• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

שלום בית - סיפור אישי

 

בשום מקום אחר בעולם אין יופי כמו שלום בית של משפחה יהודית ששומרת מצוות, כיצד אור הבין עניין זה אחרי טיול בכפר נידח בסין הרחוקה? 

 

אי שם במערב סין, בקתה לגדות האגם, עצרתי את האופניים ונקשתי בדלת. בעלת הבית פתחה, שאלתי אותה אם הם משכירים חדרים לאנשים כמוני, היא אמרה שכן, אבל צריך לעזור בעבודות הבית. אחרי שראיתי את החדר עם הנוף לאגם, ושמעתי את המחיר ללילה, הסכמתי. לבעלת הבית היה בן צעיר חביב מאוד, שלקח אותי לטיולים מדי פעם. יום אחד שאלתי אותו, “תגיד, אני כל הזמן רואה אותך ואת אמא שלך בבית, אבל היכן אבא שלך?” הוא צחק ואמר לי שהוא לא יודע. “מה זה לא יודע? ההורים התגרשו?” הוא המשיך לצחוק. “היה חייל ונעלם?” הצחוק גובר. “טבע באגם?” והצחוק עומד בעינו. מה כל כך מצחיק? חשבתי שאולי אלו בדיחות של יתומים, המנסים להדחיק את המרה בכך שהם צוחקים על העוברים ושבים. לבסוף הוא נרגע ואמר לי, “אני לא יודע מי זה אבא שלי, אף אחד כאן לא יודע”, וחייך. כבר לא היה לי נעים להמשיך לשאול, והשיחה הסתיימה. למחרת הסתובבתי בכפר ופתאום הבחנתי שבאמת משהו פה מוזר בכפר הזה, הוא כולו מלא בנשים שעושות הכל, מלקטות פטריות, בונות, סוחבות, מוכרות, עובדות בשדה. ואילו הגברים נמצאים תמיד באגם, פורשים רשתות או שוכבים על הסירה בשמש. בערב הלכתי אל הבן של בעלת הבית ושאלתי אותו “מה הולך כאן?”, “מה הבעיה?” הוא שאל, “מה זאת אומרת מה הבעיה, אתה לא שם לב שהנשים פה עושות ומנהלות הכל, לאף אחד אין כאן אבא, הגברים משום מה תמיד באגם ולא ברור היכן בכלל הם ישנים. וגם אמא שלך תמיד רוצה שנסחוב דברים כבדים או שנשחוט תרנגולות”, “מה הבעיה” הוא שאל?, “נתחיל מהתחלה” אמרתי לו “איך באים ילדים לעולם?” הוא הסמיק, “נו!, ואל תמכור לי לוקשים עם חסידות, או שהם באים מתוך סירות באגם בלילה” בסוף הוא נכנע ואמר, “אם מישהי רוצה ילד, היא הולכת לאיזה מקום ידוע באגם בלילה, ושם מביאים ילדים לעולם”, “אז אתה יודע מי זה אבא שלך!!” הוא צחקק, “אולי אמא יודעת, אבל לא נראה לי שהיא זוכרת, וגם אם כן, אנחנו לא מייחסים לזה חשיבות, אמא זה מספיק, במיוחד אמא שלי, אומרים עליה שביום שהיא ילדה אותי, שעתיים אחרי זה היא כבר חזרה לעבוד בשדה”, “איך הן מסתדרות ככה לבד, יש כאן המון דברים לעשות ? והגברים תמיד באגם”, “עובדות מאוד קשה” הוא ענה, “וכשצריך לסחוב דברים כבדים או לשחוט תרנגולות קוראות לנו”, “ואיפה כל הגברים גרים?”, “או אצל אמא שלהם או אצל אחותם, לי פשוט אין אחיות”. 

