בחירה נכונה - סיפור
בחירה נכונה, כיצד אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון? הרי זה לא פשוט לעזוב ככה הכל.... סיפור מקסים
סיום התואר ותחילת עוד שביל בחיים מעלים את שי למשאית לפגוש את מוסא בקיבוץ גת, וטירינר קרקס רוסי במפעל עופות באופקים, לרדוף אחרי רמזורים אדומים ולנסות להבין לאן מתגלגלים.
מוקדם מוקדם בבוקר, קצת לפני שהשמש יוצאת, אפשר לראות כל מיני סוגי אנשים ברחוב.
חלקם ממתינים עם שקית לעוד יום עבודה שיבוא לאסוף אותם, אחרים פוסעים במרץ את הליכת הבוקר, ישנם שהכלב הוציא לטייל וגם כאלה שסתם כי כך התרגלו במשך שנים ועכשיו כשכבר אין ממש סיבה לקום נשאר רק ההרגל שממשיך להקיצם.
אני נוסע לאסוף את רבי שבתאי, ביחד נלך לבית כנסת להודות על עוד יום שמתחיל ובכלל על הכל.
כבר שנים שרבי שבתאי הוא החזן בבית הכנסת, אבל בזמן האחרון נחלשו הרגליים וגם הקול נהיה צרוד, התחילו קצת לחשושים. אז בשקט בשקט, הוא ירד מתיבת החזן והתיישב בכסא פינתי ליד החלון, “אני לא בעל הבית יא-איבּני, יש מי שמנהל את העולם”. כשהתחילו להכביד הרגליים כבר חשב לעבור לבית כנסת אחר קרוב לבית שלו, אבל הבטחתי לו שאני אבוא לאסוף אותו כל בוקר, “לא רוצה שתטרח, יא-איבּני, השם שומע אותי בכל מקום”. רק כשהשתכנע שזה ממש על הדרך, התרצה.
לפעמים אחרי התפילה אם יש זמן, ואם הוא מסכים אני מחזיר אותו הביתה, “כבר יש אוטובוסים, חבל שתתאמץ”. בחניה ליד ביתו הוא מניח את ידו על ראשי ופותח בברכה ארוכה מכל הלב.
“אני נוסע לכמה ימים, אבל סיכמתי עם דוד איבגי שהוא יבוא לאסוף אותך”
“בסדר יא-איבּני, לא היית צריך, השם יחזיר אותך בשלום”.
ככה פתאום, ביום בהיר, אחרי שלוש שנים של לימודי תואר ראשון, אני מוצא את עצמי שוב בעוד צומת מסועפת של החיים. בניגוד לפעמים הקודמות הפעם אין שום שילוט ברור. כל השלטים הקטנים שהיו בעבר: צבא, טיול, לימודים, כולם נעלמו בשממה. יש בזה משהו מלחיץ, אבל יש גם תקווה שהנה אולי עכשיו יקרה משהו אמיתי, משהו משלי.
אני מסתכל סביבי על החברים, בני הדור שלי, “דור המתגלגלים”, לא מתחייבים, מאמינים שמשהו בסוף יצוץ, קצת מיואשים מהמצב, מדליקים לראות אם יש משהו מעניין, מאוד מתקוממים, אבל “חפיף, יעבור”. מתגלגלים.
חלק מהחברים כבר קם וארז מזוודה, “רק לכמה שנים, להסתדר קצת”, כמה חזרו בתשובה, אחרים תפסו איזה נישה שקטה, משתדלים לא להתחכך יותר מידי עם החיים. ואני תקוע באמצע, קצת בתשובה, מזוודה חצי ארוזה, משתדל לא להתחכך, מחפש בתקווה איזה שלט קטן.
בינתיים צריך להגיש פרוייקט סיום בצילום, אז אני עולה על המשאית של גיא, הולך לראות קצת ארץ, לפגוש פרצופים, לנסות להבין לאן מתגלגלים.
6:00 וכבר חם.
