מהי המלאכה האסורה בשבת? (פרשת שבוע - יתרו)

בפרשת יתרו עם ישראל מקבלים בהר סיני את עשרת הדיברות. הציווי הרביעי בעשרת הדיברות הוא איסור עשיית מלאכה בשבת, וזה לשון הפסוק (כ ט-י) "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". והמילה "מלאכה" בענין השבת כבר הוזכרה בתורה כאשר הקב"ה שבת ממלאכתו ביום השבת, "וַיְכַל אֱלֹהִים...וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה".

שהרב שמשון בן רפאל הירש מבאר את ענין המלאכה האסורה בשבת הוא מקדים הקדמה חשובה מאוד ואומר, שבשנות ההיסטוריה של עם ישראל טעו אנשים לפרש שהמילה "מלאכה" הכתובה בתורה עניינה "עבודת עמל", היינו פעולה שיש בה מאמץ פיזי (וראה שם באריכות שמבאר למה פירשו כך[1]). א"כ לפי פירושם איסורי השבת הם משום שזה יום של מנוחת הגוף, שנאסרה בו מאמץ גופני, אבל פעולות קלות מותרות. טעות זו הובילה בעבר וגם היום קהילות שלמות לעשות מלאכות האסורות בשבת רק משום שאין בהם מאמץ גופני[2].

אלא שברור מדברי חז"ל שאין דבריהם מכוונים לאמת. וכן הרב שמשון הירש דוחה את פירושם כבר מתוך דברי התורה שבכתב, שהרי המקושש (צלפחד, שידוע שאסף עצים ביום השבת) התחייב מיתה על כך שאסף כמה עצים ממקום גידולם אל תחום שהוא בבעלות האדם, ואין מוזכר שם שום ענין של מאמץ. ונוסיף על דבריו שגם בבריאת העולם התורה מעידה על בורא העולם ששבת ממלאכתו, וברור לכל ילד שדעתו התגבשה אף מעט, שאין מציאות של מאמץ, ובטח לא פיזי, לבורא העולם, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, ואשר ברא עולמו במאמר פיו וכו'[3]. ולמרות שבלשון הקודש יש מילים כגון "עבודה" ו"עמל" שכן מורים על פעולות שיש בהם מאמץ (מלבי"ם), אבל "מלאכה" איננה בכללם[4].

אם כן מהו הפירוש הנכון של המילה "מלאכה"? מבאר הרב שמעון הירש (ביתרו ובבראשית) שהמילה מלאכה באה לתאר פעולה שמוגדרת לפי התוצאה שלה. מורכב? ננסה להסביר. כל חומר בעולם הגשמי שבעל שכל (אדם) מנהיג אותו ע"י מעשיו, מחשבתו וכוונתו אל תכלית מסוימת, נאמר שנעשית בו מלאכה. לדוגמא, כאשר אני לוקח עגבניה (חומר) וחותך אותה (זו ההנהגה) עבור סלט (התכלית), אני בעצם מנהיג את החומר של העגבניה אל עבר התכלית והתוצאה אליה אני רוצה להגיע. ומלאכה הוא מלשון "מלאך", שפירושו "שליח", כמו ששליח עושה שליחות האדם, וכן מלאך עושה שליחות הבורא באופן מלא, כך החפץ העושה שליחות המנהיג אותו הופך להיות למלאכת האדם. ופעולות כאלו המנהיגות חומר אל עבר תכלית מסוימת היא המלאכה האסורה בשבת.

אילו מלאכות אסורות בשבת

א"כ לפי הנ"ל צריך לבאר מאי מלאכת שבת האסורה, שאם זה כולל את כל הפעולות בהם האדם מנהיג חפצים ע"י שכלו אז נראה שלאדם יהיה אסור להתעסק עם שום חפץ בשבת. אלא שמסורת בידינו מזמן משה רבנו[5] שמנין המלאכות שנאסרו בשבת הם שלשים ותשע. וכמו שכתוב במשנה במסכת שבת (ז, ב) "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו".