 

 

 

למחרת שאלתי את האמא “תגידי איך את מסתדרת ככה, הכל את צריכה לעשות לבד?”, “מה הבעיה?”, “אין בעיה” אמרתי, “פשוט נראה קצת קשה לעשות את כל הדברים האלה לבד, אתן ממש פמיניסטיות כאן בכפר הזה”. “מה זה פדיניסטיות? זה נשמע כמו שם של מחלת עור, וחוץ מזה בכלל לא קשה, פשוט צריך לעבוד קצת, ועכשיו אם אתה יכול תעזור לי עם התרנגולות”. חברה מטריאכלית, קראו לזה בבית הספר, ואמרו שזה נעלם מהעולם. נזכרתי שפעם ראיתי בטלוויזיה איזה עורכת עיתון נשים מתראיינת וצווחת שצריך להקפיא כמות מספקת של תאי זרע, ולפרק את התא המשפחתי המסורתי, כדי להפסיק את הדיכוי של המין הנשי ע”י הגברים. כאן עשו את זה בלי כל מיני מקפיאים ומבחנות, ועם הרבה תרנגולות במקום. בצהריים הבן לקח אותי למסע ציד צבאים עם הגברים והכלבים. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי גם אותם. “תגידו איך אתם מסתדרים ככה, בלי בית משלכם, בלי אשה ?” אחד ענה לי, “מה הבעיה אנחנו כל היום עם החברים באגם, אין לנו יותר מדי אחריות, האמהות והאחיות שלנו ממש טובות אלינו, ורק לפעמים צריך לסחוב דברים ולשחוט תרנגולות, ותראה איזה צבי יפה תפסנו. יש חיים יותר טובים מאלו?”

 

ועוד קוראים להם שבט פרימיטיבי, שחי בשולי האגם הנידח. ראו כיצד הם פתרו את כל הבעיות שבין גברים לנשים. אין מריבות, אין גירושים, אין טינה ושנאה הנמשכת שנים, אין בעיות במציאת הזיווג, אין חששות שמא בן הזוג לא רציני וסתם מבזבזים עליו זמן, אין לחצים מההורים, אין משחקי כח עם הילדים וכו’. כל הקשיים הללו נעלמים עם אגם, כמה סירות ותרנגולים. מדוע איננו נוהגים כמותם, יש לנו גם את הכנרת וגם את ים תיכון, ואת מי שלא אוהב לדוג תמיד אפשר להעסיק בתחביבים אחרים.

 

חזרתי לחדר, בדרך ראיתי כמה נשים חוזרות מהיער נושאות על גבן ערימת עצים. גיבורות חיל, אבל הן נראו לי קצת עצובות ועייפות, אולי אין להן פה את הדיכוי ששאר בנות העולם התרגלו אליו, אבל חוץ מלשרוד אין להן כל כך סיבה לחזור הביתה. ומצד שני הגברים, הולכים להם בחבורה ומספרים בדיחה אחר בדיחה, אבל בלילה, אחרי שהחבורה מתפרקת, לפתע הם מתחילים ללכת יותר ויותר לאט. אמנם אין להם את הזכות הנשגבת לקטר על האשה, אבל גם יש גבול לכמה אפשר לגור אצל אמא. למחרת לקחתי את האופניים ועזבתי את האגם, אם גם הם לא הצליחו, איזה סיכוי יש לנו.

 

מחוץ לאגם לקחתי רכבת ארוכה חזרה לעיר הבירה, כל אחד שעלה וישב בקרון התחיל לספר לי את הבעיות שלו. אחת שישבה מולי סיפרה לי שהיא כמעט בת 26, זקנה מדי בשביל להתחתן. זוג אחר התחילו לריב לאיזה חוג לשלוח את הזאטוט בן ה-4, אנגלית או פסנתר. זה היושב לידי אמר לי שהוא ממש רוצה להתחתן, אבל להורים של חברה שלו יש רכב מסוג ניסאן, ולו בינתיים יש כסף רק לסובארו משומש. אחד שעלה בתחנה באמצע הדרך טען שזה לא בסדר שאשתו מזדקנת, והוא היה מעדיף שאשתו תתייפה עם השנים. בקצה הקרון קלטתי אשה צעירה צועקת וזורקת ספרי ילדים על בניה הקטנים בגלל שעשו קצת רעש. סטודנט לסטטיסטיקה, קצת נמוך,  מספר לי שהוא חישב ומצא שבגלל שיש יותר גברים מנשים בעולם, ובנוסף בנות על פי רוב מחפשות בעל גבוה יותר מהן. לגבר בגובה שלו ההסתברות להתחתן היא קצת פחות מ-18 אחוז. כשירדתי מהרכבת כבר חשבתי לעצמי שהחבר’ה מהאגם הם איכשהו השפויים היחידים.