אנחנו מעמיסים במפעל הקרח בקריית גת. צימאון מחניק בגרון, גיא הולך לארגן לנו קפה, בינתיים מעמיס את המשאית מלגזן בחרמונית, כנראה שבאמת הכל יחסי בחיים.
אחרי חצי שעה נוסעים לפרוק במחנה צריפין, ברדיו מאיר אריאל שר “העגלה נוסעת אין עצור”, קצת בנאלי אבל קרה במציאות, גם היא מסתבר קצת בנאלית לפעמים.
אחרי כמה שעות אנחנו כבר שוב מעמיסים, הפעם מיץ תפוזים בקיבוץ גת. גיא צועק “מה עניינ’ים מוסא”, אני מסתובב ומופתע לראות ג’ינג’י שמנמן במשקפיים. בזמן ההעמסה הוא מתחקר אותי איפה הייתי בצבא ומספר לי איך ב-69’ הם היו כמה חודשים באי טיראן, 42 חבר’ה כל היום מסתובבים בתחתונים ועוזי, “היו ימים”. אורית אשתו של גיא, מקפיצה לנו שקית עם אוכל לארוחת צהריים. “רואים שרק עכשיו התחתנתם”, צועק מוסא, אומרים שלום ונוסעים. אביתר בנאי שר “צריך לשמוח, אין שאלה, אין תשובה”.
גיא מספר שאנחנו מסיעים 42 טון ומתחתינו 14 גלגלים. כמה עוצמה בשביל להסיע כוס מיץ, כבר היה יותר פשוט שכל אחד ישתול איזה עץ בגינה וזהו. בצידי הדרך אנשים עובדים בשדה, אח’’כ בונים בניינים, חוצבים , עוקרים, מובילים, מתגלגלים. לאן? רק הוא יודע. אנחנו מתגלגלים לעכו, רוצים שם קצת מיץ להרטיב את הגרון.
גיא מצביע לי על משאית שתקועה בצידי הדרך, “מהבוקר הבחור הזה פה, ככה זה פנצ’ר במשאית”.
כנראה שלפעמים הדבר היחיד שגורם לנו לעצור בצד הדרך זה כשקורת איזו תקלה.
בעוד שבוע הוא אמור לטוס לתאילנד. כשהוא ואורית היו שם בירח דבש, הם פגשו איזה בחור והחליטו לפתוח עסק קטן, משהו שיעזור להתחיל את החיים, כמה שנים כבר אפשר להיות נהג משאית. עולים על כביש שש,”ככה מגיעים הרבה יותר מהר”, אלופי קיצורי הדרך אנחנו.
מישהו קרא לפרוייקט הזה “דרך ארץ”. אני מקריא לגיא קצת פירושים על מסכת אבות.
בשעה שתיים בצהריים אנחנו בעכו, אין לנו הרבה זמן, אז כשפורקים את המשאית אנחנו מתיישבים לאכול מהשקית שהכינה אורית. גיא מחייך באהבה עם כל פריט שהוא מוציא מהשקית, יש לנו מכל טוב: חומוס, מטבוחה, פול, טונה וירקות. אחרי האוכל הוא מודה לשמיים על ששלחו את אורית, אני מסכים ומוציא גם ברכת המזון. בשתיים וחצי יוצאים חזרה דרומה. לקראת השעה חמש גיא אומר שתיכף נשמע את כל הנהגים מתחילים להתבכיין בקשר, זה הזמן שכולם כבר מתים ללכת הביתה, והבוס מתחיל להטיל משימות אחרונות. היום זה הערב החופשי שלו אז הוא יחסית רגוע. פתאום בוקע קולו של עופר, פוצח בקללה ארוכה מכל הלב, “תראה מה זה, עכשיו נזכר לשלוח אותי לשטראוס בפתח תקווה, מתי אני יגיע הביתה, בעשר? זה שעה שכבר קר מידי לאשתי לשבת על המרפסת לאכול גלידה”.
