שמירת העיניים - סיפור

שמירת העיניים, למה לי לשמור את העיניים?

כולם להירגע, אין מה להתרגש, יש כאן בסך הכל קצת אי הבנה...

חיפה - קריית גת

מכבי חיפה נגד מכבי קרית גת. אחרי שנים של דשדוש בליגה הארצית, סוף סוף זכתה העיר הדרומית לקצת נחת. קבוצת הכדורגל שלה הצליחה להעפיל לליגה הלאומית, וכבר ניתן לשמוע את השם “קריית גת” בחדשות, ולא רק בהקשר של בעיות אבטלה ועבריינות.

החלום לא נמשך זמן רב. מהר מאוד הפכה הקבוצה למרמס רגלן של רוב ככול קבוצות הליגה, ועמדה לרדת חזרה לאפלולית השגרתית. אבל לא לפני שהיא מתמודדת עם האלופה, מכבי חיפה. כבר התכוננו נפשית להשפלה הצפויה. המשחק נערך בחיפה, ונשארנו בבית לצפות במשחק ששודר בטלוויזיה. צופים בחצי עין, כמעט בחוסר עניין, מחכים למהלומה הראשונה, והיא לא מאחרת להגיע.

“גוווווול...” צועק השדרן ואני מתכווץ, “אחת – אפס למכבי קריית גת”. אני לוקח לגימה מהבירה, ידעתי, הנה זה מתחיל, הלך עלינו... רגע, מהו אומר!? לא יאמן. אבל ההמשך היה עוד יותר דמיוני, כעשר דקות לאחר מכן גול נוסף ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ארבע – אפס לקריית גת. הבית באוויר, אנחנו רוקדים משמחה. אבל אז פתאום נקטע השידור, ומופיע כתובית של “מיד נמשיך בשידור”. שקט, מתח. השידור מועבר לשולחן החדשות. דיווח על פיגוע. אנחנו המומים. ארז מתחיל למלמל “אני לא מאמין, אני לא מאמין”, הדיווח ממשיך, “הם השתגעו לגמרי”. תמונות של אוטובוס מפויח והמולה רבה. “מה הם חותכים לנו את המשחק באמצע, מה הם התחרפנו, מה פיגוע עכשיו, תן לראות משחק”. אפשר היה לחשוב שאנחנו הנורמליים היחידים שמבינים שמשהו לא בסדר, אבל אחרי כמה דקות המסך נחצה לשניים. בצד אחד הדיווחים ממקום הפיגוע ובחצי השני קריית גת ממשיכה “לפוצץ” את חיפה.

תעשי מה שאת רוצה

אני לא מבין איך זה שלמרוח תמונה של אשה על פני אוטובוס שלם זה יותר מכובד מלבקש ממנה לשבת בחלק מסויים שלו.

אני לא מבין למה לקחת נשמה טהורה שירדה לעולם, לעטוף אותה בחום, לדאוג לה, לגדל אותה, לעצב את אישיותה, ומזרע קטן להצמיח “עץ שתול על פלגי מים”, זה נחשב פחות “הגשמה עצמית” מלשבת מול מחשב במשך כעשר שעות ולתכנן תוכנה שתאפשר לייצר שבב קטן יותר, שיאפשר “להצמיח” פלאפון קטן יותר.

אני לא מבין איך המושג “מעמד האשה”, פירושו בעצם שאין לאשה מעמד משל עצמה, אז צריך לאפשר לה לעמוד במקום הגבר, לעשות כל מה שגברים עושים, להתלבש באופן שגברים מתלבשים, לירות ברובה, להיות קצת יותר גסת רוח...

חוף הים

“אני לא מבין”, ארז אומר לי “אני לא מבין מה הבעיה שלכם? אני מסוגל לשבת בחוף הים כל היום, מוקף בבחורות בביקיני בלי להתרגש יותר מדי, ואתה עם כל הקדושה, שמירת העיניים, המצוות והתורה שלך לא מסוגל להסתכל על איזה אשה שמכוסה מכף רגל ועד ראש (כולל), בלי שיהיו לך כל מיני הרהורים?”

אני חושב איך להסביר לו את זה. “אתה זוכר שכשהיינו בתיכון התנדבנו במד”א, אתה זוכר איך בפעם הראשונה שראית מישהו שנקטעה לו היד הקאת את נשמתך? אתה זוכר שאחרי שנה כשהגענו לתאונת דרכים שהיו מעורבים בה איזה עשרים פצועים מדממים זה כבר לא כ”כ הפריע לך? ככה זה אחי, אנחנו מתחספסים”

אשתי

אני אוהב את אשתי. אני רוצה להמשיך לאהוב אותה ולהתרגש ממנה, להמשיך להביט בה כיפה בנשים. יותר מזה, אני רוצה להמשיך להביט בה כיחידה בנשים. אל תספר לי שככה אתה מביט על אשתך כשאתה חוזר הביתה אחרי יום של שלטי חוצות, רחובות ערומים, שומרי מסך, עטיפות ארטיק, טלוויזיה, אינטרנט ומה לא? כל פינה מכוסה בנשים לא מכוסות. אני רוצה לחזור הביתה אל אשתי, רק אליה. לא רק היום, אלא גם בעוד עשר ועשרים שנה.

המורה יוכבד

“בסדר אבל למה ההשפלה בחלק האחורי?”

“מה מפריע לך? שראית פעם באיזה סרט שלשחורים בארה”ב לא הרשו לשבת מקדימה? אנחנו לא רואים סרטים. זה לא קשור לשווה יותר ופחות. ההסבר הוא פשוט, רק למורה יוכבד יש עיניים בגב לראות אחורה...

שואבי אבק ונעלי עקב

כאשר נוצר חיבוק בין שני גופים הנאבקים על אותו מקום התוצאה היא אבק. זהו דבר כמעט חסר ממשות אך ביכולתו לסמא עיניו של אדם מלהבחין במציאות האמיתית. כל תכליתו היא העכרה וטשטוש. אנחנו נמצאים בעיצומם של ימים שחז”ל מכנים אותם “עקבתא דמשיחא” – עקבו של משיח – ימי עקב, קצה הזמן, קצה הרגל שצועדת כבר אלפי שנים. עייפה ורצוצה, מלאת יבלות ומחוספסת מעור יבש. ימים של חיבוקים חסרי תכלית על מקום שמספיק לכולם, מאבקים מעלי אבק שמותירים אותנו עכורים ודומעים. ימים של חושך גדול, אבל עם זאת כידוע, ככל שגדל החושך כך גדל הסיכוי שעוד רגע יפציע כאן שחר, ואז יתקלף העור המחוספס ויתגלה אור חדש וזך.

מול מדפי הספרים מעלי האבק בפינת בית הכנסת

אני ניצב למולך רוחש בקשה

ויודע כי בין כל המילים אמת גדולה מכונסת

מחכה שאותה אגלה בלחישה

היא מונחת בקרן זוית מכורבלת

כולה מצונפת רועדת מקור

ממתינה מצפה מקווה ושואלת

מתי כבר יבוא זה שיטול

מבין החרכים מציץ ובוחן בדאגה

נשאר בין צללים לא מראה את פניו

קשוב ללא הרף מחכה בערגה

לשמוע את קול קריאת אהוביו

בחוץ סופה איומה מתרגשת

בת קול זועקת לתפוס מחסה

מלכות עתיקה כעת מתחדשת

עקב מול אבק בפינה מנסה