• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

ט' באב

August 4, 2017

 

איפה הקדוש ברוך הוא בוכה? ולמה? ועוד דברים שכדאי לדעת על ט' באב

 

"אִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה" (ירמיה)

 

כביכול כתוב כאן שישנו מקום שנקרא מסתרים שבו הקב''ה בוכה. מה שייך בכי אצל הקב''ה?

 

ביצה שחורה וביצה לבנה

 

יש גמרא מאוד סתומה במסכת בכורות. יש שם מהלך שלם של כל מיני קושיות שהקשו חכמי אומות עולם לחכמי ישראל. אחת השאלות, הייתה שאלה שהביאו לפני ר' יהושוע בן חנניה. הביאו לפניו שתי ביצי תרנגולת וביקשו ממנו שיאמר איזה מהן באה מתרנגולת לבנה ואיזה באה מתרנגולת שחורה. התשובה שלו הייתה שהוא הוציא גבינת עיזים וביקש מהם שיאמרו לו אם היא באה מעז לבנה או מעז שחורה. זה נשמע מאוד מוזר. בהמשך כתוב שם שתרנגולת מטילה אחת לעשרים ואחת יום. זה זמן העיבור של תרנגולת בשעה שהיא מתעברת מתרנגול.

 

 

כ''א יום

 

ישנן שתי מערכות במהלך השנה של כ''א יום. מי''ז בתמוז-ט' באב, ומראש השנה ועד הושענא רבה. שתי תקופות זאת כנגד זאת. ימי החורבן והקלקול כנגד ימי התיקון  והכפרה.

 

ימים שחורים וימים לבנים.

 

ימים שבהם נאמר חטאותיכם כשלג ילבינו, מול ימים של חורבן וקלקול, ימים שחורים של אבל-"כל רודפיה השיגוה בין המצרים". אבל מה שמתגלה לנו כאן זה שגם מהתרנגולת הלבנה וגם מהתרנגולת השחורה יוצאת ביצה לבנה באותה מידה. הפועל היוצא זהה. זה מנקה ומלבין וזה מנקה ומלבין. זה בדרך הזאת וזה בדרך הזאת אבל הפועל היוצא זהה.

 

שני השעירים

 

מה שהם התכוונו להגיד לר' יהושוע בן חנניה, לא הכל מתוקן אצלכם. יש לכם גם ימים של חורבן. נשאר לכם איזה קבע של ימים שחורים, כתם שרובץ עליכם, איזה שהיא מחיצה בינכם לבין הקב''ה. הוא עונה להם מגבינת עיזים. ביום הכיפורים קרבים שני עיזים, זהים לחלוטין במראה, בגובה , גיל ולקיחה. שעיר אחד עולה על המזבח - קודש ואילו השני נשלח למדבר, נזרק מראש הצוק. הפועל היוצא משני השעירים האלה זהה. אחד לה' ואחד לעזאזל, אבל הפועל היוצא אחד. כפרה- תיקון. ט' באב ויום הכיפורים, השחור והלבן מביאים לאותה תוצאה.

 

היום הכ''ב

 

יום ט' באב  הוא היום הכ''ב, ויום הכ''ב בתשרי הוא שמיני עצרת. במשך כל חג הסוכות הקריבו שבעים פרים כנגד שבעים אומות עולם וכפרו על כולם, שמחה כללית בעולם. בתום שבעת הימים אומר הקב''ה לישראל, עשו לי סעודה ונשמח רק שנינו יחד. רק אני ואתם בלי אף אחד אחר - שמיני עצרת. יום שמחת תורה.

 

נבכה ביחד

 

ההקבלה בין שני הימים אלה: ביום שמיני עצרת אומר לנו הקב'ה אחרי עשרים ואחת יום של בניין בואו נשמח ביחד. בט' באב אחרי כ''א ימים של חורבן אומר לנו הקב''ה בואו ונבכה ביחד.