2:00 מניעים
בסופו של דבר גיא נשאר בארץ, אחרי הפיגוע בסיני וההתרעות על פיגועים נגד ישראלים בחו’’ל, השתכנע לא לנסוע. “בסוף הכל לטובה, גם ככה ההורים היו לחוצים, חוץ מזה גם לא מתאים להיעלם לאורית לחודשיים, רק התחתנו”. אני מסכים. נוסעים לתל יוסף בעמק בית שאן, צריכים להיות שם ב-6:00 להעמיס אבקת חלב. כללי הנסיעה מאוד ברורים, אנחנו לא יכולים לעצור לצלם, עוצרים רק בהעמסה ובפריקה, חוץ מזה אנחנו חייבים כל הזמן להיות בתנועה. באיזה שהוא שלב אני מתחיל להתפלל לרמזורים אדומים, גיא מצידו מבקש ירוק. איכשהוא יוצא שתמיד בזריחה אני מפסיד.
המלגזן מראה לי מקום שקט במחסן שבו אני יכול להניח תפילין, אחר כך מספר שגם הוא היה פעם צלם, אפילו הציג איזה תערוכה במתנ’’ס, כשנולדו הילדים התחיל לצלם חתונות ואח’’כ החיים כבר זורמים לכל מיני כיוונים, “צריך לדעת לזרום איתם, לא להתנגד”.
גיא מותח את הברזנט, זה החלק שהוא הכי שונא, הברזנט הדפוק הזה, עם כל הגודל שלו ובכל זאת תמיד לא מספיק כדי לכסות את הכל, תמיד בורח מהצדדים.
מבית שאן נוסעים לקריית מלאכי למפעל של תנובה. קב”ט צעיר ומשועמם מידי, רוצה להחרים לי את המצלמה, אני מנסה להסביר, הוא מסרב להבין, טונים גבוהים, מזמין משטרה, שלמרבה הפלא מגיעה תוך שתי דקות, נהיה כבר ממש לא נעים. בסוף אני נותן לו את הפילם. המילים הראשונות בדף המוסר היומי “להרחיק מגאווה וכעס”, הפעם שילמתי בכמה תצלומי זריחה יפה באדיבות הרמזור היחיד בבית שאן.
מתגלגלים לאשדוד משם לפתח תקווה, חזרה לק.מלאכי היום מסתיים ב21:00.
הימים עוברים במרוצה ואיתם רצים השלטים, חצור הגלילית, ראש העין, גן יבנה, פרצופים,סיפורים, מתגלגלים.
19:00 נוסעים לאילת
התחלתי כבר להתרגל לשגרת הנסיעות ,כמעט ונהייתי חלק מהנוף של המשאית, משהו בין העץ הריחני שתלוי על המראה ובין הדיסקים המתחלפים ברקע. גיא מצידו גם די מרוצה, לפעמים זה מאוד מדכא לנסוע שעות לבד.
מעמיסים עוף קפוא באופקים. הווטרינר של המפעל מסביר לנו למה כלבים מעורבים יותר חכמים מגזעיים, הוא שואל אם אכפת לנו להקפיץ אותו הביתה, לא אכפת לנו, בדרך הוא מספר שברוסיה הוא היה עובד בקרקס, טייל ככה בכל אירופה, עכשיו הוא גר בנתיבות.
בדרך לאילת פוגשים את עופר בפונדק כושי רמון, הוא נמצא בכיוון ההפוך, עייף ומצוברח, כואב לו הגב, הוא כבר לא צעיר, אין לו כבר כח. “נו, אז יאללה, תרד כבר מהמשאית, תתפוס איזה מונית קטנה, שים ת’יד על החלון, מספיק”. “נראה לך, אני? מונית? ומי יחתן לי את הילדים וידאג לי לפנסיה, כמה כבר אתה חושב שעושים במונית וחוץ מזה אחרי עשרים שנה בגובה הזה ועם המנוע הזה כבר אי אפשר, אתה תראה זה ממכר,אתה עדיין צעיר, כמה שנים אתה מתגלגל ארבע, חמש? אם לא תחתוך עכשיו, בלי לשים לב אתה מוצא את עצמך אחרי חצי חיים, למי יש כח להתחיל משהו חדש?
