רבי יהודה הלוי

רבי יהודה הלוי, המשורר הדגול, התגורר במדינת ספרד. שאיפת חייו היתה להגיע אל ארץ ישראל הקדושה. משימה, שבאותם ימים היתה קשה ומסוכנת מאוד. אמנם שום מכשול לא עמד בפני כיסופיו העזים. מסע ציורי אל ארץ ישראל דרך שירתו של ריה”ל.

מן הסיפורים המוכיחים בעליל שהמציאות מרוממת מעל כל דמיון, הינו מסעו לציון של רבי יהודה הלוי, אחד מגדולי המשוררים והחכמים בתולדות עם ישראל. רבי יהודה הלוי (1075-1141) נולד, התגורר ופעל במדינת ספרד, הנמצאת בקצה המערבי של יבשת אירופה. בחלוף השנים הלכו והתעצמו בנפשו כיסופים עזים לארץ הקדושה, הרחוקה ממנו מרחק רב. התשוקה והגעגוע הלכו וגברו עד שבערוב ימיו, איבד כל טעם בחייו בגלות, ואפילו הדברים היפים והנעימים התהפכו בנפשו למעוררי יגונות, וכך הוא מעיד על עצמו באחד משיריו, “פְּנֵי הַשְּחָרִים / בְּעֵינָיו שְׁחוֹרִים / וְכוֹס מַמְתּקֵּים / בְּפִיו מַמְּרוֹרִים” אמנם חדוות החיים של האיש הגדול בעל הלב הענק לא סרה לה והתנדפה והייתה לאין, אלא רק עקרה את דירתה למקום אחר, אל ציון, שם הקימה לה ארמון מפואר, גדוש בשמחה ובעונג. וכמו שהיפה והנעים שבספרד הפך אצלו למכוער וקודר, כך הפחות והתפל שבציון היה אצלו ליקר ומלא טעם, וכך הוא כותב, “הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֱחוֹנַן וְאֶשָּׁקֵם / וטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב.”

לא היתה סיבת יציאתו של ריה”ל למסעו ומאסו בספרד משום שלא הצליח בארץ מגוריו, וחשב שאולי ישתפר מזלו במקום אחר, כמו שהוא אצל אומללים רבים. אלא רחוק מאוד מכך, שעוד בחייו היה ריה”ל נערץ בכל תפוצות ישראל על חכמתו ועל כשרונו כמשורר. גם כסף לא חסר לו. מחמת פרסומו מצויים היו יהודים אמידים שחפצו לקחת אותו תחת חסותם ולהיות לו לפטרונים, כמו שהיה מקובל בספרד בימים ההם. וכן, לא החיים הנוחים, מרובי השלווה והרווחה שבארץ ישראל, היו המניע לעלייתו. שבאותה עת הייתה הארץ רובה שממה, מספר יהודיה מועט, והחזיקו בה הצלבנים הנוצרים הארורים, אשר אצו בחפץ לב לשפוך דם יהודי בכל עת שפגשוהו. מניעיו של ריה”ל היו רוחניים וקדושים, טהורים מכל סיג, בלי שיתערב בהם ולו שמץ קטן של טובה גשמית. שהרי למראית עין, מכל צד שנביט בו, היה מסעו מעשה טירוף, קרוב להתאבדות בידיים, וויתור עצום על כל מה שבני אדם מייחלים לו.

בנוסף על הקשיים שהזכרנו, היתה גם עזיבתו את בני משפחתו האהובה, אשתו, בתו היחידה, ונכדו.

“עֲדֵי כִי אֶטְּשָׁה יוֹצֵאת חֲלָצַי / אֲחוֹת נַפְשִׁי, וְהִיא לִי רַק יְחִידָה.

וְאֶשְׁכַּח אֶת בְּנָהּ, פִּלַּח כְּבֵדִי, / וְאֵין לִי בִּלְעֲדֵי זִכְרוֹ לְחִידָה,

פְּרִי מֵעַי וְיֶלֶד שַעֲשׁוּעַי -- / וְאֵיך יִשְׁכַּח יְהוּדָה אֶת יְהוּדָה?”