 

"קרא עלי מועד"

 

מצינו בנביא שיום ט' באב נקרא מועד. להלכה למעשה זה בא לידי ביטוי בכך שאנחנו לא אומרים ביום הזה תחנון (וידוי על עבירות ואמירת מזמורים מסויימים), כמו שלא אומרים במועדים אחרים. מועד, כמו שנקראים סוכות, פסח וכו'. עניינו של מועד זה הביחד עם הקב''ה. סוד המועד של ט' באב היא האבלות עצמה. מתאבלים ביחד.

 

"ונועדתי לך שמה"

 

אוהל מועד שהיה במדבר, הוא המקום של הביחד עם הקב''ה . בכל המועדים יש חיוב של "ראיית  פנים"- עלייה לרגל. ימי התוועדות עם הקב''ה. ימים בהם שמחים יחד. אנחנו מתוועדים יחד לשמחה ואנחנו מתוועדים יחד לבכי. זה פירוש המילה מועד. אם זה מועד, אז הביחד של המועד מחייב שכאשר אנחנו בוכים הקב''ה בוכה איתנו.

 

הכרובים

 

"אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו את הכרובים מעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום שנאמר {איכה א-ח} כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה:"

אלו הם הכרובים שהיו  מעל הארון בקודש הקודשים. שני מלאכים בעלי פני תינוק. במקום אחד כתוב שהיו פניהם זה לזה ובמקום אחר כתוב שפניהם אל ההיכל. דהיינו שאינם מביטים זה בזה. והגמ' מסבירה שזה היה נס. שכאשר היו ישראל עושים רצונו של מקום היו פניהם זה לזה וכאשר אינם עושים רצונו של מקום פניהם אל ההיכל. צורת עמידתם של  הכרובים הראתה את מידת הקירבה לקב''ה.

שואלים כולם: וכי יש זמן של יותר "אין עושים רצונו של מקום" משעת החורבן? הכרובים הם הסימן ליחס שבין המלך והעם. המלך והעם שיחד עושים את המלכות. עושים רצונו של מקום זה קיום המלכות. וכשאינם עושים אז ההיפך. שעת החורבן היא השעה של העונש הגדול. איך יכול להיות שבשעה כזאת דווקא יהיה "פניהם איש אל אחיו" כל כך גדול?

 

נס לרעה

 

הרמב''ן מסביר שהיה כאן נס לרעה.

המילים עצמן צריכות ביאור. זה נשמע כמו סתירה מינה וביה . נס זה גילוי, מטרת הנס לרומם .כל המועדים נקבעו על ניסים שנעשו לעם ישראל. אז כמו שהסברנו מועדים הם זמן של ביחד והם נקבעו על ניסים. הנס לרעה כאן - המועד כאן הוא הבכייה לדורות עם הקב''ה. הבכייה שלו ושלנו. שלנו ושלו בוכים יחד. הנס נובע מקביעות המועד. הנס מראה, נס הכרובים מראה את הפנים של המועד. כך נראה מועד. מעורים זה בזה. יחד עם בורא עולם.

 

נכנסו להיכל

 

בשעה שנכנסו גויים להיכל. זה היה דבר נוראי. חילול השם נורא. כשהכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים היו קושרים לרגלו חבל, מכיוון שידעו שמספיק שיתגנב לראשו איזה שהוא שמץ של מחשבת פסול והוא ימות מיד. ואותו זמן נכנסו גויים, ומעבר לכניסה עצמו, נהגו שם בביזיון נוראי, אכלו ושתו, שברו ובזזו. טיטוס לקח ספר תורה ופרס אותו על הארון ועשה שם דברים נוראים. חוץ מכל זה ראו כולם, זה מה שמונח במקום שכל העולם רעד מפניו?- "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה". כאן מונח הסוד הגדול של החיבור.

 

"אנכי  ארד עמך"

 

כותב "בית הלוי", בסוף ספר בראשית: בשעה שיעקב אבינו יורד למצרים בדרך ליוסף, זאת בעצם תחילת הגלות הראשונה, שורש כל הגלויות. נגלה אליו הקב''ה."וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: {ב} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: {ג} וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: {ד} אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה".