במשך הדורות תלמידי בית המדרש שאלו את רבותיהם מה המקור בתורה שבכתב ממנו לומדים אלו מלאכות הן בכלל מלאכות שבת האסורות. (בילקוט שמעוני ויקהל רמז תח[6]) ולהלן ציטוט מדבריהם, "הא דתנן [מה ששנינו] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי [מה המקור ממנו למדו ששבת אסורה רק בארבעים ותשע מלאכות?]" ומובאות שתי מסורות בענין[7]  "אמר רבי חנינא כנגד עבודות המשכן", היינו שהמלאכות שנעשו במשכן הן הן המלאכות שנאסרו בשבת. וניתן דוגמא קטנה, במלאכת חורש מובא בגמרא הירושלמית, מסכת שבת (פ"ז ה"ב) "מה חרישה היתה במשכן [מה החרישה שהיתה במשכן?], שהיו חורשין ליטע סממנין [היינו סממני הצבע לצביעת החוטים איתם ארגו חלק מבגדי הכהן וחלקים מהמשכן עצמו] ", אז כמו שמלאכת חרישה[8] היתה חלק מעבודת המשכן כך מלאכת חרישה נאסרה בשבת.

מסורת נוספת למקור מהם לומדים על המלאכות האסורות בשבת, "רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא אמר כנגד מלאכות שבתורה". ז"א שבתורה כתוב ל"ט פעמים המילה "מלאכה"[9], וכנגד זה יש ל"ט מלאכות אסורות בשבת[10].[11]

בסוף דברי המדרש מביאים חכמים מקור קדום יותר לדברי ר' חנינא, וז"ל "תניא כמאן דאמר [למדנו כמו מי שאמר] כנגד עבודות המשכן, דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הם זרעו אתם לא תזרעו, הם קצרו ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה אתם לא תכניסו מר"ה לרשות היחיד, הם הושיטו את הקרשים מעגלה לעגלה ואתם לא תושיטו מרשות היחיד לרשות היחיד היכא דאיכא באמצע רשות הרבים".

מה הקשר בין מלאכות המשכן למלאכות האסורות בשבת?

הקשר בין מלאכות האסורות בשבת למלאכות שנעשו במשכן נרמז בתורה. הקשר ביניהם נרמז בתורה שבכתב על ידי כלל שנקרא סמיכות פרשיות. ונבאר מעט יותר, לעיל הזכרנו בהערה שאת התורה שבכתב קיבלנו עם פירוש המילים הכתובות בה. אבל קיבלנו עוד כמה כללים איך לקרוא וללמוד את התורה שבכתב, בין היתר קיבלנו כללים כעין כללי "לוגיקה" (שאינם בכלל כללי הלוגיקה הידועים בעולם), שהם מסייעים לנו להבין ולנתח את דברי התורה שבכתב ולגלות תכנים נוספים שבורא העולם הטמין בה. את הכללים האלו קיבל משה רבנו מבורא עולם בעל פה, וזה נמסר ממשה ליהושוע, ומיהושוע לזקנים וכו' עד לרבנים של דורנו.

פה הכלל איתו אנו לומדים את המלאכות האסורות בשבת הוא סמוכין. והכלל הוא, שכל שתי פרשיות שבאות אחת אחרי השניה נסמכו בכוונה זו לזו כדי להורות קשר מסוים ביניהם, שאחת מלמדת אותנו על השניה. ובנידון שלנו, פרשיות איסור מלאכה בשבת נסמכו לפרשיות המתארות את הקמת המשכן, להורות שהמלאכות האסורות בשבת הן המלאכות שנעשו במשכן.

עד כאן בנידון זה. אם נראה שיש תגובות שמביעות רצון להמשך ביאור הענין של מלאכות שבת ומקורם נשתדל להוסיף עוד מאמר או שתים מאוד יסודיים וחשובים בענין.

[1] בין היתר הטעות נבעה משום שבלשון המדוברת של בני אדם קוראים ל"מלאכה" מה שאדם יוצא לעבוד ולהרויח כסף וכדו'. אך בלשון הקודש, הפירוש הזה איננו נכון. ובהמשך בהערה 3 נרחיב קצת יותר מדוע נוצרה הטעות הזו.

[2] וזה כמובן משום שלא היה להם הנהגה של רב מוסמך שיורה להם את דרך התורה

[3]  ומה שכתוב בפרשת כי תשא (לא טז-יז) "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". ו"נפש" פירושו נח, אין הכוונה שנח ממאמץ פיזי, אלא שעצר ונמנע מהמשך מלאכת בריאת השמים והארץ.