מכשול נוסף שעמד בדרכו היה המסע הימי המסוכן. האניות באותם ימים היו עשויות מעץ, קטנות, ופגיעות מאוד לסערות. כמעט כל הפלגה, ובפרט הפלגה ארוכה שכזו מספרד למצרים, כמו שעשה ריה”ל, היה בה משום סכנת חיים. וגם בלעדי סכנת המוות, קשיים חששות ועינויים רבים, התלוו לכל אחד מהולכי הספינות ויורדי הימים.

“דּחוּי בְּיַד מַעְרָב לְיַד מִזְרָח, / זֶה יַעֲבֹר לַנְחוֹת – וְזֶה לִדְחוֹת,

בֵּינוֹ וֹבֵין מָוֶת כְּפֶשַׂע, אַךְ / בֵּינוֹ וּבֵינָיו מַעֲבֵה לוּחוֹת,

קָבוּר בְּחַיָּיו בַּאֲרוֹן עֵץ – לֹא / קַרְקָע וְלֹא אַרְבַּע, אֲבָל פָּחוֹת.

יוֹשֵב – וְאֵין לַעְמֹד עֲלֵי רַגְלָיו, / שׁוֹכֵב – וְאֵין רַגְלָיו מְשֻׁלָּחוֹת.

חוֹלֶה וְיָרֵא מִפְּנֵי גוֹיִם, / גַּם מִפְּנֵי לִסְטִים וּמֵרוּחוֹת.

חוֹבֵל וּמַלָּח, כָּל בְּנֵי פִרְחָח -- / הֵם הַסְּגָנִים שָׁם וְהַפַּחוֹת.

לֹא לַחֲכָמִים שֵׁם וְגַם לֹא חֵן לַיּוֹדְעִים רַק יוֹדְעִים לִשְׂחוֹת.”

יתר על כל הקשיים המציאותיים, התווסף גם הלחץ הגדול שהפעילו עליו ידידיו, בנסיון לגרום לו לחזור מהחלטתו. חלקם עשו זאת בתחינה, אמרו שהם זקוקים לו בכדי להתמודד עם צרות הגלות, שהוא מנהיגם, מורה דרכם, מחזק נפשם, ואיך ישאירם יתומים מבלי אב. אחרים התקיפו אותו בשיקול דעת מוטעה, וגינו את דעותיו בטענות מטענות שונות. אמרו לו שבמצב כזה, כשהארץ שוממת ומוחזקת בידם של הצלבנים הרשעים, אין עוד שום מצווה לדור בה. עוד אמרו שכעת שהמקדש חרב, אין יתרון לארץ ישראל על שאר הארצות. וכן טענו עליו שהוא מסכן את חייו בירידת הים ובקביעת מקום מגורו בארץ כנען השוממת, והדבר אסור על פי התורה, המצווה אותנו “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”.

“וְתוֹכְחוֹת מְרִיבָיו / חֲלִיפוֹת סְבִיבָיו / וְיִשְמַע – וְיַחְרִישׁ / כְּלֹא אִישׁ דְּבָרִים.

וְכַמָּה יְרִיבֵם / וְכַמָּה יְשִׁיבֵם / וֹמַה יַּעֲצִיבֵם? / וְהֵמָּה שְׁכוּרִים!”

אמנם כל הקשיים הללו לא היה בהם בכדי לעצור את ריה”ל. ולא רק שלא עצרו בעדו, אלא היו בעיניו כאין וכאפס, לא הרגיש בהם כלל ולא חש להם, ויצא אל מסעו כאילו לא היה עליו להתגבר על דבר, והוא הולך בלב מאושר ושמח אל משאת נפשו, כמו היה משתחרר מבית המאסר ונוסע במחלקה ראשונה אל גן העדן עלי אדמות.

“יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ / יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.”

“עֲדֵי כִי אֶטְּשָה יוֹצֵאת חֲלָצַי וכו’ וְאֵיך יִשְׁכַּח יְהוּדָה אֶת יְהוּדָה?

וְנָקַל זֹאת לְנֶגֶד אַהֲבָתְךָ, עֲדֵי אָבוֹא שְׁעָרֶיךָ בְּתוֹדָה.”

