כיצד גוברים במצור? (פרשת שבוע - פנחס)

וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד.

בשבת הקרובה בעזרת השם נקרא בתורה בפרשת פנחס, הכוללת בתוכה את פירוט הקרבנות שנצטווינו להקריב בבית המקדש במעגל השנה. הקרבן הראשון שעליו נצטווינו הוא קרבן התמיד: בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים בכל יום שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בין הערביים.

והנה בכל השנים יש קשר בין פרשת השבוע לבין ענייני דיומא: תמיד בסמוך לשבת של פרשת פנחס חלה תענית י"ז בתמוז, שבה אנו מתענים לזכר חמש רעות שאירעו בו ביום בהיסטוריה של עם ישראל, ואחד מהם הוא ביטול קרבן התמיד[1].

הגמרא במסכת בבא קמא (דף פב:) מספרת כיצד היה המעשה שגרם לביטול התמיד[2]:

שני אחים מבית חשמונאי – הורקנוס ואריסטובולוס, נלחמו זה בזה על המלוכה. הורקנוס ואנשיו היו בתוך ירושלים לפנים מן החומה, ואחיו אריסטובולוס ואנשיו ערכו עליהם מצור מבחוץ.

בכל יום היו אנשי ירושלים משלשלים לאותם שבחוץ סל עם כסף דרך החומה, ואלו שבחוץ היו מעלים להם כבשים להקרבת התמיד על המזבח.

היה שם בפנים בין אנשי ירושלים - זקן אחד, שהיה לטובת אותם שצרו מבחוץ, והיה בקיא בחכמה יוונית (שהיא שפה מתוחכמת של רמזים שהיו משתמשים בה הקרובים למלכות) וכך אמר לצרים באופן שיובן רק להם:

"כל זמן שאלו שבפנים עוסקים בעבודה ומקריבים תמידים, אין הם נמסרים בידכם"!

למחרת שלשלו כסף בסל, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע החזיר לחצי החומה, נעץ את צפרניו בחומה (כדרך החזיר כשגוררים אותו), ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, מכעסו של הקב"ה שבער על חילול שמו. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית.  

בעלי המוסר "דרשו" מכאן רעיון יסודי וחשוב: הנה שהעצה שיעץ להם אותו זקן לנצח במצור היא ע"י ביטול התמיד. ומדוע ראה בה חשיבות כל כך גדולה? כי המידה הנחוצה ביותר שיהודי צריך לסגל לעצמו בקיום המצוות היא "התמידיות". להיות "עקבי"! התמדה במצוות מעידה על חשיבות המצווה ושאינה "מקרית", ובה אנחנו ממליכים עלינו את הקב"ה, ומעידים שאנו עבדיו.

וחשוב מאוד לדעת שפירוש המילה "תמיד" אינו דווקא מעשים שלא נפסקים אפילו לרגע אחד, אלא גם מעשים קטנים שנעשים בעקביות ובזמנים קבועים, גם הם נקראים "תמיד"[3].

אם כן נוכל לקבל מכאן חיזוק גדול מאוד, שאפילו אם נקבל על עצמינו מעשים קטנים מאוד, הנהגה טובה קטנה, או לימוד קצר בכל יום, ונקפיד שיהיה זה דבר תמידי וקבוע, יום-יום, חוק ולא יעבור, הרי זו מעלה עצומה בלי שיעור!

[1] מסכת תענית (פרק ד', משנה ו'): חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵיתָר  וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:

[2] ביטול קרבן התמיד ארע גם בסמוך לחורבן בית ראשון וגם בסמוך לחורבן בית שני, אמנם בפירוש המשניות "תפארת ישראל" מצדד שביטול התמיד הנזכר במשנה שארע בי"ז בתמוז הינו המעשה הזה, שנזכר במסכת בבא קמא. לפי זה ארע ביטול התמיד באמצע בית שני, שנים רבות קודם לחורבן, ונתבטל לפרק זמן מסויים ואח"כ חזרו להקריבו עד סמוך לחורבן הבית.

[3] וכן הוא מפורש ברש"י בתחילת פרשת תצווה על הפסוק: וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. וזה לשונו: תמיד. כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד (במדבר כח, ו.), ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר תמיד (ויקרא ו, יג.), ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב, אבל תמיד האמור בלחם הפנים, משבת לשבת הוא.