מהי ספירת העומר? והקשר לחג שבועות

כיצד נתפס המושג של "זמן" לפי התורה? מה הקשר בין ספירת העומר לחג שבועות? מדוע בימים האלו נפטרו תלמידי רבי עקיבא? ואיך הספירה קשורה לעבודת התיקון של כל אחד את עצמו?

שבועות?

חג המצות נקרא כך על שם חובת היום, חג הסוכות נקרא כך על שם חובת היום. חג השבועות נקרא בדיוק לא על חובת היום, מדובר בשבועות שחלפו ונגמרו, אלו הם השבועות שאנחנו הפסקנו לספור כשהגענו לחג השבועות. למה הוא נקרא על דבר שלא מתקיים בו, על דבר שחלף, לא כך נקראים המועדים. הם נקראים על שם מה שמתרחש בהם עצמם, אלו שבועות יש בחג השבועות?

ששת הימים

"כי ששת ימים ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ וינח ביום השביעי". חז''ל מקשים שיש כאן לכאורה טעות לשונית. צורת הלשון הנכונה היא בששת ימים ברא וכו'. כשכתוב ששת ימים ברא ,אז הפירוש הוא ששת ימים זוהי הבריאה עצמה, זה לא משך הזמן שלקח לברוא את הבריאה, זוהי הבריאה עצמה. אם רוצים לדעת מהי הבריאה, הבריאה היא ששת ימים ושבת.

כשהתורה מצווה אותנו לספור שבע שבתות (ספירת העומר), אין הכוונה לשבתות הרגילות שלנו, אלו שבתות שאנחנו קובעים ע''י הספירה, כל שבעה ימים שאנחנו סופרים נקראים שבת, השבת שאנחנו סופרים יכולים לחול גם ביום שלישי, אלו הן שבתות שהן מחוץ סדר הזמן שנקבע בבריאת העולם: "וספרתם לכם" , הספירה היא שלכם. אנחנו מתחילים למנות ממחרת הפסח וכל שבעה ימים הם שבת.

כלי אומנותו של הקב''ה

כשהקב''ה בא לתת לנו את התורה הוא נותן לנו את כלי אומנותו בו השתמש כביכול כדי לברוא את העולם. כדי לברוא את ה"ששת ימים ברא" , כתוב בזהר תולדות:" פְעֻלָּה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, הָיָה מִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּבְרָאָהּ, וְזֶה שֶׁכָּתוּב (משלי ח') וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעְשׁוּעִים יוֹם יוֹם. אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן. דְּהַיְנוּ שֶׁהָיְתָה כְּלֵי אוּמָנֻתוֹ." הקב''ה ברא את העולם באמצעות התורה כשהוא מוסר לנו אותה, פירוש הדבר, שהוא מוסר בידינו את היכולת לברוא את הששת ימים ושבת שלנו. התורה היא מה שנתן קיום לששת ימים ושבת, כשנותנים לנו אותה אז זה מה שנותנים לנו. מתן תורה מחייב את ההבנה הזאת: הקב''ה נותן לנו את האפשרות לברוא בעצמינו סדר זמן משלנו. זהו המועד היחיד שאין לו תאריך, הוא חל אחרי שאנחנו סופרים שבע שבתות, זהו מועד שאין לו מועד. הוא נקבע ע''י הספירה שלנו. היום כבר יש לנו לוח שנה קבוע, אך בעבר כשראש חודש היה נקבע ע''י בית הדין שישב בירושלים, שבועות יכל לחול או בה' או בו' או בז' בסיוון. חמישים יום ממחרת הפסח. והחודשים ניסן ואייר יכולים להיות לעיתים בני 29 ימים ולעיתים בני 30 ימים, תלוי בראיית העדים שהגיעו לבית הדין כאמור.

"להעתיד" את הזמן

המשמעות של קיום זה משך זמן. להיות קיים פירושו להמשיך, להיות בתוך המהלך, הקיום הוא מהלך. הפירוש של להיות חי, זה להמשיך, הוא ממשיך הלאה. המשך זה קיום. בורא עולם ברא את העולם כולו כדי להגיע עם זה למשהו. המשך הקיום, ההיות, צריך להביא את הכל לאיזה תכלית. ההמשכיות אלו הם ימי החול, התכלית של הכל היא השבת. ימי החול נקראים ימי המעשה, בהם פועלים, עושים, זה המשך הקיום, אבל הבריאה נושאת בתוכה תכלית.