[4] וחשוב לציין פה שהרבה מילים הכתובות בתורה הם מילים שאנחנו גם משתמשים בהם היום, מה שנקר "הלשון המדוברת", אלא שההבדל הגדול הוא בפירוש המילים. זאת אומרת שכאשר אנחנו קיבלנו את התורה שבכתב (חמשה חומשי תורה) קיבלנו אותה עם פירוש המילים שבה, פירוש זה הוא חלק מהתורה שבעל פה שמשה קיבל על הר סיני מבורא העולם, אך תורה זו נאסרה להכתב והציווי היה שהיא צריכה לעבור מרב לתלמיד. וכך היא עברה ממשה ליהושוע, ומיהושוע לזקנים, מזקנים לנביאים וכו' עד ימינו. ובכל דור היה את גדול הדור שהתורה שבעל פה עברה אליו והוא לימד אותה את תלמידיו. עד כאן ביארנו את המקור לפירוש המילים בלשון הקודש, אבל את הפירוש של המילים שאנחנו משתמשים בהם כיום בלשון המדוברת היום יומית קבעו וטבעו בלשוננו אנשים שלא תמיד ידעו את את התורה שבעל פה, והרבה פעמים חידשו פירוש ממוחם הקודח. אינני בה להביע עמדה אם מה שהם עשו זה נכון או לא, אבל לענייננו, כאשר אנחנו באים להבין מה השם ציווה אותנו בתורה אז זה ברור שאנחנו חייבים לדעת גם מה הפירוש של המילים שהשם קבע, ולא מה קבע מוחו הקודח של פלוני...

וכיון שנושא זה מאוד עקרוני וחשוב, והרבה דברים תלויים בו, לפעמים אפילו פערים גדולים של הבנה בין אנשים שומרי מצוות למי שאינו שומר מצוות, לכן אביא כמה דוגמאות לשינויים שנעשו במשך הדורות לפירוש בלשון הקודש (נלקח מספר "שפה ברורה" של הרב אפרים כהנא). דוגמא ראשונה מפרשת בהעלותך (יא ה) מוזכר הפרי "אבטיח", אשר בלשון המדוברת הוא האבטיח המוכר. אבל בלשון הקודש הכוונה לפרי הקרוי בלשוננו מלון. "מוסד"בלשון הקודש פירושו אבן גדולה המשמשת כיסוד לבנין, ובלשון המדוברת פירושו גוף מנהלי, ארגוני או ביצועי. "מחתרת" בלשון הקודש פירושו חפירה תת קרקעית או נתיב סחר, אבל בלשון המדוברת פירושו קבוצרת אנשים הפועלים בסתר שלא כחוק. "ממשק" בלשון הקודש פירושו קול משק או שקשוק וכן מקום עזוב ומוזנח, ובלשון המדוברת פירושו ניהול , פיקוד, הפעלת מערכת, חיבור מערכות זה לזה. ברשימה זו יש לפחות מאות מילים שמשמעות הלשון המדוברת שונה מלשון הקודש. והדבר הזה הוא הבעיה הבסיסית ביותר לטעות בבהבנה שקוראים את התורה שבכתב ודברי חכמי ישראל (כגון גמרא, מדרשים וכו').  

[5] וכן מבאר גם המלבי"ם בויקהל לה, א. וכן הכתב והקבלה שם

[6] וכן הוא במס' שבת מט:

[7] שמאוד מסתבר שמסורות אלו היו עוד מזמן משה רבנו שקיבל כאמור מהשם כחלק מהתורה שבע"פ

[8] היינו שאדם מנהיג מחרישה או כל כלי חפירה כדי לבצע חורים בקרקע.

[9] מלאכה או מלאכת בהטיות שונות

[10] וראה ירושלמי "פז ה"ב שמובאים כמה מקורות בתורה שמובאת במילה מלאכה ושואלים האם נכלל בכלל המלאכות הנ"ל.

[11] ונראה שרבי חנינא ורבי שמעון לא חלקו במקור המלאכות, אלא שכל אחד הציג שלב בבנין המקור בו נטמן בתורה הרמז לארבעים ותשע המלאכות. ז"א שמנין הפעמים שמוזכר מלאכה בתורה (לפי רבי שמעון) רומז לנו את כמות המלאכות האסורות בשבת, שלשים ותשע דווקא. וממלאכות המשכן אנו לומדים מהם המלאכות הנכללות בתוך מנין השלשים ותשע.