא ולהנות מפנסיון מלא, וכך בימיו של הרמב”ם הגיעו למצרים אלפיים מאתים ושלושים איש ללמוד בבית מדרשו. כל שנה ושנה הוציא לפרנסת הלומדים עשרת אלפים דינרים מצריים, סכום עתק באותם ימים.
חוץ מפרנסת הלומדים היה מפזר הרמב”ם בכל שבוע ושבוע סכומי כסף גדולים לאביונים. בין ליהודים בין לישמעאלים, בין בעירו ובין מחוץ לעירו, כך נהג כל ימי חייו.
חלק נוסף במפעל הצדקה של הרמב”ם היה הקמתו של בית חולים, אותו הקים מכספו. ולא זו בלבד שהיה הוא התורם היחיד בבנייתו של המקום, אלא גם לאחר הקמתו, כשהחל בית החולים לשמש את ייעודו, גם אז היה הרמב”ם האחראי הבלעדי על ההוצאות השוטפות. משכר הרופאים, עד רכישת התרופות, מיטות כריות ושמיכות, ועוד כהנה וכהנה הוצאות לרוב, הכל שולם מכיסו של הרמב”ם. והמפליא מכל הוא, שעל אף ההשקעה הכספית הגדולה, לא התבקשו הנזקקים לשירותיו של בית החולים לשלם מאומה. נבחר היה לו להרמב”ם לזכות במצוות הצדקה, ולסייע לאחיו היהודים, מאשר לנפח ולהעשיר את כיסו. מכיוון שהיה הרמב”ם עסוק מאוד בעבודתו אצל המלך ובשאר עיסוקיו, לא ניהל בעצמו את בית החולים, אלא הותיר את הדבר בידם של צוות הרופאים אותו העסיק. רק מדי פעם, לעת הצורך, היה הרמב”ם מופיע בכדי לסייע באבחונם של אותם חולים שלא הצליחו שאר הרופאים לזהות את מחלתם, או למצוא דרך לרפא אותם. כשהוא מלווה בקהל הרופאים, היה הרמב”ם מהלך בין המיטות, סוקר כל חולה וחולה, שואל אותו שאלות מספר, וקובע את חוליו ואת דרך הטיפול בו.
ישנו סיפור אחד בהקשר זה, השייך לענין הצדקה שאנו עוסקים בה. אחד מגדולי חכמי ישראל, אשר חי בתקופתו של הרמב”ם, הרי הוא החכם רבי אברהם אבן עזרא. רבי אברהם היה בעל מזל רע במיוחד, ואת רוב חייו בילה בנדודים ותלאות, כשהוא סובל מעוני קשה, עוני שהביאו פעמים רבות עד למצב של חרפת רעב. כה רע היה מזלו עד שאמר על עצמו שאם יתחיל למכור נרות, בו ביום השמש לא תשקע. רבי אברהם השתוקק מאוד לראות את הרמב”ם, ששמו נודע לתהלה בכל הארץ, ולהסתופף מעט בצל חכמתו וצדקותו. אמנם משום שהיה הרמב”ם עסוק ביותר לא התאפשר הדבר. מה עשה רבי אברהם, הלך לבית החולים והציג את עצמו כחולה. הרופאים בדקוהו ולא מצאו שום דבר, והורו לו שישכב באחת המיטות עד שיגיע הרמב”ם ויראה אותו. כשהגיע הרמב”ם למיטתו כחלק מסיבובו, סקר את ר”א במבט קצר, ואח”כ רשם בפנקסו דבר מה והגיש אותו לאחד הרופאים שליוהו. האבן עזרא הופתע, הרי הוא בריא לחלוטין, ואיך יתכן שהרמב”ם, הרופא הגדול, טועה וחושב אותו לחולה. רבי אברהם קם ממטתו, ניגש לרופא שהחזיק בפתק, ושאל מה כתוב בו. הרופא גיחך והגיש לו את הפתק. בפתק היה רשום “המחלה עוני, התרופה חמש מאות דינרים”. צחק רבי אברהם, אכן היטיב הרמב”ם לזהות את מחלתו. הוא לקח את הכסף, החיה בו את נפשו כמצוות הרופא, ואחר כך והלך לו לדרכו, הנה קבל את מבוקשו וחזה בגדולתו של הרמב”ם.
