שקט פנימי מתוך הסתכלות בבריאה
ברגעים של שקט פנימי, יכולה להתעורר בלב הרגשה מיוחדת כאילו הזמן עומד מלכת. מן הרגשה עצומה של שלמות שעוטפת אותנו, נולדת בנו השתוקקות לגלות את צפונות הבריאה. כיצד לשמר תחושות אלו? מהו סוד הדבר?
"אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזו מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו."
(החזון איש)
יש רגעים בחיים של שקט פנימי, ולרגע אפשר להתבונן בעולם בדממה. ברגעים נדירים כאלו יכולה להתעורר בלב הרגשה מיוחדת במינה... כאילו נעצר הזמן מלכת ופתח כפתחו של היכל נפתח לנו בלב והרגשה עצומה של שלמות עוטפת אותנו - כל המציאות נראית בעניינו באותו רגע כשירה אחת – הכל שלם ומתנהל בהרמוניקה מושלמת מכוונת ביד עליונה... הרגשה של אמת מציפה אותנו, אפופים בבטחון ושלווה פנימית.
אני חושב שכמעט כל אחד מכיר את ההרגשה הזו, מאיזה מקום איי-שם, אם מראשי המצוקים בדרום אמריקה או מהפסגות של הודו או מרגע של התבוננות בשקט על נמלה קטנה שסוחבת גרעין גדול, בגינה שמאחורי הבית.
האמת שבעולם קשורה בכל אחד ואחד באשר הוא. וברגע מיוחד ואישי שולחת לו יד מלטפת ומזמינה, פותחת לו פתח הצצה, להרגיש, שיש הרבה מעבר למה שהעיניים לבד מראות לו.
מי שההרגשה הזו זכורה לו מאיי-שם בעולם וזיכרונה מחמם לרגע את ליבו, יודע בלבבו, שהיה מוכן לתת הכל (ויותר...) כדי להתקרב לאותה הרגשה פִלאית ולחסות בצילה, ולוּ רק לעוד רגע קטן כמו אז.
כשהוציא בורא עולם את עם ישראל מארץ מצרים, בחר לעשות זאת בניסים ונפלאות שלא היו כמותם מעולם. כל מכות מצרים, קריעת ים סוף וההליכה במדבר –התרחשו במציאות ניסית ופִלאית שלא כטבע העולם. שבאותה שעה בחר בורא עולם לגלות את מלכותו פה בארץ לעיניי כל – לגלות שכל הטבע הרגיל בעולם, באמת, מסור ביד עליונה ומתנהל ברצון עליון. ולא כגלגל קבוע שמעולם מתגלגל לו.
וזה למה? להכין את ליבותיהם של ישראל לקראת המעמד האדיר של מתן תורה. שתהיה המציאות הזאת של מלכות ה' בעולם ברורה וחקוקה בלבבם בזמן קבלת התורה, שהרי התורה היא הוראותיו של מלך – ואי אפשר שיקבלוה בשלמות בלי שיהיה גילוי מלכותו שלם. [ואע"פ שהעולם נקרא "עולם" על שם שמציאותו נעלמת מאתנו באמת - לא רואים לא מלך ולא מלכות אלא טבע שמתגלגל לו, שכך צורת העבודה בעולם הזה, אך במתן תורה הסתלק ההעלם הזה לגמרי ונתגלתה המלכות בשלמות – כדי לנטוע בלבבות עם ישראל את שורש המעמד הזה, את האמת השלמה שבעולם. שורש שיתקיים לעד.
ושם, למרגלות הר סיני, ביום בו בחר בורא עולם למסור את תורתו האין סופית לעמו ישראל שהוציא ממצרים – זכו ישראל לגילוי הגדול ביותר של גדלות ה', יותר מכל הניסים והנפלאות שחזו בעיניהם עד כה. והיה המראה שראו והקול ששמעו חזק ואדיר עד שנשברו כל המחסומים והאמת התגלתה בעולם בשלמות לנגד עיניי ישראל ונחקקה בליבותיהם לעד.
אותה הרגשה נפלאה שהרגשנו לרגע קטן, איי-שם, היא ניצוץ זעיר שמתעורר בלבנו מאותה מציאות ממשית שעטפה את עם ישראל באותו יום שבת לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה. לרגע אישי מאוד, בורא עולם כמו מסיר את המסכה של העולם מעל ליבינו ועיניינו, והרגשת אמת פשוטה ומושלמת ממלאת אותנו.
לרגע יקר אחד.
ושוב הכל נעלם.
הפתח הזה שפותחים לנו, הוא לא סתם עוד חוויה של רגע כצניחה חופשית או באנג'י...
כל סודות העולם טמונים בו. והוא יקר מפז.
לוחשים ללבנו שיש עומק אדיר מעבר למה שנראה...
רוצים שנחפש אנחנו אחר הפתח שנעלם מאתנו כל כך מהר.
אבל הלב מתכווץ וצועק – מה רוצים ממני! מה לחפש?! ואיך מחפשים בכלל?!
טענה חזקה יש לו...
ונראה שנותרנו לבד באפילה.
בא שלמה המלך, וגילה לנו סוד "עצה בלב איש..." – העצה כבר מונחת בלב שלנו, לא צריך ללכת רחוק. רק להתבונן פנימה. לשורש. ממשיך שלמה המלך ואומר "...ואיש תבונות ידלנה" – אמנם העצה בלב שלנו אך צריך שיבוא "איש תבונות" וידלה אותה מליבנו, כחֶבל המעלה את דלי המים מהבאר העמוקה.