כאן בורא עולם מבטיח ליעקב את ההבטחה הגדולה שבכל ההבטחות: שלעולם לא יתגלה כבוד שמיים, אלא ע''י תשועת ישראל. אף פעם לא יתגלה כבוד שמיים אלא ע''י עליית ישראל. אנוכי אעלך גם עלה: עלייה שלך תהיה עלייה שלי. כל ירידה שלך תהיה גם ירידה שלי. אין מציאות בעולם שיתגלה כבודו, דהיינו בניסים, בשינוי מדרך הטבע. רק ע''י ישראל. הבטחה לחיבור מוחלט כביכול בין גורלו של הקב''ה ובין גורלם של ישראל.

"נפְלָה לֹא תוֹסִיף- קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (עמוס)

מעולם לא הייתה מציאות של חילול ה' נוראי כבחורבן, וזאת הייתה ירידה נוראית של עם ישראל. מצב רוחני של שפל שאין כדוגמתו. אין יותר לאן לרדת, מכאן רק עליה. 

נפלה לא תוסיף. מכאן הכיוון רק למעלה. כאן הייתה הירידה של בורא עולם איתנו יחד. היחד זה המועד של ט' באב: מועד לרעה- נס לרעה. חיבור של "אנוכי ארד עמך". וחיבור של "אעלך גם עלה". זאת אותה ביצה שיוצאת מתרנגול שחור ולבן.

 

בית שני

 

נס הכרובים היה בחורבן בית ראשון. אבל חורבן בית שני גם הוא עצמו קבע את המועד של ט' באב בפני עצמו. בזמן בית שני הפסיקו את צום ט' באב, וחורבן בית שני גם הוא קבע, הראה את המועד. גם בבית שני היה נס של מועד, שהראה את החיבור והיחד שלנו עם הקב''ה.  

 

הפרוכת

כשנכנס טיטוס להיכל, ועשה שם דברים נוראיים, אחד הדברים היה לדקור את הפרוכת. הפרוכת שמפרידה בין הקודש וקודש הקודשים. וכתוב שהתחיל לנזול ממנה דם. מהפרוכת יצא דם. וכתוב בגמ' "שסבר שהרג את עצמו". ורש''י מסביר שזה "כלפי מעלה". דהיינו שמה שאותו רשע סבר, זה שח''ו, כביכול בורא עולם הרג את עצמו. כך היה נראה לו.

 

נשמה

 

מה לגמ' לפרט כל מיני מחשבות שטות וטירוף של כל מיני רשעים. כביכול בורא עולם הראה - גילה ע''י נס, גילוי של מעבר לטבע. בורא עולם גילה שבתוך כל השפיכות דמים הנוראה שהייתה כלפי ישראל, יש פה שפיכות דמים כלפי מעלה.

 

"בית חיינו"

 

החיבור של בורא עולם אתנו זה חיבור של נשמה וגוף. בבהמ''ק מתחבר אתנו הקב''ה חיבור של  חיים. אנחנו אומרים בתפילה "רחם על ציון כי היא בית חיינו". בית של עצם החיים. הקב''ה גילה שבית חיינו זה בית חייו. אותו גדר של נס הכרובים, היה חייב להתגלות גם בבית שני, כי גם שם הייתה קביעת המועד של ט' באב. המועד שיש לנו היום בט' באב הוא גם מכח בית שני.

 

חלל

 

כל מקום שבו מוזכר המושג חילול, הכוונה היא ליציאת נשמה. מלשון "כי ימצא חלל באדמה". חלל היינו גוף ללא נשמה. הנשמה יצאה והאירה מקום ריק בגוף- חלל. הגוף ללא הנשמה ,כל מה שהוא זה רק חלל. מחלל שבת לדוג', מוציא מהשבת את נשמתה. משאיר אותה כגוף ריק.

 

"ובאו בה פריצים וחללוה "

 

מה שעשה שם טיטוס זה חילול באמת. כמובן שההתגלות של דם הפרוכת זה היה בדרך נס, אבל החילול היה באותו אופן של חלל, דהיינו דרך יציאת נשמה. הבית שהוא בית חיינו מת ונהיה חלל.