גמילות חסדים
גמילות חסדים גם היא חיוב מן התורה. ועניינה הוא כל הטבה שהיא לאדם אחר, אפילו חיוך או הגשת כוס משקה גמילות חסדים תקרא. וכך כותב הרמב”ם בהלכות אבלות “מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללות האורחים, ולעסוק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח החתן והכלה ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע”פ שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו לך אחרים, עשה אותן אתה לאחיך בתורה ובמצוות”.
ולמרות שמצוות הצדקה מעלתה רבה מאוד, מצוות גמילות חסדים גדולה ממנה. כי הקושי במצוות הצדקה הוא שהאדם בטבעו רוצה לשמור את כספו לעצמו, ולא לתת אותו במתנה לאחר. אך לאחר שהחליט האדם לתת, מעשה הנתינה איננו קשה כלל, רק להוציא את הארנק ולתת לעני או לקופת הצדקה. אמנם מצוות גמילות חסדים, כשהיא נעשית כראוי, מצריכה מן האדם טורח רב, כי בשביל לעשות מצווה זו כראוי צריך אדם לתת את לבו ואת דעתו על חברו, וזהו דבר קשה לאנשים, הרבה יותר מאשר לוותר על כספם. ולכן אנחנו רואים אנשים רבים שאינם ברום המעלה, מחלקים בשפע מממונם לאחרים. אבל כמעט ולא נמצא אדם רע בלבו טורח ומתאמץ בגופו בכדי לעזור ולהטיב לאחר.
על הפלגת גמילות חסדיו של הרמב”ם נוכל ללמוד ממה שכתב לאחד מתלמידיו “...כי תוכן ענייני כמו שאספר לך, אני שוכן במצרים והמלך שוכן באל-קאירה ובין שני המקומות שני תחומי שבת (כשני קילומטר), ולי על המלך מנהג כבד מאוד. אי אפשר מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום, אמנם כשימצאהו חולשה או יחלה אחד מבניו או אחת מפלגשיו לא אסור מאל-קאירה ואני רוב היום בבית המלך. ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יחלו ואני צריך להתעסק ברפואתם. כללו של דבר כל יום ויום אני עולה לאל-קאירה בהשכמה וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא שום חדוש אשוב למצרים אחר חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם, ואני רעב מאוד, ואמצא את האכסדראות כולם מלאות בני אדם גויים ויהודים, בהם חשוב ובלתי חשוב, שופטים ושוטרים, אוהבים ושונאים ערב רב, ידעו את עת שובי. ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילת עראי והיא מעת לעת ואצא לרפאותם ולכתוב להם פתקאות ונוסחאות רפואות חוליהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות. ויכנס הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר. סוף דבר לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפלה, אנהיג את הציבור במה שיעשה כל ימי השבוע וכו’ זה תוכן ענייני היום, ולא ספרתי לך אלא קצת וכו’ “.
