• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

סוד המוח היהודי - סיפור אישי

August 20, 2017

 

בטיולו הארוך במרחבי סין מגיע אור אל העיר העתיקה. להפתעתו הוא מוצא שם קהילה יהודית. כיצד הרפתקה זו לימדה את אור מהו סוד המוח היהודי? 

 

שעתיים באולם ההמתנה, קהל גדול, מאות עד אלפי אנשים מחכים לעבור אצל כרטיסן אחד. הספסלים צרים מלהכיל. שלט אלקטרוני גדול משתלשל מהתקרה, בתוכו מהבהבת ההודעה, “איחור של זמן לא ידוע”. באוויר נודף ניחוח של יאוש, עשן המנות חמות מציף את האולם. לפתע נשמע קולה של הקריינית, “נוסעים נכבדים, הרכבת הקצת מהירה מס 8732 לגואנגז’ו תצא מרציף מס’ 5, הנוסעים מתבקשים להישמע להוראות הסדרנים ולהתנהג בהתאם, אין להעלות כלי נשק, כלי עבודה, זיקוקים ושאר נפצים על הרכבת תודה ודרך צלחה”. זה היה מאוחר מדי, הנחיל האנושי יצא לדרכו כשהוא אוסף גם אותי, בדרך פלא הצליחו לדחוף אותי מכל הכיוונים ועדיין איכשהו נסחפתי קדימה, לכיוון הכרטיסן הנכסף. לאחר עוד מספר דקות נפלאות של מעיכות, עברתי אותו גם אני. אבל זו רק חצי הדרך. על הגשר לכיוון הרציף התחיל המרוץ, נשים, גברים, זקנים, מזוודות, תיקים, שקים, תרנגולים, ברווזים וטף, כולם רצים לתפוס מקום ברכבת. בגלל שכאן זו רק תחנת מעבר, אין מקומות מסומנים, וכל הקודם זוכה. אשה בהריון דוחפת אותי משמאל ושני ילדים עם שער קופץ מימין. למזלי הם במשקל נוצה ואני במשקל כבד, אחרת לא היה לי סיכוי. מגיעים לרציף, גם כאן כל האמצעים כשרים. החלונות נפתחים, ואנשים מתחילים לטפס דרכם, חבריהם שכבר הצליחו להשתחל מושכים אותם מבפנים, ואילו אחרים, פחות ברי מזל, נדחפים החוצה. ליד דלת הקרון ישנה דבוקה שאי אפשר להתקרב אליה, דווקא ניסיתי כמה פעמים, אבל כאן הגודל כבר שיחק לרעתי ולא הצלחתי להשתחל. התנחמתי בכך שדווקא יש יתרון בלעלות אחרון, כך במקום להידחס באמצע ולהידחף מכל הכיוונים, אתה נדחס ליד הדלת ודוחפים אותך רק מצד אחד, לכיוון דלת הקרון, שהיא  די אפטית  ואיתה קל להסתדר. אז ככה עם כמה דחיפות מהסדרן הצלחתי לעלות בסוף, והרכבת התחילה לנסוע.

 

 