תהיה זמין

בלשון הקודש השורש ז.מ.ן משמש גם כדי לתאר שמייעדים משהו לתכלית מסוימת, מכינים אותו למטרה מסוימת. יש שאלה האם כאשר אני הזמנתי תיק לתפילין, דהיינו יעדתי אותו למטרה הזאת האם כבר חלה עליו קדושה ואסור להשתמש בו לדברי חול או שצריך גם מעשה כדי לקבוע שהתיק הזה מיוחד לתפילין, מכל מקום הזמנה פירוש הכנה, ייעוד. אני שם את זה קרוב אלי כדי שיהיה לי מזומן לי בשעת הצורך, אני מזמין אורחים דהיינו שאני מכין אורחים לבוא אלי. "מזומנים"-מוכנים לשימוש, הזמן טומן בחובו גם הכנה.

"וייצר ה' אלוקים את האדם"

"ייצר" עם שני י' רש''י מסביר שהיו כאן שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לעולם הבא. אז בבריאת האדם הייתה יצירה אחת של משך הקיום, של עולם המעשה, "היום לעשותן ומחר לקבל שכרן.." עולם הזה, והייתה יצירה של היעד, התכלית, "המחר לקבל שכרם" - עולם הבא. העוה''ז הם ימי החול, השבת היא עוה''ב. הזמן זורם ופועל באופן הזה.

Time

ההגדרה העולמית לזמן זה לא זה. בעולם זמן הוא משך, אבל הוא חלל פתוח, מתמשך, שאין לו תוכן מצד עצמו, האדם יוצר את התוכן של הזמן, ממלא את החלל הקיים בתוכן. אבל לזמן אין תוכן מצד עצמו, אין לו תכלית עצמית. הזמן מצד עצמו הוא עיוור ,וחירש ואילם. אילו כך הייתה המציאות ,אז באמת היה צריך להיות כתוב במעשה הבריאה כי בששת ימים עשה ה' אלוקים את השמיים ואת הארץ.

הבריאה היא זמן, תהליך שהולך לקראת, והתכלית גם היא נמצאת בתוך סדר הזמן .

"אני רוצה להיות שם"

המילים הראשונות בתורה, שורש הבריאה ותכלית הבריאה כולה "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ". בשורשים בעברית המילה שמיים היא משורש שם. כשאדם מצביע על איזה שהוא יעד רחוק זה נקרא שם, יעד קרוב זה כאן או פה, ויעד רחוק זה שם. קיבוץ כל היעדים כולם, כל ה"שמים" שיש בעולם זה שמיים. זה הסוף לכל הדרכים, לשם הכל יגיע.

ארץ - זה מלשון רצון וריצה, הליכה לקראת, אז במילים פשוטות ראשית הבריאה, נקודת היסוד והתכלית של הבריאה כולה: הריצה, והיעד . שתי הבריאות האלה זה "ששת ימים עשה ה' אלוקים.." וזה גם ה" וינח ביום השביעי". סוף כל השמיים זו המנוחה. כשמישהו רץ ושואלים אותו לאן, והוא עונה לשם, אז כשהוא יגיע לשם, הוא יפסיק לרוץ, הוא ישבות. שם הוא ינוח, שם נמצאת המנוחה. זאת אומרת שגם המרוצה וגם התכלית כלולים במעשה הבריאה, בורא עולם נתן לנו פה בעולם גם את העולם הזה לעשייה, את ששת ימי המעשה אבל גם את השבת, את המעין עולם הבא, שהוא תכלית העשייה.

הד

המושג הזה של זמן הוא זר למי שלא קיבל תורה. התפיסה הפשוטה, המתבקשת, היא שהזמן הוא חלל ריק, פנוי מתוכן, עשה בו כפי רצונך, עצב אותו לפי תפיסתך, הוא מקבל כל מה שתרצה ליצוק לתוכו. אין כאן שום הליכה לקראת, לא אכפת לו משום דבר, ריק. וכשמדברים בתוך חלל ריק אז מה ששומעים זה את אותם דברים עצמם חוזרים אלינו. כך נראה הזמן. אבל חז''ל מגלים לנו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:(דברים לב). חז''ל דורשים, לא דבר ריק הוא מכם, ואם נדמה לכם שריק זה מכם. הריקנות שלכם משתקפת אליכם.