מסמך מדהים זה הינו ביטוי של גמילות חסד כל כך נשגבה, עד שכמעט ואין הנפש מסוגלת להכילה, ונדמה הדבר כמו אגדה מעולם אחר. בשובו מיום ארוך ומתיש, אשר החל בהשכמה, ונמשך לכל הפחות עד יותר מחצי היום, כשבכל זה הזמן לא בא אל פיו מאומה, הוא שב רכוב על הבהמה לביתו, שם ממתינים לו קהל רב בכדי שירפא אותם. והוא, הרמב”ם, לא חייב להם דבר, ויוכל אם ירצה לסלקם מעליו, בכדי שיוכל לעסוק בחכמת התורה אליה חושקת נפשו חשק עז. והוא אינו עושה כן אלא נוהג בהם בתכלית הנימוס והאדיבות, ומתאמץ לפייסם שימחלו לו בכדי שיוכל לאכול אכילה חטופה שפרט ממנה לא יבוא דבר אל פיו משך היממה כולה ומיד לאחריה יחל לרפא את כולם. ואע”פ שבין העומדים ישנם נוצרים ומוסלמים ההולכים אחרי אמונות בזויות וטיפשיות בעיניו, ועוד בתוך הקהל אנשים ששונאים אותו, ובכל זאת לא יסרב לאיש, ויקבל ויעזור לכל אחד ואחד ללא הפסק עד שעה מאוחרת מאוד, כך שנשארו לו שעות מועטות לישון לפני תחילתו של יום חדש, והוא שוכב מעולף חסר כח על מיטתו, ובכל זאת לא ישלחם מעליו ולא ידחם, אלא ימשיך לדבר ולצוות לנכנסים לפניו. ועל כל זה הוא אומר שאינו אלא מקצת מהרבה. ומאוד מפליא הוא, שבתיאורו את רוב מעלליו, הוא עושה זאת בלי שישמיע אף לו מילה אחת של תלונה או נימה של מרירות כלשהי, רק סיפור הדברים כמות שהם.
ואם נעיז ונשאל את אשר מציף את ליבנו, האמנם אפשר שהיה הרמב”ם שמח ומרוצה מכל העמל הגדול הזה? לעניות דעתי התשובה היא בהחלט כן. ונוכל להבין זאת מ”תפילת הרופא” של הרמב”ם, שהיה הרמב”ם אומרה בכל יום ויום, והדברים הכתובים בה היו חקוקים על לבו. “הנני מכין את עצמי להתעסק באומנותי. עזרני נא, אלו-הי, בעבודתי כי אצליח. תן בלבי אהבה לאומנותי ולבריותך. ואל תתן לאהבת הבצע ולשאיפת התהלה והכבוד להתערב בעבודתי, כי המדות האלה מתנגדות לאהבת האמת ולאהבת הבריות. ולכן אבקש ממך שלא תטעני בעבודתי הגדולה לתועלת יציריך. אמץ וחזק כוחות גופי ונפשי להיות תמיד מוכן להושיע לעשיר ולדל, לטוב ולרע, לאוהב ולשונא וכו’“ הנה מפורש לפנינו פתרון התעלומה. הרמב”ם ראה בעסק הרפואה ענין נעלה ונשגב, והוא לרפא ולחזק את בריותיו של הקב”ה. ומשום שעמד לנגד עיניו הערך הגדול של מעשיו, לכן היה מוכן להשקיע מאמץ כה גדול, ולהתעלם מעצמו לחלוטין, ולהגיע ממש עד אפיסת כוחות, ובלבו שמחה גדולה על המצוה הנכבדה שנפלה בחלקו, הלא היא גמילות חסד עם בריותיו של הקב”ה. וכמה נפלא היה אילו כל הרופאים היו מביטים באופן זה על עבודתם.
“כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת” (אבות פרק ג’, משנה ט’) מפני האמת הטומנת בחובה משנה זאת, היו גדולי חכמי ישראל שבכל הדורות בעלי מעשים טובים מרובים, ראויים למידת חכמתם, וכמו שראינו אצל הרמב”ם, הידוע בכינויו “הנשר הגדול”, אשר כמו חכמתו אשר חבקה מרחבים רבים, שנכללו בה חכמת התורה כולה וכן חכמות אחרות כגון פילוסופיה, אסטרונומיה וכהנה רבות, שבכולם השתלם הרמב”ם, ואיחדם למקשה אחת בספריו. כך בהתאמה גמורה היו מעשיו, אשר התפרשו על אנשים רבים מסוגים שונים, כאשר בין יהודים ובין בני שאר העמים נהנים מרוב חסדיו וצדקותיו.