איש בן שלשים בערך שעמד לידי בהה בי בסקרנות, כנראה זוג עיניים פתוחות בתוך קהל של מלוכסנים משכו את לבו. “מאיפה אתה?” הוא שאל. “ישראל” עניתי בסינית הבינונית שרכשתי בזמן טיולי פה. אחרי כל מיני שאלות על שערי חליפין הוא שאל אותי, “תגיד ישראל זה איפה שהיהודים גרים, נכון?” אמרתי לו שכן. “אז אתה יהודי?”, “כן”. “איזה יופי, אתם היהודים כולכם חכמים ועשירים, אבל אני לא מבין, אם אתה יהודי למה אתה נמעך פה אתנו, אתה צריך לקחת מטוס או מונית, אולי לשכור אוטו, לא לנסוע ככה”. “מאיפה אתה יודע שאני חכם ועשיר?” “מה זאת אומרת, זה הרי ידוע שהיהודים ממש חכמים ועשירים כי הם יודעים לעשות עסקים ממש טוב ושחצי מהכסף של העולם נמצא אצל היהודים. תשאל כל אחד פה”. פניתי אל אחד מהסינים הרבים שעמדו דחוסים לצידנו ושאלתי אותו מה דעתו על היהודים, גם הוא אמר אותו דבר. עוד אחד, ואותה תשובה. “תגידו לי מי אמר לכם את זה?” איזה סטודנט צעיר עם משקפיים עבות ענה “המורה ז’אנג בכיתה ח’ לימד את זה בשיעור היסטוריה, הוא אמר שליהודים יש תנ”ך ומשנה וגמרא שרק הם יודעים ללמוד ושזה סוד המוח היהודי, בגלל זה הם מאוד חכמים, וגם יודעים לעשות כסף”. אמרתי אם כך, עם החינוך הממלכתי אני כבר לא מתווכח. אולי הם צודקים, בגדול, ורק אני וכל האנשים שאני מכיר יוצאים מן הכלל. בהחלט הייתי מעדיף שיהיה לי אפשרות לשכור אוטו ולא להידחס ככה כמו בקופסת סרדינים, אולי אני לא מספיק יהודי. 

 

אחרי כמה חודשים טיילתי עם חבר שלי מישראל וסיפרתי לו מה הסינים חושבים על היהודים. מיד הוא קפץ ואמר שאנחנו חייבים לכתוב איזה ספר בסינית עם כל מיני פסוקים וציטוטים של איך להיות חכם ועשיר כמו יהודי, ואז באמת נהיה עשירים. כמה חודשים אחר כך ראיתי בחלון ראווה של חנות ספרים שלט גדול, “רב המכר כמו יהודים לעשות כסף”.

 

שאלתי את האיש שבהה בי לאן הוא נוסע, “לפושאן, זה בדרום אחרי גואנגז’ו, תבוא פעם לבקר יש לנו פודינג ממש טעים. ולאן אתה נוסע?” אמרתי לו לעיר הבירה העתיקה. “גם שם יש יהודים” הוא אמר לי. “זה תחנה הבאה אתה צריך לרדת תכף”. אמרתי יפה שלום ונפלטתי לרציף. פה כבר יותר מרווח ואפשר ללכת בנעימים.

 

ביציאה מהתחנה כל מיני תגרים קופצים על היוצאים מהתחנה בכל מיני הצעות מפוקפקות. אחד מהם בא ואומר לי “הלו” באנגלית, עניתי לו “הלו האו אר יו?” הוא נדהם מההתייחסות, ולפתע נזכר שהוא לא יודע כל כך לדבר אנגלית ואמר לעצמו בסינית “המילה היחידה שאני יודע באנגלית זה הלו” “עדיף לך לא לנסות לדבר אנגלית אם כך” “אתה צודק, אבל הנה חבר שלי הוא באמת יודע אנגלית”. חבר שלו בא והחל להתפאר שעד היום הוא לקח בתלת אופן – מונית שלו 284 אנשים זרים. בביקור אחר שלי בעיר הוא כבר אמר לי שהוא הגיע ל 289. “מאיפה אתה” הוא שאל, “ישראל”. “אם ככה אז אתה חכם ועשיר. פעם היו כאן הרבה יהודים בעיר, אבל היום כבר לא נשארו כמעט. בוא, אני אקח אותך לאיפה שהיהודים”. “זה בסדר, אני כבר אסתדר”. כבר למדתי שלא לקבל הצעות ליד תחנות רכבת.

 