“אֵיךְ לֹא אֱהִי כֵן? וַאֲנִי עַל גַּב אֳנִי / תָּלוּי בְּבֵין מַיִם וּבֵין שָׁמָיִם!

אָחוֹג וְאָנוּעַ, וְנָקַל זֹאת עֲדֵי / אָחֹג בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָלָיִם.”

בכח הציור יוצא הדופן שלו, השריש ריה”ל בנפשו את האמיתוֹת הרוחניות, עד שראה אותם ברור מול עיניו כאחד החפצים הגשמיים, ושוב לא היו אצלו קשיי המסע נחשבים לכלום, וכל היקר בעיני אנשים, ככסף, הערצה, השפעה וכבוד, איבדו ממעלתם והיו לעפר. הוא ראה ארץ ששערי שמים פתוחים כנגדה, הוא ראה מקומות שהילכו בהם נביאים, הוא ראה את המקום בו גנוזים הארון והלוחות, הוא ראה את מקום המקדש, את קברי האבות, את מקום תחיית המתים. ולמרות שחלק מן הדברים הללו חרבו ואינם, האמין וידע שלא סרה הקדושה מכל וכל, ונותר עדיין רושם חזק, ואע”פ שציון שוממה והרוסה, עדיין היא המקום הטוב ביותר להשיג בו את קרבת האלקים, וגם בעת חורבנה, לא עברה ממנה הגדולה והמלכות.

“שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ / פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,

וּכְבוֹד אֲדֹ-נָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵך, וְאֵין / שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.

אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶׁר / רוּחַ אֱלֹ-הִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.

אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹ-נָי, וְאִם / יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ.

מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר / נִגְלוּ אֱלֹ-הִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ.

מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדֹד / אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ.

אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָ- / נַיִךְ מְאוֹד וַאֲחוֹנֵן אֶת עֲפָרָיִךְ.

אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבוֹתַי וְאֶשְׁ- / תּוֹמֵם בְּחֶברוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ.

אֶעבוֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִל- / עָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמְמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ.

הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי / אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.

חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוֵיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר-דְּרוֹר / אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ.

יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף עֲלֵי / חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְּבִירָיִךְ,

בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז וּבִמְקוֹם כְּרוּ- / בַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ.”

למריביו ואוהביו שניסו להניאו, התייחס ולא הפנה את גבו, והשיב להם תשובות נכוחות. לאלו שטענו עליו שהוא מותיר את עמו, המושפל והנרמס בין האומות, ללא תמיכתו החשובה, השאיר לפני צאתו מספרד את חיבורו הגדול, “ספר ההוכחה והראיה להגנה על הדת המושפלת”, המפורסם אצלנו בשמו המקוצר, “ספר הכוזרי”. חיבור נכבד זה, אשר אמר עליו הגאון מוולינא שהוא “קדוש וטהור ועיקר אמונת ישראל ותורתו תלויים בו”, סיפק נחמה ועידוד לבני דורו, וכן לדורות רבים אחריו. ממנו שאבו כח ותעצומות נפש להתמודד עם ייסורי הגלות, הוא השריש בלבם שהם העם הנבחר, שרק בהם דבק הענין האלוקי, שדתם היא דת האמת היחידה, ושגם בגלותם ובהשפלתם לא עזבם ה’, והוא משגיח ושומר עליהם, ולא יניח לגויים לאבדם.

לאומרים לו שהוא עובר עבירה במה שהוא מסכן את נפשו, אמר שהאיסור להסתכן אמור רק במי שעושה כן למטרותיו האישיות, כגון מי שמפליג באוניה להביא סחורה. אבל מי שכוסף להתקרב לבוראו ולעשות את רצונו, הדין עמו בהכנסו בסכנות, ואפילו היה מסתכן יותר.

