מה הסיבה להתיישנות השכל והלב? ובידי מי האחריות לתוצאות מעשינו? (פרשת שבוע - ואתחנן)

רגע לפני הכניסה לארץ ישראל משה אומר לדור המדבר (ד כב-כה) "...וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.  הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְקֹוָק...". ומיד אח"כ משה מזהיר על אפשרות של סכנה רוחנית בכניסה לארץ, "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ".

נושנתם זה משורש י.ש.נ, ובלשון זמנינו כאילו כתיב והתישנתם בארץ. וכשמשהו מקבל תואר י.ש.ן פירוש הדבר שעבר עליו זמן מסוים ותהליך מסוים במשך הזמן הזה, זה יכול להיות תהליך טוב כמו ביין ישן ויכול להיות תהליך הפוך כמו בליה בבגד ישן . א"כ צריך להבין, מהי ההתישנות בארץ? ואיך זה מהווה גורם למה שכתוב אח"כ "והשחתם ועשיתם פסל וכו'".

הנצי"ב מבאר שדור המדבר שנכנס לארץ עוד ראה את ניסי השם במדבר וכן את הנצחון הפלאי והמוחץ של סיחון ועוג בעבר הירדן. ואח"כ עוד שבע שנים של ניצחונות מוצלחים ופלאיים בכל שטח א"י בהלחמם בעמים שחיו אז בארץ. זכרון הניסים וההשגחה הפרטית שליותה אותם בכל השלבים הללו הטביע רושם חזק בנפשם של אמונה בהשם, שהשם הוא המנהיג את כל הבריאה ומלוא כל הארץ כבודו. אבל לאחר חלוקת הארץ, שכל משפחתה תלך למקום אחוזתה, כל אחד ילך למלאכתו לקיום בני ביתו, כגון עבודות הקרקע השונות, רעיית הצאן, אומניות שונות וכד', אז יש סכנה של התישנות, התישנות האמונה.

תהליך ההתיישנות באמונה, שזה בעצם התרחקות ממנה, נובע במקרה שלהם משתי סיבות: הראשונה זה בגלל ריחוק הזמן מניסי המדבר והמלחמות בכניסה לארץ, וזו שכחה של השגחת השם הקרובה שהיתה להם בכל צעד. והשניה זה מחמת העיסוק במלאכות הארץ, עבודות הקרקע וכו'. וסיבה זו השניה צריכה תוס' ביאור.

ניקח דוגמא של פועל אדמה שצריך לגדל שדה תבואה, אדם כזה משתמש בחוקי הטבע כדי לגדל את תבואתו. ז"א שהוא צריך להשתמש בשוורים ומחרשה שילכו לאורך השדה הלוך ושוב כדי להפך את האדמה ולעשות בה תלמים. ואח"כ לזרוע בכל תלם זרעי חיטה. ואח"כ להשקות וכו'. כל אלו כפי שזה נראה לעין הטבעית שלנו הם תהליכים טבעיים של סיבה ותוצאה, השקאת הקרקע גורמת לגרעין לגדול. אבל האמת היא שלפי עיני האמונה השקאת הקרקע היא מעשה והשתדלות של האדם אבל צמיחת התבואה היא בגלל שהשם מצמיח אותה, שהשפעה זו של הקב"ה באה בעקבות ההשתדלות של פועל האדמה. ואע"פ שהתוצאה הזו חוזרת על עצמה אין סוף פעמים, אבל היא איננה מוכרחת, כיון שזה תלוי בידי שמים.

היסוד הזה שאנחנו מבצעים רק השתדלות אבל השם הוא המשפיע את כל התוצאות, זה נכון בכל דבר ודבר. אז כאשר אדם עושה פעולה רוחנית כגון מתפלל על ענין מסוים, ותפילתו מתקבלת, אז הוא רואה בחוש שהשם הוא המשפיע. אבל כאשר האדם פועל פעולות טבעיות (כביכול) אז פעולותיו נכנסות לתוך מסגרת ההשפעה הקבועה של הקב"ה, שבה על פי רוב הקב"ה משפיע שפע מוגדר התואם להשתדלות שעשית. כגון הדוגמא שהובאה לעיל, שכמעט כל פעם שהוא משקה את זרעי החיטה צומחים חיטים. אז אם בהשתדלות הרוחנית אנחנו רואים בחוש את השגחת השם, בהשתדלות טבעית ההשגחה נסתרת. ומדוע היא נסתרת? בגלל שהתוצאות יהיו קבועות ביחס להשתדלות, לכן הנטיה של החשיבה תהיה שההשתדלות היא התפועלת, היינו פעולת האדם היא הגורמת לתוצאה. ובדוגמא שלנו, שההשקאה היא גורמת לצמיחה. וככל שהאדם יחזור על השתדלותו וגם התוצאה תחזור על עצמה, כך תגדל ותתחזק ההבנה שהתוצאות הם בידי האדם, ובמקביל הידיעה וההרגשה שהתוצאות הם בידי השם בלבד תסתתר מעיני שכלו וליבו של המשתדל.