שכרתי אופניים והתחלתי לחפש את דרכי במקום. עשיתי סיבוב ליד החומות, באגם, במשכנות העוני, בשאר משכנות העוני, באוניברסיטה העתיקה ובשלל מקומות אחרים.  לבסוף הגעתי למקום שנהג התלת אופן אמר לי שהיהודים נמצאים, או יותר נכון היו נמצאים. אחרי שתחקרתי מספר עוברי אורח, גיליתי שממה שהיה פעם בית כנסת ומקווה נשאר מחסן ציוד סניטרי של בית חולים ליולדות. המשכתי הלאה, פתאום ראיתי שלט, “סמטת תלמוד תורה”, נכנסתי וראיתי כמה זקנים משחקים מה-ג’ונג. שאלתי אותם אם באמת יש כאן תלמוד תורה? המנהיג שלהם אמר לי במבטא מקומי כבד תכנס לחצר שם בדלת השמאלית. נכנסתי. אחרי כמה צעדים קפצה לעברי סינית אחת שהיתה שם ושאלה, “אתה מישראל?” אמרתי שכן, “איזה יופי שבאת גם אנחנו יהודים ולי קוראים רבקה, בוא תכנס”, הלכתי איתה והיא התחילה להסביר לי על המקום. היא סיפרה לי שלפני אלף שנים הגיעו לפה יהודים מהודו ומפרס לעשות עסקים. עם הזמן התאספה פה קהילה לא קטנה, הם בנו בית כנסת ומקווה, והיו כאן רבנים שלמדו תורה, והם הסתדרו מאוד טוב עם הקיסר. הקיסר כיבד אותם ונתן לכל אחד שם משפחה סיני כמו ליו ללוי, צ’ין לכהן. הם חיו פה ממש טוב, העסקים הלכו מצוין, וככה זה נמשך לאורך השנים. היא הראתה לי כל מיני כתבים תורניים עתיקים בסינית, ומודל של הבית כנסת המעוצב בארכיטקטורה סינית. עוד תמונות עם כל מיני יהודים מהעולם שבאו לבקר, ועוד תמונה על אנדרטה לזכר הבית כנסת שהממשלה הסכימה לבנות ורשמה שם בטעות “כאן היה מסגד”. ומה היום שאלתי? היום כבר אין את הבית כנסת,  הוא נהרס בהצפה, במקומו בנו בית חולים. אבל יש לנו מקום אחר, תבוא לראות, אנחנו עושים שם קבלת שבת. חשבתי לעצמי שכזה דבר אי אפשר להחמיץ, אמרתי לה שאני אבוא ונפרדנו לשלום.

 

לאחר כמה ימים שכללו טיול לנהר הצהוב, סיורי פגודות, וספיגת שאלות תמוהות מהעוברים ושבים, הגיע יום השבת המיוחל. הגעתי למקום שקבענו, מעין חנות שכורה באזור משרדים סוג ב’, כאשר חלונות הראווה מכוסים באופן שאי אפשר לראות מה יש בפנים, ממש מועדון סודי. כשנכנסתי 20-30 סינים קפצו לעברי, “איזה יופי שבאת, סוף סוף אורח מישראל”. מכל כיוון שמעתי אנשים מברכים “שא-באת שא-לונג”. מטר של שאלות נשלחו לעברי, “מי אתה? איך הגעת לכאן? איך אתה כזה גבוה?” ועוד כל מיני שאלות שלא הבנתי. פתאום קם אחד מהאנשים ונתן דפיקה על השולחן ואמר “טוב, נתחיל”. איש אחר לקח את כוס היין והתחיל לומר קידוש בעברית מרוטשת, “בא-לוח אה-תו א-דו-נאי בו-לא פו-לי הא-גאו-פן”. אח”כ אותו האיש שעשה קידוש בירך על איזו פיתה מקומית משהו שבכלל לא הבנתי, וכולם התחילו לאכול. אלו שישבו לידי הרגיעו אותי ואמרו שאני יכול לאכול בלי דאגה, “הכל פה כשר אצלנו, לא אוכלים חזיר”. הסעודה המשיכה. אחד מהם סיפר לי שפעם הם היו קהילה יותר גדולה, אבל עם הזמן היו הרבה חתונות מחוץ לקהילה, וכבר לא ידענו מי יהודי ומי לא. “תגיד”, פנה אלי אחד שישב קצת בריחוק, “איך יהודים עושים בישראל?” האחרים כולם השתתקו והפנו את מבטם לעברי, כאילו אותו שואל אמר את מה שעמד להם על קצה הלשון. “מה זאת אומרת מה עושים בישראל. חיים רגיל, כמוכם, נולדים, הולכים לגן, בית ספר, צבא, עבודה, משפחה, פנסיה. כמו פה רק עם יותר מכוניות ופחות אופניים, ובמקום סינית יש עברית”. “כן כן, אבל איזה דברים של יהודים אתם עושים?” אמרתי להם שאני לא ממש יודע, בבית לא עשו הרבה, ובבית ספר מאוד השתעממנו בשיעורי תנ”ך, רק התכוננו לבגרות ועברנו, ומאז לא נשאר הרבה. “ולמה אין לך זקן?” “למה שיהיה לי זקן?” “ככה ראינו בתמונות מישראל שהולכים שם עם זקן, פה אנחנו לא יכולים כי זה לא מקובל, וגם אין לנו כל כך הרבה זקן כמו ליהודים מישראל”. “עשו לך ברית מילה?” שאל אחד מהם קצת בבושה. “בטח” אמרתי לו, “כולם בישראל עושים”. “אצלנו כבר לא עושים, פעם היה איזה מישהו מבחוץ שרצה להצטרף לקהילה, הוא רצה להתחתן עם חגית צ’או. אמרנו לו שהוא צריך לעשות ברית מילה, הוא עשה ואחרי זה הוא צלע שנתיים, מאז אף אחד לא מעיז לעשות”.