אחר הפלגה ארוכה ומייסרת הגיע ריה”ל ב-9 בספטמבר 1140 לעיר אלכסנדריה שבמצרים, שם התקבל בהערצה ובחיבה ע”י הקהילה היהודית. הוא עשה במצרים כמעט שנה, אותה העביר בנוחות כלכלית, כאשר עשירי מצרים מארחים אותו ומספקים כל צרכיו. נעמה לו מאוד תקופת שהותו במצרים, ידידים ומעריצים רבים הקיפו אותו, תלמידים הילכו אחריו מבקשים שירעיף עליהם מחכמתו, נופי מצרים מלומדי הניסים הלהיבו את נפשו והוא שורר עליהם,

“אֱלֹ-הַי פִּלְאֲךָ דּוֹר דּוֹר יְרֻחָשׁ / וּמִפִּי אָב לְבָנִים לֹא יְכֻחָשׁ

וְזֶה הַיְאוֹר לְעֵד כִּי דָּם הֲפַכְתּוֹ / בְּלֹא לַהַט וְלֹא קֶסֶם וְנָחַשׁ,

אֲבָל שִׁמְךָ בְּיַד מֹשֶה וְאַהרֹן / וְהַמַּטֶּה אֲשֶר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ.

הֱיֵה עֵזֶר לְעֶבֶד הֶאֱמִין בָּךְ / וְלִרְאוֹת אֶת מְקוֹמוֹת פִּלְאֲךָ חָשׁ.”

אמנם כל זה לא השקיט את כיסופיו העזים לציון, וכעבור זמן קצר איבדה מצרים מיופיה אצלו, וכל רגע של השתהות בה היסב לו צער רב. הוא החליט לעזוב ולצאת לחלק האחרון של מסעו. גם כעת נאלץ ריה”ל להתמודד עם טענות כנגדו, ושוב עמד איתן למולם, השיב לכל המתקיפים, והמשיך בדרכו. היו שטענו כלפיו, למה לך לילך אל ארץ ישראל השוממה, אם בעבור שהיה בה בעבר גילוי שכינה, הנה גם במצרים היה. להם ענה שאין דמיון בין גילוי השכינה שבמצרים לזה שבארץ ישראל.

“לְמִצְרַיִם עֲלֵי כָל עִיר תְּהִלָּה / אֲשֶׁר הָיָה דְבַר אֵ-ל שָׁם תְּחִלָה, וכו’

וְשָׁם יָרַד כְּבוֹד הָאֵ-ל, וְהָלַךְ / בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַחֲתֻלָּה, וכו’

וְהָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים וְהַשֵׁם / אֲשֶׁר עוֹלָם בְּהוֹד זִכְרוֹ מְמֻלָּא,

וְגָם מִנַהֲרֵי עֵדֶן נְהָרָה / וְטוּב אַרְצָה בְּגַן עֵדֶן מְסֻלָּא.

חֲקַרְנוּהָ וְכֶן הִיא, אַךְ לְבָבִי / יְמָאֵן לַמְרַפִּים עַל נְקַלָּה!

וְאֵדַע כִּי שְׁכִינָה נָטְתָה שָּׁם / כְּאוֹרֵחַ לְצֵל אַלּוֹן וְאֵלָה --

וְעִם שָלֵם וְצִיּוֹן הִיא כְאֶזְרָח / וְשָׁם תּוֹרָה וְשָׁמָּה הַגְּדֻלָּה.”

אוהביו הרבים שבמצרים, ברוב חיבתם אליו, ביקשו ממנו שישאר. ריה”ל התחנן אליהם כמבקש על נפשו שיניחו לו להמשיך בדרכו.

“אִם רְצוֹן נַפְשְׁכֶם לְמַלֹּאת רְצוֹנִי / שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאֲדוֹנִי --

כִּי מְנוּחָה לֹא אֶמְצְאָה עוֹד לְרַגְלִי / עַד אֲכוֹנֵן בְּבֵית מְעוֹנוֹ מְעוֹנִי.

אַל פְּעָמַי תְּאַחֲרוּ מִנְּסוֹעַ / כִּי אֲפַחֵד פֶּן יִקְּרֵנִי אֲסוֹנִי.

שֶאֱלָתִי – חֲסוֹת בְּכַנְפֵי אֵ-ל / וֶהֱיוֹת עִם מְלוֹן אֲבוֹתַי מְלוֹנִי.”