 

בכייה

 

מה שייך בכיה כלפי מעלה?

אדם נברא בצלם אלוקים. ואם יש באדם ביטוי של פנימיות שמתגלה ע''י בכי, מוכרח שגם כלפי מעלה, גם באופני ההתגלות של הקב''ה, יהיה דבר כזה.

 

מבוכה

 

שורש המילה בכיה בלשון הקודש, הוא מלשון "נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר". פירוש נבוכים, לא יודעים לאן לפנות, אין לאן להמשיך. זה המצב שבו מתעורר הבכי. קיום בלי המשך, זה בעצם סוף הקיום. אם אין המשך, אז הדבר הזה כבר עכשיו בפועל חדל להתקיים. בלי המשך זה לא קיום.

 

לילה

 

אם כן בכייה היא ביטוי של חורבן.

בחז'ל כתוב שלילה זה מלשון יללה. "בכה תבכה בלילה". הגמ' אומרת שכל הבוכה בלילה, מי ששומע אותו בוכה עימו, הלילה עצמו הוא בכי."ולחושך קרא לילה". חושך הוא מלשון מניעה: "לא חשכת את בנך..." . "חשוכי בנים" וכד'. הקיום מנוע. כביכול כשבורא עולם משפיע אור אז הוא נותן קיום: "להגיד בבוקר חסדך". כשיש חושך הקיום- המציאות מנועה. כלפינו זה כביכול חורבן המציאות. המציאות מנועה, נלקחת מאיתנו, זה נקרא חושך.

 

"ויאמר...וירא"

 

הבריאה כולה נהייתה בדיבור. בעשרה מאמרות נברא העולם. "ויאמר אלוקים יהי אור... וכו'". הבריאה היא בדיבור וכן חידוש הבריאה כל רגע גם הוא בדיבורו יתברך.

בבריאת העולם לאחר כל מאמר בריאה יש "וירא אלוקים כי טוב". זה מתחיל תמיד ב"ויאמר" ומסתיים ב"וירא". וירא זה קיום הדבר. "ויאמר"-בריאה, "וירא"- קיום.

 

בכי ודמעות

 

הפנים של חורבן. של לקיחה, היעדר, מניעה. הכל בא לידי ביטוי בבכייה. הבכי פוגע בכח הדיבור ובכח הראייה. בכי כמו שהזכרנו זה מלשון נבוכים. ודמעה זה לשון מדומע. דהיינו תערובת. בלשון הקודש מדומע זה מעורבב. הדמעה מערבבת את הראייה.

 

בוקר וערב

 

בוקר זה ראייה מבוקרת, ברורה , שיודעת לבקר בין דבר לדבר. ערב זה ערבוב הצורות, לא רואים ברור. הבכי פוגע בדיבור- בבריאה, ב"ויאמר ויהי". והדמעות פוגעות בראייה- בקיום הדבר ב"וירא כי טוב". זהו היום שכולו חסד מול הלילה שכולו יללה- מניעה. חורבן.

 

בכייה כלפי מעלה

 

כשמתגלה עונש, כשמתגלה חורבן. הביטוי של חורבן זה בכי. בכי ודמעות. הבכי הוא חוסר האפשרות לדבר, לגלות ,להשפיע חסד. והדמעות הן סילוק האפשרות של "וירא כי טוב"-נתינת קיום.

 

"הגמרא שואלת מפני מה לקו בא'-ב?"

 

הגמ' מתכוונת למגילת איכה שבה מתוארת כל השתלשלות החורבן. כל המכות שקיבלנו, כתובות בסדר הא' -ב'. דברים נוראים. הדעת לא תופסת. הגמ' שואלת מה העניין של הסדר הזה. מה זה בא ללמד, שחוץ מעצם המכות, שהגילוי של זה נכתב בא'-ב. יש פה איזה מכה מיוחדת בכך שזה כתוב בסדר הזה.

תשובת הגמרא היא "מפני שעברו על התורה שכתובה בא'-ב'."