 

השאלות נגמרו וכך גם הערב, הם ביקשו ממני לבוא באמצע השבוע בשביל ללמד אותם עברית, לפחות זה אני יודע יותר טוב מהם, וככה נהייתי המורה לעברית של הקהילה. ניסיתי ללמד אותם אלף בית, תחביר, אוצר מילים, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי, המבטא הסיני שלהם לא איפשר לדבר שום שפה אחרת חוץ מסינית, וגם נאלצנו להתמודד עם פיצוצי הזיקוקים המרעישים, שלא הפסיקו להתנפץ מבחוץ. למרות זאת הם הצליחו ללמוד קצת, ולפעמים אפילו הוספתי להם שירים יהודיים כאלה, כמו סימן טוב ומזל טוב, גשר צר מאוד, יעשה שלום, וכל מיני שירים אחרים שלא הבנתי איך זכרתי אותם. ככה התחבבנו זה על זה, הקהילה ואני, הם היו נחמדים, והביאו לי אופניים טובות יותר.

 

כך המשיכו הדברים על מי מנוחות, שמחתי על שמצאתי לי נחלה קטנה של אחים יהודים בליבה של מדינה זרה. אמנם, אחרי כמה חודשים התמונה קצת התחילה להתערער. במשך הזמן ששהיתי עם הקהילה היהודית, הבחנתי, שבעצם אין הבדל כל כך בינם לבין שאר הסינים, הם עשו כל מה שעשו, גם כל האחרים. הם חגגו את כל החגים, בראש השנה הסיני הם פיצצו זיקוקים ותלו מנורות אדומות, בחג הדרקון הלכו לאגם לראות מרוצי סירות, באחד במאי חגגו את יום הפועל הבין-לאומי, אע”פ שהוא יום חג קומוניסטי. חלמו חלומות על להיות עובד מדינה, תפקיד שבמדינה קומוניסטית כמו סין אין טוב ממנו. שילמו תשלומי שוחד בעת הצורך (או לעת מצוא) לפקידי הממשלה. אכלו עם מקלות צלופחים, כלבים וחמורים.  חיים סינים רגילים כאלה כמו עוד מיליארד וחצי סינים, רק עם קצת סמלילי יהדות פה ושם בשביל הטעם הטוב והרגשת הייחודיות בתוך המעצמה ההומוגנית מהמזרח.