ב-8 במאי 1141 עלה ריה”ל על האנייה. רוח מזרחית נשבה בחוזקה, ומנעה מהספינה לצאת אל יעדה. הוא המתין בנמל מספר ימים, מתפלל ומתחנן לבורא עולם שיפסיק את רוחות קדם, וינשיב את רוח מערב האהובה, אשר תביאהו אל מקום חפצו.

“זֶה רוּחֲךָ צַד מַעֲרָב רָקוּחַ / הַנֵרְדְּ בִּכְנָפָיו וְהַתַּפּוּחַ,

מֵאוֹצְרוֹת הָרוֹכְלִים מוֹצָאֲךָ / כִּי אֵינְךָ מֵאוֹצְרוֹת הָרוּחַ.

כַּנְפֵי דְרוֹר תָּנִיף וְתִקְרָא לִי דְּרוֹר / וּכְמָר דְּרוֹר מִן הַצְּרוֹר לָקוּחַ. וכו’

וּרְקַע תְּהוֹם וּקְרַע לְבַב יַמִּים, וְגַע / אֶל הַרֲרֵי קוֹדֶש וְשָׁם תָּנוּחַ,

וּגְעַר בְּקָדִים הַמְּסָעֵר יָם, עֲדֵי / יָשִׂים לְבַב הַיָּם כְּסִיר נָפוּחַ.”

כעבור שמונה ימים נשמעה תפלתו והחלה נושבת רוח המערב הנכספת, והספינה יצאה לדרכה. אין ידוע בוודאות מה עלה בגורלה, ואם אכן הגיע ליעדה. בדורות האחרונים, עם גילוי הגניזה הקהירית, הרבו אנשי המחקר לעסוק בשאלה האם הגיע ריה”ל למחוז חפצו, ויש ביניהם השערות חלוקות, חלקם סוברים שהאנייה טבעה, ואחרים אומרים שהגיעה ליעדה. על כל פנים נותר הדבר בגדר תעלומה, וכשנתבונן היטב נראה שכך ראוי לו, אך אין זה כל כך מענין הכתבה, לכן לא נאריך.

ישנו דבר אחד עיקרי שעלינו ללמוד ממסעו של ריה”ל. הנה זה זמן רב שחרב בית מקדשנו. כאשר עמד המקדש על תילו היו החיים שונים מן הקצה אל הקצה, וכדי לבאר דבר זה, אצטט כאן קטע מספר הכוזרי. ספר הכוזרי כולו הינו דוח-שיח בין התלמיד חכם, המכונה “חבר”, לבין מלך כוזר. המלך שואל וחוקר, והחבר משיב ומסביר. בקטע שלנו החבר הולך ומונה את מדרגות המורגשים מלמטה למעלה, דומם, צומח, חי, מדבר, ואח”כ הוא שואל את המלך,

“ואיזו מדרגה אתה חושב למעלה מזאת.

אמר הכוזרי: מעלת החכמים הגדולים.

אמר החבר: איני רוצה לומר אלא מעלה תפריד את בעליה פרידה עצמית, כהפרד הצמח מן הדומם והפרד האדם מן הבהמה, אבל פרידה ברב ומעט אין לה תכלית, מפני שהיא פרידה מקרית ואינה מעלה על דרך האמת.

אמר הכוזרי: אם כן אין מעלה במורגשים יתירה על מעלת האדם.

אמר החבר: ואם ימצא אדם שיבא באש ולא יוזק בו, ויעמוד מבלי מאכל ולא ירעב, ויהיה בפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש וכאשר יגיע אל תכלית ימיו ימות לרצונו כמי שיעלה על מטתו לישון ויישן, בעת ידוע ובשעה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד מה שהיה ומה שיהיה, הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם.

אמר הכוזרי: אבל המעלה הזאת אלוקית מלאכותית אם היא נמצאת, וזה מדין העניין האלוקי לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא מן הטבעי.

אמר החבר: אלו קצת תארי הנביא שלנו אשר אין עליו חולק, אשר נראה על ידו להמון התחברות הדבר האלוקי בהם”. עד כאן לשון הכוזרי.