היסוד הזה הוא המובא בפרשת עקב (ח, יב-יח) באזהרת משה רבנו "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ.  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.  וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ומוסיף משה ומתקן את הטועה במחשבות אלא ואומר "וְזָכַרְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ...".

וזה מה שמזהיר משה את עמ"י בפר' ואתחנן "וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ". כי דור המדבר ראה את ניסי המדבר ואח"כ ראה בעיניו את השגחת השם בניצחונות הפלאיים שהיו מול סיחון ועוג ושאר מלכי הגוים שהיו בארץ ישראל, שתוצאות מעשיהם כלל לא היו שווים להשתדלות שעשו. אם כן לדור זה היתה ידיעה חקוקה בליבם שהם עושים השתדלות מעשית אבל הקב"ה הוא זה שעושה את החיל והצלחת התוצאות. אבל כאשר כל משפחה תתישב בחלקה ותתחיל לעסוק במלאכות הארץ בדרכי ההשתדלות הטבעיים, ששם הפעולות שהם עושים מולידות תוצאו יחסית קבועות, אז יש חשש שעם הזמן ישכחו שהשם הוא הפועל את התוצאות.

שכחה זו כשלעצמה היא פגם במידת האמונה שישראל מחויבים בה. אבל הסכנה המרחפת על ראשם גדולה יותר, שאם אדם שוכח שהשם הוא הפועל גם את התוצאות הטבעיות, הוא עלול לחשוב שמי שפועל את התוצאות הוא מה שנראה לעיניו, כגון שהמים מצמיחים, השמש מחממת, העננים מורידים גשם, האדם הוא מנצח את האויב וכו', ובכך שמייחס להם את הכוח הוא בעצם מגדיר הופך אותם להיות אלהות בעיניו, וזה כבר איסור.

הצעד הבא יכול להיות שייחס להם כוח אלהות עד כדי שיצייר או יפסול את צורתם[1]. וזה מה שכתוב "וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל". השלב האחרון הוא הערצה ועבודת אותו אלוה, היינו עשיית פעולות לכבוד ולתפארת אותם צורות מתוך שאנחנו מייחסים להם את הכוח. ובמקרה הגרוע גם מקווים שע"י פעולותינו ימשך לנו השפעה טובה מאותם דברים.

ואם נתבונן היטב נראה שהשלבים הללו של התישנות והתרחקות מהאמונה שהשם הוא פועל את כל הפעולות ובעל הכוחות כולם, וייחוס הכוחות לגורמים אחרים, שייכים גם בימינו אנו בחברה ה"מודרנית", ואולי אך ביתר שאת ויתר עוז מימים עברו.

ולאחר דברי התוכחה הללו של משה נבין כמה כל אחד מאיתנו בסכנת "התישנות". וסכנה זו קיימת לא רק בעת התעסקותינו בסיבות הלכאורה טבעיות. אלא אף בעת לימודים של מדעי הטבע והרוח, שכל עניינים זה ללמד כללים וחוקים של איך הטבע פועל, מה גורם למה. שככל שנחשפים יותר לכללים הללו כך "חוק ההתיישנות" של אמונת ישראל מחלחל יותר ללב ונשכח מי הוא העושה את החיל[2]. 

יה"ר שלעולם נזכור ולא נשכח ויתקיים בנו הפסוק מאיכה (ג, כג) "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ", שככל שמתחדשת בקרבנו כל יום הידיעה שכל ההטבות שיש לנו בחיינו[3] זה הטבה חדשה ולא קבועה, ולא תלויה בחוק טבעי כזה או אחר, כך גם מתרבה אמונתך.

[1] כדוג' מלכי הגויים שהיו עושים את פסילי צורתם ומעמידים בראש חוצות, כדי לפאר את כוח גבורתם, שהם הם המנצחים. וכעין זה תליית פוסטרים ותמונות של דמויות שאנחנו מעריצים ומייחסים להם כוח ויכולת כלשהי, בכל ענין שהוא, שגם אם יש להם את היכולות הללו האמת היא שהם ניתנו להם משמים. והערצה שייכת רק לבורא העולם

[2] וביטויים מקבילים לענין זה נאמרו ע"י גדולי ישראל במשך הדורות. כגון החזו"א שאמר שההשכלה באירופה שרפה את נשמות עם ישראל. שנשמת היהודי היא המחברת ומקשרת אותו לבורא העולם.

[3] הבית שקנינו לפני חמש שנים אבל גם היום התעוררנו לגור בתוכו. והכסף שיש בבנק לקנות איתו ירקות. והירקות שיש בסופר שאפשר לקנותם ולאכלם והשביע רעבוננו. והפרטים הם עד אין סוף...