כולם שואלים על תשובת הגמ', מה פירוש? הרי כל בכל חטא עוברים על דבר שכתוב בתורה, וכל דבר שכתוב בתורה הוא בהכרח בא-ב. אז בעצם אפשר להגיד את זה על כל עבירה. יש כאן יסוד שצריך להבין. הכלי הראשון שנברא בעולם הוא האותיות. כשבורא עולם רצה כביכול להאציל  מאורו, לברוא עולם. אז לצורך כך קודם כל נבראו האותיות. זה הכלי שעל ידו אומרים מאמרות. בוראים בדיבור. אז חוץ מזה שצירופי האותיות יוצרים מילים, האותיות גם נבראו בסדר מסויים.

 

אמת

 

כתוב בגמ', שהאמת מתגלה מתוך הסדר הנכון של הא-ב. גם המילה אמת האות הראשונה באלף בית , האות האמצעית והאות האחרונה. אמת פירושה שהדבר מסודר, ראש, אמצע וסוף. חוץ  מהאפשרות שיש בא-ב להגיד את מה שרוצים, יש גילוי מיוחד בסדר הנכון של הא-ב. נקודת האמת לא תתגלה אם יתקלקל הסדר.

 

המרגלים

 

בהמשך הגמ' ששאלה מדוע לקו בא-ב , הגמ' שואלת מפני מה  במגילת איכה הפ' קודמת לע'. ומשיבה מפני המרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. חטא המרגלים הוא הדבר הראשון שארע בט' באב והוא השורש לכל הדברים האחרים. זה היה החטא שגרם לבכיית חינם שבעקבותיה אמר לנו הקב''ה אני אקבע לכם בכייה לדורות. המרגלים קלקלו את הסדר. הקדימו פה לעין.

 

לראות

 

צריך להבין. אם המרגלים אמרו מה שלא ראו, אז היה צריך להשמיט את העין בכלל מהמגילה. אם לא הייתה פה ראיה ,לא צריכה להיות פה עין. היה פה רק פ'. המרגלים  לא אמרו שקר. הם אמרו מה שראו. הם באמת ראו. אבל הם ראו את מה שהם אמרו. זה נקרא להקדים פ ל ע. הם ראו את מה שכבר גמרו בליבם לראות. זה  מה שמוליד חורבן. סדר הא-ב שבו נברא העולם מתקלקל. סדר הבריאה מתקלקל.

 

י''ג מידות

 

כשעם ישראל קיבל את דברי המרגלים, הוא הפקיע עצמו מהקיום ח''ו. משה רבינו עומד בתפילה, והוא משתמש בי''ג מידות של רחמים שגילה הקב''ה במעמד הר סיני. אותן מידות שאנו מובטחים שלעולם לא שבות ריקם. "..א-ל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת..." את מידת האמת משה רבינו לא הזכיר, והרמב''ן מסביר שהוא לא הזכיר אותה כי  הוא ידע שבמידת האמת הם לא יעמדו. האמת תחייב אותם. המרגלים עקרו את האמת. אין אפשרות לאמת אם אין את הסדר הנכון של הא-ב.

 

"יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמיים וארץ"

 

בריאת שמיים וארץ נעשתה ע''י צירופי האותיות. צירוף לפי סדר האותיות. צירוף של אמת. כשבצלאל בנה את המשכן זאת הייתה מעין חזרה לבראשית, לבריאה הראשונה. זאת הסיבה שבשבת אנחנו שובתים ממלאכות המשכן. בורא עולם שבת ממלאכת הבריאה ואנחנו שובתים ממלאכות המשכן. עבורנו זאת הבחינה של שביתה ממעשה הבריאה. איך אנחנו יכולים להידמות לקב''ה בשביתה מהבריאה, הרי אנחנו לא בראנו. אבל בתורה מתגלה שמעשה הבריאה שלנו הוא  בניית המשכן. זאת השבת שלנו דוגמת השבת של הקב''ה. זהו האופן שבו אנו קשורים לצירוף אותיות שנבראו בהם שמיים וארץ.

כשהמרגלים החריבו את סדר האותיות, הם החריבו גם את המקדש שנבנה בצירוף האותיות. הם הקדימו פ לע ואנחנו קיבלנו את מגילת איכה שכתובה בא-ב שנחרב. משובש. לא אמת.