מעלה אלוקית נפרדת זאת של עם ישראל אפשר לה שתצא אל הפועל רק בהיות המקדש קיים, ועם ישראל יושב בארצו, המצוות שאפשר לקיימם רק בארץ ישראל, והמצוות שאפשר לקיים רק בבית המקדש, הם תנאי מוכרח להתעלות מן האנושיות ולהגיע אל המדרגה המלאכית. וכך כותב ריה”ל במקום אחר בספרו “והמעלה הראשונה היא לעם שהוא סגולה ולב כאשר זכרתי, ויש לארץ עזר בזה עם המעשים והתורות התלויות בה. ולא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלוקי בבלעדי המקום הזה”.

אמנם באורך הגלות נתרחקנו מאוד מאותם חיים אלוקיים שבצל המקדש, שקענו באפרוריות והתרגלנו אליה. כל כך התרגלנו, שקשה לנו לחשוב על צורת חיים אחרת מזו שאנו מכירים. בני אדם לא אוהבים שינויים, מפחדים מהם, במיוחד שינויים גדולים. אנשים רבים נשארים במצב שהוא רע להם, ומעדיפים לחיות חיי צער, מאשר לשנות. באמת בלב פנימה, גם אם בפה אנו אומרים אחרת, איננו רוצים כל כך שיבנה המקדש, ויתהפך כל עולמנו. נוח לנו במצבנו הנוכחי. ישנם דברים רבים שאנחנו מחוברים אליהם ואפילו המחשבה לוותר עליהם קשה עבורנו. כסף, קריירה, משפחה, נסיעות לחו”ל וכו’, כל צורת חיינו הגשמיים, שפעמים רבות עומדת בסתירה לענין האלוקי. עלינו לקרב אל לבנו איך היו החיים בהיות המקדש בנוי, איזו רוממות, כמה עונג, שמחה וסיפוק היו לנו אז, הרבה מעבר למה שאנו מכירים היום. רק אם נחוש בקרבנו פנימה את המעלה העליונה שהיתה לעם ישראל בהיות המקדש, נוכל להבין שכל מה שיש היום הוא הבל ורעות רוח. אז נבוז ונמאס בחיינו, ונהיה מוכנים לתת כל אשר לנו בשביל לטעום מעט מאותה מעלה אלוקית. הלוואי והיה כל זה רק בלבנו, אמנם ריה”ל השיג מעלות אלו לא רק בלבו פנימה, אלא גם למעשה. הוא מאס בכל חייו רווי ההצלחה, והשליך אותם בשמחה ללא כל היסוס. מאידך עפרה של ארץ הקודש היה בפיו מתוק מדבש. מגמתו האחת היתה להגיע אל ציון, והיה מוכן לסבול הרבה ולהסתכן בכדי לחיות בה חיי צער ומחסור. וחיים כאלו היו עבורו טובה גדולה ועצומה, הרבה מעבר למה שיש לעולם להציע.

אנחנו זכינו להיוולד ולדור בארץ אשר שערי שחק פתוחים כנגדה, ועלינו להודות ולשבח הרבה על כך. אמנם הדרך עוד ארוכה, המקדש עדיין חרב, והענין האלוקי רחוק מלהתחבר אלינו. בדורנו ההשתוקקות לציון הינה קשה במיוחד. יש ליהודים עצמאות מדינית, ועול האומות כבר לא מכביד ולוחץ את צווארנו, כמו שהיה לאורך אלפיים שנות הגלות. ישנו שפע חומרי גדול, הרבה יותר מאשר בדורות קודמים. ההנאות מרובות, האיומים המעטים אינם מורגשים כל כך. החיים טובים. צריכים אנו להשיב אל לבנו כמה אנחנו חסרים, כמה רחוקה מאתנו הטובה האמיתית. רק אם נהיה מוכנים לוותר על כל אשר לנו ולא יקשה בעינינו הדבר כלל, ונשתוקק חשק עז אל ציון והמקדש, נזכה ויתגלה ה’ אלינו ברוב פארו, ונחזה בהוד קדושתו הנפלאה, שזהו העונג הנשגב ביותר, אשר שאר התענוגים לעומתו הינם כאין וכאפס. וכך מסיים ריה”ל את ספרו הגדול “ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ונחץ הענין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה.” אמן כן יהי רצון.