ובא איש תבונות וגילה לנו, ששורש ההרגשה המופלאה הזו הוטבע בלבבנו באותו מעמד אדיר של התגלות האמת ומשם מתעורר הניצוץ הזעיר שוב. וודאי ששם נמצאת העצה.
אז רגע לפני שנבין מה היה שם באותו מעמד באמת, נתבונן רגע בעצמנו. על הסתירה הגדולה בחיינו. כי כל אחד מורכב מנשמה עליונה וגוף חומרי. הנשמה שבנו כל רצונה ותשוקתה להדבק באמת, באין סוף, לעלות ולהשתחרר מכבלי החומר ולחזור למקום ממנו שולחה. והגוף כבד איתי ומוגבל ועוד שמוקף גבולות סביב. הרצון שלנו - שורשו בנשמה. והעצלות והמוגבלות- נמשכת מהגוף המגושם.
עם הסתירה הזו אנחנו חיים יום-יום, שאין אדם שאין רצונותיו גדולים ומופלגים מכח מעשיו בפועל. ולא פעם זה מתסכל אותנו, ומתוך זה לימדנו את עצמנו לא לרצות כל כך הרבה... ולהנמיך את השאיפות והרצונות שלנו למה שנראה שיש בכח גופנו להשיג.
ושם במציאות הזו של רצונות גדוליםשההיגיון שלנו מסרס בגלל מגבלות הגוף גשמי – שם מתנהלים חיינו – יום רודף יום, והאמת נדחקת ונשארת כדמיון של הרגשה רחוקה מאיי-שם. כי איך אפשר לגוף גשמי ומוגבל להתחבר לאמת, לאין סוף?! מה כבר יש בכחנו לעשות...?
סוד העולם, היא המלחמה הזו. המציאות הזו היא "מלחמת התשה"והיא מלחמת חיינו.
את המלחמה הזו נלחמו אבותינו למרגלות ההר. וכך מספרים לנו חכמנו בגמרא: שעל כל דיבור ודיבור של בורא עולם במתן תורה פרחה נשמתן של ישראל והייתה התורה מבקשת עליהם רחמים, והיה בורא עולם ממטיר עליהם טל של תחיית המתים ומחייה אותם.
ומה סוד הדבר הזה שהיה שם?!
כי באותה שעה ראו ישראל את הגילוי הגדול ביותר של גדלות ה' והאמת נפרסה לפניהם לגמרי – כל שירת הבריאה בשלמותה מילאה את ליבם עד שהיית השתוקקותם להדבק באמת כל כך עזה שאפילו שהיו מוגבלים בגופם בלי יכולת להכיל כל כך הרבה – זה לא עצר בעדם מההשתוקקות העזה לדבוק באמת להיות חלק ממנה וכל כך אדירה הייתה השתוקקותם עד שפרחה נשמתם, כי רצו הכל, ואי-אפשר בֵּגוף.
סוד המלחמה שלנו כדי להשתחרר מכבלי החומר ולחבר עצמנו כאן בארץ לָאמת, לאין סוף – זה להשתוקק לה עד מוות! לרצות הכל אף שזה מעבר ליכולתנו ולהשגתנו בגוף החומרי ולא להניח להגיון לכבות אותנו. ובזכות הרצון וההשתוקקות האלו - שזה כל הנדרש מאתנו - מזכים אותנו להתחבר ולהתעלות מעל כוחותינו ולדבוק באמת, בחיינו, עד שתהיה חקוקה בנו ותאיר דרכנו לנצח.
ברייה קטנה, יש לו, לבורא עולם - בעולמו. ונמלה שמה.
יצא שלמה המלך לגינה להתבונן בה. להבין סודה.
מה רמז בה הבורא לאדם בעבודתו.
התבונן שלמה המלך ואמר: "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם".
ושאלו חכמינו במדרש: "ומה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה?" ואמרו, "הנמלה הזאת אינה חיה אלא ששה חודשים וכל מאכלה אינו אלא חיטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאת חיטים ושעורים ועדשים וכו'. ולמה היא עושה כן, אמרה: שמא יגזור הקב"ה עלי חיים ויהיה לי מוכן לאכול, אמר רבי שמעון בר יוחאי מעשה היה ומצאו בבור שלה שלוש מאות כור, לפיכך אמר שלמה לך אל הנמלה עצל וכו'.."
הרי זה פלא עצום! הנמלה הזו, שלכל ששת חודשי חייה דָיי לה בחיטה ומחצה, עומלת יומם ולילה להכין לה מזון שיספיק לה למאות אלפי שנים – לזמן שהוא נצח עבורה! ועל מה סומכת בכל עמלה - שמא יארע לה נס ובורא עולם יגזור עליה חיים. על נס בלי גבול ותכלית שלא היה כמוהו מימות בריאת העולם, שיחיה יצור מאות אלפי שנים!... לנס הזה כל השתוקקותה – לאין סוף – וכל חייה עמלה בהשתוקקות הזו.
עליה אמר לנו שלמה, "לך אל הנמלה עצל" – אתה, שקשה לך לרצות יותר ממגבלות הגוף, "ראה דרכיה" – שכל חייה חיה בהשתוקקות לחיים של נצח, וזו מלחמתה יום יום, גרגיר גרגיר, אם תעשה כך - "וחכם" – וודאי שיעשה לך נס ותזכה לחכמה האין סופית, לחיים של נצח ולדבקות באמת!