"בואי כלה"

הזמן מלא משמעות, כולו הולך לקראת, אין חלל פנוי מתכלית. הכל במהלך מכוון רץ לקראת שם. "לקראת שבת לכו ונלכה" , אנחנו הולכים לקראת שבת ומבקשים, בואו נלך ביחד. כל עצם הריצה, כל הארץ רצה בכל הכח, בכל הרצון, עצם הבריאה זה הששת ימים והשבת ואת זה נותן לנו בורא עולם כשהוא נותן לנו את התורה, את הכח לברוא את זה. סדר זמן שמכוון לתכלית, והתכלית שאליה אותו סדר זמן צריך להגיע. זה הפירוש של מתן תורה. הכח לברוא עולמות. כל אחד בורא את עולמו. הזה והבא.

"פיקודי ה' ישרים"

הקב''ה ברא עולם כמעט מושלם אבל הוא נפגם, בתחילה על ידי חטא האדם הראשון, ולאחר מכון בדורות שאחריו קלקול אחר קלקול. העולם צריך תיקון. התורה אינה יכולה להינתן לתוך מקום שאינו יכול להכיל אותה. כל מציאות זקוקה למקום. אין לך דבר שאין לו מקום. וכל דבר צריך מקום שמתאים לו, אחרת הוא לא יכול להתקיים בו. המקום שהתורה צריכה כדי להתקיים, זאת מציאות נקיה מחטא, מציאות שלא נפגמה בחטא, לכן במתן תורה כתוב שפסקה זוהמתו של נחש, זאת אומרת שבטל מהם אותו פגם שחדר לבריאה ע''י חטא אדה''ר. אין אפשרות שהתורה יכלה להינתן אחרת. "תורת ה' תמימה", שלמה, היא לא יכולה להינתן במקום חסר. שים אדם בתוך מים הוא ימות. הוא לא יחזיק מעמד. הוא יפרכס קצת, אבל להתקיים אי אפשר. כשבורא עולם נתן את התורה הוא נתן את דבריו ומקומם של הדברים האלה היא המציאות. הספירה שאנו סופרים, היא אותה מערכת קיום שהיא המקום שאליו ובו התורה צריכה להיקלט ובו להתקיים.

ספירה לפנים

כל הפעולות שאנו פועלים בעולם הם ביטוי, הוצאה לפועל של היעד שלנו, של כל אותם דברים שאנו תופסים כבעלי ערך, כשווים השקעה, של מה שנראה בעינינו כטוב. אם יש מצב שהתפיסה שלנו שגויה באיזה שהוא אופן, דהיינו שאנו מייקרים דברים חסרי ערך, מתאמצים עבור דברים חסרי חשיבות. אם אנחנו לא עוצרים ומעמידים את עצמינו, כל אחד כפרט לברר לעצמו מהו טוב ומהו רע, לאן לשאוף וממה לברוח. את מה לנצור ומה להשליך. כדי לפנות מקום לדברים החשובים באמת, מי שממלא ביתו בסמרטוטים, אין לו מקום להכניס אליו דברים יקרי ערך. זאת צריכה להיות הספירה של כל אחד ואחד. זוהי ספירה של תכלית. ספירה שצריכה להוביל לבירור ולתכלית.

הטוב והכבוד

כשם שכל העולם הפיסי , כל תהליך קיום העולם מראש ועד העקב בו אנו נמצאים, גם הסדר וגם הקיום עצמו הכל במהלך של שישה מיני פעולה ויעד שאליו הכל מכוון. ישנם שישה מיני כוחות מניעים באדם: אדם שמציאותו רוצה להתחבר להכל, להתפשט, זה כח אחד – חסד. כח אחר , הפוך, הרצון להתכנס, לשים גבול- זה דין. ישנו כח שנקרא כבוד - להתייחס לדברים כפי ערכם. זה לא מערכת שמונעת ע'י אהבה או ריחוק.

הנפש נקראת טוב. (טוב זה נפש באתב''ש). ומצינו בכתובים בהרבה מקומות שהנפש נקראת כבוד. אז הנפש היא טוב והנפש היא כבוד.

סביב שני הדברים האלה החיים שלנו סובבים: דברים שאנחנו אוהבים וההיפך, ודברים שאנחנו מכבדים וההיפך. ישנם אנשים שאצלם האהבה גוברת על הכבוד, אלו אנשים שיפעלו מתוך סימפטיה, וזה מה שמטה את ההכרעות שלהם בחיים. ישנם אנשים שהכבוד מכריע אצלם יותר, מה שנראה יותר נכבד ויקר גם אם לא אהוב יותר. יכול להיות שאדם מאוד יאהב לצייר אבל הוא לא ישקיע בכך את חייו כי זה לא נראה לו מספיק נכבד ובעל ערך. אז יש התפעלות שמונעת מהרצון להתחבר לדבר מסויים - זה מערכת האהבה, וישנה התפעלות שמונעת ע''י כבוד. זאת המערכת הנפשית הכללית טוב וכבוד. במהלך הספירה אנחנו צריכים לתקן את שני הדברים האלה. את התפיסה מהו טוב ומהו רע ואת התפיסה מה נכבד ומה לא. כבוד וטוב הם הפריסה של מ''ט ימי הספירה.