 

יום אחד קפצתי לבקר את רבקה שתעזור לי לתרגם משהו, וראיתי את סבתא שלה יושבת ורואה טלנובלות סיניות על חיי זקנים באיזה כפר על ראש ההר. על מדף ארוך שנמשך כמעט לכל אורכו של הקיר, הבחנתי בשורה ארוכה של פסילים של אלילים. שאלתי את רבקה, “איך יש לה פסלים בבית, הרי זה אסור”. עדיין זכרתי מכיתה ב’ את הסיפור על אברהם אבינו ששבר את הפסלים של אבא שלו. רבקה אמרה “אתה צודק, אבל זאת סבתא שלי, והיא לא מהקהילה, ולא נעים לי להגיד לה”. “איך זה יכול להיות” שאלתי אותה? “לא הייתם פה פעם יהודים כאלה, עם זקן וכיפה כמו בתמונות?” “אתה צודק, סיפרו לי שפעם היינו יותר דתיים, אבל הרבי האחרון שידע משהו מת לפני 200 שנה, ובאו כל מיני מסיונרים ורימו אותנו ולקחו לנו את הספר תורה, היה שטפון שהציף את הבית כנסת, ואח”כ באו הקומוניסטים ובנו עליו בית חולים. וגם הסינים די דורשים מאיתנו להיות סינים כאלה עם כל החוקים החברתיים שיש כאן, אז כנראה זה מה שקרה”.

 

הזמן הזה שביליתי בעיר הבירה העתיקה עם הקהילה “היהודית”, גרמו לי קצת להרהר על העתיד שלנו בארץ. איך שהדברים נראים היום, יש מקום טוב לומר שככה גם אנחנו נראה עוד 200 שנה, אמריקאים, אנגלים, רוסים, ישראלים, עם קצת זכרונות דהויים של יהדות, והרבה סמלים נלווים במקום, שקועים בתרבות אחרת לגמרי, חוגגים את הסילבסטר, וולנטין, רואים מונדיאל ומעודדים את הברזילאים, או את ההולנדים, צופים בסדרות אמריקאיות, שומעים להקות אנגליות, אוכלים בשר ארגנטינאי, יושבים בפאבים איריים,  ומשום מה מרגישים מיוחדים לעומת שאר העולם הלא כל כך שונה מאתנו.

 

אחרי עוד מספר שבועות נוספים של לימוד עברית החלטתי להמשיך במסעי, חברי הקהילה התעצבו ואמרו שעכשיו לא יהיה מי שילמד אותם עברית, עד שבא לכאן יהודי מישראל כבר הוא הולך. הם עשו לי סעודת פרידה עם טחינה וכל מיני בוטנים חריפים, וקצת זיקוקים בשביל לגרש את השדים. הם איחלו לי בהצלחה, ואמרו שאני מוזמן תמיד לבוא לבקר. אחד מהקהילה לקח אותי בתלת אופן חשמלי בחזרה לדוחק המוכר של תחנת הרכבת.

 

 ברכבת ישב מולי איש אחד ושאל, “מאיפה אתה?” “מישראל”. “אה, אז אתה יהודי”. “כן”. “אז אתה חכם ועשיר, אולי תלמד אותי איך אתם עושים כל כך הרבה כסף?” “אמרתי לו שאני לא יודע, אני בכלל מהמעמד הבינוני, וגם למה אתה חושב שאנחנו כאלה חכמים?” “תשאל פה כל אחד”. “אני כבר יודע מה הם יענו לי, אבל למה שאהיה יותר חכם ממך? בבית הספר שלי לומדים באותו אופן בדיוק כמו בבית הספר שלך, עם קצת פחות משמעת, קצת פחות שעות, והרבה יותר בילויים. וגם אצל המבוגרים אין כל כך כבוד להשכלה, את רוב האנשים הרבה יותר מענין טלוויזיה וכדורגל מאשר ספרים. לפי החשבון שלי שאתה לומד בבית ספר 12 שעות ביום, ואתם הסינים אף פעם לא מבריזים, אז אתה אמור להיות הרבה יותר חכם ממני”. “אתה צודק” הוא אמר לי, “אבל עובדה שלך יש הרבה יותר כסף כי אתה בחו”ל ואני לא, אז אתה כנראה יותר חכם”. נשארתי עם השאלה הזו זמן רב, למה אומרים עלינו היהודים שאנחנו כאלה חכמים, ועוד כל זה בלי שעשינו כלום בשביל להשיג את זה, האם נולדנו ככה? איזה מין דטרמניזם בלי שום בסיס. נשארתי עם השאלה הזאת עוד זמן רב, עד שפתחתי גמרא...

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081