השקר של המרגלים הוא עמוק משקר רגיל. הם אמרו שקר. אבל הם באמת ראו את מה שאמרו.

 

איך יכולה להיות אפשרות לתיקון?

 

בגמ' כתוב שבשעה שבני ישראל קיבלו את דברי המרגלים ובכו כל אותו הלילה, אמר להם הקב''ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם ,אני אתן לכם בכייה לדורות". מה העניין  של הבכייה? אתם בכיתם ואני נותן לכם עוד בכיה? הבכייה היא לא העונש, הבכייה באה בעקבות העונש. ובעצם מה שמגלים לנו זה שהבכייה  היא התיקון.

 

כל אחד והשקר שלו

 

אנחנו חיים בעולם שרואים בו להדיא, שכל אחד רואה מה שהוא רוצה. כל אחד רואה את מה שהוא אומר. את מה שהוא החליט לומר את זה הוא רואה. לכן  העולם מלא שקר. אבל זה שקר נורא  כי יש בו תפיסה של דברים מוכרחים. אצל כל אחד מאומת השקר שלו, כי "הנה אני רואה".

כל דור שלא נבנה בו בהמ''ק , כאילו נחרב בו בהמ''ק. הדבר שמחריב את בית המקדש , השיבוש של הסדר האמיתי של הא-ב. זה הדבר שמפקיע את האמת. זה מה שמונע מבית המקדש להתחבר, אחר שנחרב.

 

דיבורים חדשים

 

התיקון הוא ע''י בכי. בכי כזה שבו הדיבור מתבטל, דמעות שמוחקות ראייה. אחרי בכיה כזאת יש מקום שבו אפשר להשמיע דיבורים חדשים. לחזור להתחלה, נקיים. אני אקבע לכם בכייה לדורות משום שע'''י הבכייה אפשר לחזור ולדבר דיבורים שהם שורש הבריאה. מילים שמצורפות מאותיות שנבראו בהם שמיים וארץ. דיבורי אמת.

 

"הכל נהיה בדברו"

 

לחזור לדיבור שהוא מציאות אמת. היום אנחנו עדיין משתמשים באותו דיבור משובש של המרגלים אותו דיבור בו הפ קודם לע. פרשת המרגלים מסתיימת בציווי על מצוות ציצית, באותה פרשה כתוב  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם". והרי אנחנו יודעים ש"עין רואה" ואז "הלב חומד". היה לומר לא תתורו אחרי עינכם ואחרי לבבכם. אלא כפי שהסברנו, שהעין ראתה אחרי שהלב כבר החליט. זאת הראייה שלנו היום.

בכייה פירושה: אנחנו רואים איך סביבנו הכל הולך ונחרב, הכל נהיה יללה. מה שצריך זה לבנות מחדש, וא''ז עושים ע''י החזרת הסדר לבריאה. להחזיר את הא-ב למצב הנכון. זה השורש עליו עומד העולם. ועל זה עומד בהמ''ק.

 

"נתאווה  הקב''ה לדירה בתחתונים"

 

כאן מצורפת הבכייה שלנו לבכייה של הקב''ה. בורא עולם בוכה על עולם שנחרב. אותו עולם שכביכול נתאווה לשכון בו, יחד איתנו. אנחנו לא נותנים לו. אנחנו בוכים על החורבן ובורא עולם בוכה איתנו.

 

אמת מארץ תצמח

 

כתוב שבבריאת העולם נמלך הקב''ה במלאכי מעלה. אמת אמר "אל יברא שכולו מלא שקרים". הקב''ה השליך אמת ארצה, ואמר תעלה האמת מן הארץ. בורא עולם רוצה שמלמטה שמאיתנו תעלה האמת. היה אפשר לעשות את זה אחרת. אבל היום המהלך הוא שהאמת תתגלה מהחורבן הגמור של השקר, את זה כבר מתחילים לראות. יה''ר שיתקיים בנו "אמת מארץ תצמח". במהרה בימינו אמן.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081