את המשך הנסיעה אנחנו עושים בשתיקה, גיא נראה מהורהר. גם לי נראה שדי מיציתי, צריך להחליט מה הלאה. אנחנו נוסעים בחושך מצפים שיבקע איזה קול מאיזה קשר שיגיד לאן נוסעים עכשיו.
מוקדם, מוקדם בבוקר, קצת לפני שהשמש יוצאת, אפשר לראות כל מיני אנשים ברחוב.
מרבית האנשים אפורים מוקדם בבוקר, יכול להיות שזה פשוט בגלל שהשמש עדיין לא הכניסה צבע לעולם.
אחרי התפילה, בחניה, רבי שבתאי מניח את ידו על ראשי ופותח בברכה ארוכה. ברכה מכל הלב, לא ממהר, מטעים כל מילה ומילה, ברכה צבעונית, כנראה שזה גם בזכות השמש שכבר יצאה.
קראתי בסידור שזה טוב לסיים את התפילה עם פסוק שמתחיל עם האות הראשונה של השם של הבן אדם ומסתיים באות האחרונה של השם שלו. לי ולרבי שבתאי יש את אותם אותיות.
“מה הפסוק שלך רבי שבתאי”?
“שיר המעלות לדוד, ה’, לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני”.
מתאים לו אני חושב לעצמי, אבל ממש לא לי.
“אתה זוכר עוד פסוקים שמתחילים ונגמרים ככה”?
“כן, בטח, יש הרבה”, הוא פותח בסדרה של פסוקים: ”שקר שנאתי ואתעבה, תורתך אהבתי”, “שיר המעלות, אל ה’ בצרתה לי קראתי ויענני”, “שיר המעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי”.
אני מבולבל, חייב לבחור. “אפשר כל יום להגיד משהו אחר?”.
“לא, יא-איבּני, אי אפשר כל יום להחליף שם, אתה גם לא יכול להתחלף כל יום, אולי רק קצת להשתנות אבל לא להתחלף“.
אני נפרד ממנו והולך הביתה מהורהר. נכנס לחדר, מתיישב ליד השולחן ומתחיל לבכות.
“אני חייב איזה שלט ריבונו של עולם, חייב לדעת שאני עושה את הדבר הנכון, זה לא פשוט לעזוב ככה הכל”. אני לוקח את התהילים ומתחנן “תן לי סימן”. קול קטן ומעצבן לוחש לי “ומה אם תפתח ולא יהיה כלום?” אני פותח את הספר בכח, שלט בוהק מציף את החדר באור:
“שובי נפשי למנוחיכי, כי - ה’ גמל עליכי”
אָנָּא א-לִי, אֲבַקֵּשׁ, שתְּלַמְּדֵנִי עֲנָוָה,
הַסֵּר מִמֶּנִּי, וְנָקֶשׁ, עֲשָׂבִים שֶׁל גַּאֲוָה.
כִּי מִי שֶׁכָּל נַפְשׁוֹ יוֹדַעַת שֹׂבַע,
הוּא לֹא מוֹתִיר מָקוֹם לְאַהֲבָה.
אֱטֹם עֵינַי, עָצוֹם אָזְנַיִם,
מְרְאוֹת בְּדָיָה וְדִמְיוֹנוֹת,
מַלְאָה הָאָרֶץ, מַלְּאוּ שָׁמַיִם,
צִבְעֵי אֱמֶת וְחֶזְיוֹנוֹת.
אָנָּא שְׁמַע, עֵת שְׁיָבְשוּ שְׂפָתַיִם,
הַטֵּה גַּם אֹזֶן לִלְחִישָׁה.
מִי שֶׁבָּרָא שִׁקְשׁוּק שֶׁל מַיִם,
וַדָּאי קַשּׂוּב גַּם לִרְחִישָׁה.
כִּי מִי שֶׁכָּל נַפְשׁוֹ יוֹדַעַת שֹׂבַע,
תָּמִיד יִהְיֶה רָעֵב לְאַהֲבָה.
מִמְּרוֹם כִּסֵּא, שִׁקְּרוֹן הַגֹּבַהּ,
שַׁם אֵין שׁוּם צוֹרֵךְ בְּתִקְוָה.
Comments