שכנים טובים - סיפור

כיצד ייתכנו שכנים טובים כאלה? סיפור

מעולם לא ידעתי להעריך עד כמה שכן יכול להיות גורם משפיע בחיים. במשך כל שנות ילדותי והתבגרותי גדלתי בין שכנים שבקושי זכרתי את שמם. כשהייתי פוגשת שכן בדרך מקרה בכניסה לבניין המשותף, הרגשתי כאילו אמירת ה'שלום – שלום' זה לזה עברה דרך חדר קירור בטרם יצאה מפינו. לעיתים קרובות חשתי מבוכה "להיכּלא" במעלית עם אחד השכנים. לרוב שנינו היינו שותקים, ותחושת אי-הנוחות היתה גוברת בי, כאילו משהו בכל המצב הזה לא היה בסדר. אבל מה? מה כבר לא בסדר בלעלות עם השכן שלך במעלית, להפטיר לעברו שלום צונן ולהמשיך בשתיקה אדישה?!

חורף ירושלמי. כבר כמה ימים שיורד הגשם, ובחוץ רוחות עזות במיוחד. החושך מקדים ויורד על הרחוב. את השכנים בחורף פוגשים פחות. כל אחד ספון בדירתו עם בני ביתו, ולאיש אין חשק לצאת מביתו בערב כזה, אם לא שיש לו הכרח. אני גרה כאן כבר יותר משנתיים, אבל לא עברתי לירושלים וגם לא נשארתי בה בזכות החורף המקפיא הזה.

נקישות בדלת. שכנתי מהדירה שמעלינו בפתח, מחייכת בחמימות ושואלת לשלומי. "אפשר לשאול", היא ממשיכה, "איך אתם מחממים את הדירה שלכם?" "יש לנו שני רדיאטורים אחד גדול ואחד קטן לסלון ולחדר שינה", עניתי לה.

"ואיך הם מחממים?" "כן. במיוחד הגדול, רק שאותו עוד לא הספקנו לתקן מהחורף שעבר"

"אהה..", אמרה בטון נמוך ומאוכזב, "מה הבעיה אצלו?"

"לא משהו רציני", מיהרתי להתנצל, החוטים נשרפו, ואנחנו נסדר את זה בהקדם. בינתיים אנחנו מסתדרים."

"כן?" הרימה שכנתי את גבותיה ברחמים. "בטח", עניתי לה בביטחון, זה לא בעיה. ממש תודה על ההתעניינות."

סגרתי אחרי את הדלת, והרהרתי בגברת השכנה שמעלי. מהיכן יש לה זמן לחשוב כיצד מחממים השכנים שלה את דירתם, ונזכרתי בחמשת ילדיה הקטנים..

לא חלף זמן רב ופתאום עוד פעם נקישות בדלת. (יש לנו פעמון אך נדיר שמישהו מהשכנים משתמש בו, מאין הסבלנות לחכות עד שמישהו ישמע אותך מקיש ויפתח?...) הפעם היה זה השכן, בעלה של הגברת: " כן, איפה הרדיאטור המקולקל?"

"מה.. הראדיאטור שלנו..?" שאלתי בהיסוס, "כן! תנו לי לראות מה הבעיה, זה צ'יק צ'אק".

השכן נכנס, שאל אם אפשר לשבת על הכיסא שהיה סמוך לו, ולאחר שנענה בחפץ לב, התיישב, קרב אליו את הרדיאטור המקולקל והחל לפרק את התקע השרוף.

"זה קורה לנו כל שנה", אמר בעוד אני ובעלי עומדים סביבו ועינינו עוקבות אחר ידיו הזריזות. "כל שנה אני צריך להחליף את התקע שנשרף מחום הרדיאטור. אסור להוציא אותו מהחשמל מיד אחרי שמכבים, צריך לחכות קצת."

"אולי אפשר להכין לך קפה?", שאלתי בחשק רב, אחרי ששמחתי מהידיעה שהלילה הולך להיות חמים ונעים בכל הסלון. בת צחוק עלתה על פניו של השכן לשמע הצעתי: "אני בא מהבית ויש שם הכל, זה בסדר."

הבטתי על השכן. הוא נראה אדם חרוץ, ששום דבר אינו מטריד אותו במיוחד. הוא גם מרבה לחייך ולדבר בהומור. טוב לו. יש לו כל מה שהוא צריך. הרמתי עיני וראיתי את בעלי, אף הוא הסתכל בו במבט מלא הערכה.

"הנה, אני מקווה שזה בסדר עכשיו. חברו אותו לחשמל ונבדוק שזה עובד."

תוך כדי שגרר בעלי את הרדיאטור למקום השקע הקרוב, הרשיתי לעצמי לשאול: "ואיך אתם מחממים את הדירה שלכם?"

"יש לנו רדיאטור בחדר ילדים", אמר השכן ללא התרגשות מיוחדת.

תשובתו מלאה אותי סקרנות, ומבלי איפוק הוספתי לשאול: "מה אין לכם רדיאטור בסלון? מה עושים הילדים כשהם בסלון, האם לא קר להם?" הם יכולים להיות בחדר, ואם הם לא רוצים, אז שישתו תה ויקפצו - ככה יתחממו בלי בעיה."

"ברוך ה' הרדיאטור עובד, תודה רבה לך שטרחת בשבילנו והשקעת מזמנך", אמר בעלי בידידות לשכננו. "זה שום דבר, אל תודה לי כל כך, לילה טוב, תהיו בריאים."

השכן הסתובב ופנה ללכת, ובעודו יוצא את מפתן הבית, הבטתי אחריו, מחוסרת הבנה, איך זה יכול להיות, הרי לשכן ולאשתו יש פחות אמצעי חימום מאשר לנו, ויותר נפשות בבית, והם מתנהגים איתנו כאילו היה להם הכל, וכעת רצונם לעזור לאלו "שחסר" להם..?! השכן נעלם בחדר במדרגות, ואני סגרתי אחריו את הדלת באיטיות, איך יתכן שכנים טובים כאלה...