 

שנתיים אחרי זה, בגלגול אחר, דפקתי בדלת שמעולם לא ראיתי לפני כן. בעלת הבית פתחה ואמרה לי להיכנס, ושבעלה מחכה לי. הייתי די תקוע, ובלית ברירה ביקשתי מאיש אחד מבית הכנסת לעשות את השבת אצלו, הוא נענה בחיוב, והוסיף “חסר לך שאתה לא מגיע”. קיבלתי חדר משלי עם נוף יפה ליד החדר של ששת ילדיהם. שמחתי על ההזדמנות להציץ פנימה לחייהם של האנשים האלה. השבת התקדמה אלינו בצעדי ענק, וכולם עסקו בהכנות, האבא מסדר את הבית והאמא מבשלת, האחים הגדולים מסדרים את השולחן ואפילו הילדה הכמעט הכי קטנה דאגה לסרק את בת הזקונים. כשחזרנו מבית הכנסת ישבנו סביב שולחן אחד עם הרבה פיות רעבים, אבא בצד אחד ואמא מצד שני, למסתכל השטחי הם היו סתם זוג רגיל, אבל כשעקבתי אחריהם, שמתי לב איזה שלום בית מדהים יש להם, שהם מחייכים אחד לשני. פה ושם זורקים מילה טובה, ולפעמים מחליפים מבט אוהב. ובד בבד הם היו מאוד מחושבים, כל אחד דאג לשלושה ילדים. האחד מאכיל, השני דואג לשירים, האחד שואל את הילד מה הוא למד השבוע בגן ואחרי זה מנשק אותו, השני דואג לבת הזקונים ששכחה לאכול, האחד מגיש לשולחן ומקשיב לסיפורי המעשיות של הקטנה, השני לוקח את הילדים לעזור לפנות את הכלים מהשולחן. לפתע נכנס הילד של השכנים, האמא דאגה להגיש לו צלחת בחיוך, האבא סיפר לי שהוא ילד יחיד, אז הוא אוהב לבא אליהם לפעמים, והוא כבר מרגיש כמו אחד מהאחים. ממשיכים, האחד מחליף חיתול בזמן שהשני מספר סיפור, האחד מזכיר לבת הזקונים לאכול והשני מביא את המנה העיקרית. וכל חלוקת התפקידים הזו עובדת רק במבטים וחיוכים, כמו צוות של יחידת עילית, שהתאמן למשימה חודשים מראש, יודע לתקשר באיזו שפת סימנים עדינה שאף אחד חוץ משניהם לא מבין, וכבר ידע לצפות את כל התקלות שיכולות לקרות ואיך להגיב עליהן. חשבתי לעצמי, במקום אחר בעולם ההזדמנות היחידה שלהם להפגש היתה אולי מפגש חטוף על שולי אגם, שאחריו היה עוד יום רגיל של דיג בסירה או לקיטת פטריות ללא שום זכרונות מיוחדים. ככה אט אט הסעודה נעה לכיוון הקינוח והילדים לכיוון המיטה. אחרי שהצלחות פונו מהשולחן, והאמא הלכה להשכיב במיטה את בת הזקונים, שאלתי את האבא, “איך אתם מצליחים לעשות את זה?”, לא רציתי להגיד לו שהרוב לא מצליחים להגיע לזה, חלק גדול נכשלים עוד הרבה לפני שחושבים על ילדים (עם הרבה תלונות בדרך) וישנם מקומות בהם בכלל מוותרים מראש.

 

“מה הבעיה?” הוא חייך ושאל. אולי הוא באמת לא מכיר אחרת.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081