זה מה שחז''ל אומרים על הפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם"- אין טוב אלא תורה, ועל הפסוק: "כבוד חכמים ינחלו" אין כבוד אלא תורה.

תלמידי רבי עקיבא

הגמ' אומרת שבחלק בראשון של ימי הספירה מתו עשרים וארבע אלף מתלמידי ר' עקיבא, הם פסקו מלמות ביום השלושים ושלוש - ל''ג בעומר. והגמ' אומרת שהם מתו על שהם שלא נהגו כבוד זה בזה (כפי ערכם כמובן). הספירה מתחלקת לשלושים ושתיים יום - כמנין כבוד (בגימטריה), ולשבעה עשר יום כמנין טוב. הם נפטרו בימים שהם ימי תיקון הכבוד מכיוון שלא נהגו כבוד. הם לא תיקנו את מה שהיו צריכים באותם ימים, הם היו עולם התורה כולו, הם לא יכלו להגיע למתן תורה.

"כאשר הארץ והשמיים החדשים"

אין טוב ואין כבוד אלא תורה. אז כשהולכים לקבל תורה זה חייב להיות עם טוב נכון ועם כבוד נכון. לשם כך באה הספירה. אדם מכוון מעצם בריאתו אל טוב ואל כבוד אלו הם היעדים שלו, לזה הוא שואף. אלו צריכים להיות כבוד וטוב אמיתיים. כשהנפש מתוקנת היא יודעת להבחין בין טוב לרע בין נכבד לנקלה. אנחנו צריכים להעתיק את סדר הקיום שלנו כלפי התורה. עצם קבלת התורה פירושה להוציא אותנו מהסדר הרגיל, המשותף לכל באי עולם, להעתיק אותנו אל סדר של שמיים וארץ חדשים. ליצור סדר זמן חדש שהולך לקראת תכלית.

שבועות!

אלו השבתות שאנחנו יוצרים בימי הספירה, כשאנחנו סופרים ימים אנחנו מצרפים אותם למהלך, מהלך מחייב תכלית, לכן הספירה מחייבת שבתות. ספירה היינו חיבור וצירוף, לחבר יום ועוד יום למהלך אחד, עצם המהלך מחייב תכלית. הספירה הולכת לקראת טוב וכבוד אמיתיים. בספירה אנחנו מייצרים את השבת –התכלית, שנובעת ומתחייבת מהספירה.

אין משמעות לספירת הימים של סדר העולם הרגיל זאת חייבת להיות ספירה שלנו: "וספרתם לכם"- בעבורכם, שבת שמתחייבת מעצם ההליכה. זוהי מצוות היום של מתן תורה, שיהיו לנו שבועות משלנו. השבועות שלנו הם השבועות של מתן תורה. הם המקום של מתן תורה. לצאת מהשבועות של העולם ומתוך השבועות שלנו לקבל תורה.

עש''ן

המציאות מורכבת מעולם-מקום, שנה-זמן ונפש. העולם כולל את "השמיים, הארץ הימים וכל אשר בם", שנה-סדר הזמנים, ונפש האדם היא זאת שבה חלים העולם והזמן. יש לנו שלושה רגלים: פסח, שבועות וסוכות. הרגלים, הם רגליים, מהלך אל היעד. בפסח יצאנו מהמקום הלא נכון, בשבועות יצאנו מסדר הזמן הלא נכון ובסוכות הנפש יוצאת מתוך מציאות לא נכונה. זאת הסיבה של שמחת סוכות. בפסח תיקנו את בחינת העולם, עברנו את ים סוף זאת בחינה אחת, שביעי של פסח מסיים מהלך של יציאת מצרים שלא הושלם עד לחציית ים סוף. אבל עדיין יש עוד בחינה שיצא''מ צריכה להגיע אליה. היציאה מהמקום הלא נכון, מהמקום הצר, מהמקום שלא נותן להתחבר לבלי גבול, זה מחייב גם יציאה מסדר הזמן של העולם ,אחרת לא גמרנו לצאת מהמסגרת הלא נכונה. זה הזמן שאליו הכל שואף, נושק לבלי גבול.