• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

נס – סיפור אישי

May 7, 2017

 

האם נס יכול לגרום לאדם לחזור בתשובה?

 

שתי כוסות עארק, ריקות למחצה, מאפרה מלאה, אמצע הלילה. אלון ואני יושבים ומדברים, כבר כמה שעות ככה. הוא מלא וגדוש באורות, אני מקשיב, מאוד מסוקרן.

 

חברים משותפים כבר הזהירו אותי מפניו, אמרו ש"ישטוף לי את המוח". אני לא מפחד. תמיד החזקתי מעצמי "איש אמת", לא מתבייש להגיד מה שיש לי בפנים, לא חשוב פנים של מי. גם לא מפחד לשמוע, אם זה אמיתי מה יש לפחד, ואם לא אז בכלל מה החשש. הוא מדבר ומדבר, דברים מרתקים : מדע, קבלה, מדרשי חז''ל. לא מזמן שם כיפה על הראש, אחרי תקופה ארוכה של חפירות וחיפושים. אני איתו ולא איתו. שמח ומתרגש בשבילו אבל מרגיש שזה לא בשבילי. טוב לי ככה, לא מרגיש חסר, יש לי את האמת שלי. עוד כמה חודשים הטיול שכה חיכיתי לו. הוא גם לא מנסה לשכנע, בסה''כ משתף. חולפים ימים ושבועות, החורף מגיע, יום אחד הוא מחליט שהוא עולה לירושלים ללמוד בישיבה, אני עולה על מטוס לדרום אמריקה, נודד לארצות החום. מדי פעם אני מתקשר אליו, מידי פעם כותב.

 

 

אחרי כשנה של טיול אני מגיע לקולומביה. באחד הטרקים, אני נכנס עם עוד כמה חברים לפארק טיירונה. כמה שעות של הליכה בג'ונגל שלאחריהן נפתח בפנינו חוף בתולי מרהיב ביופיו, בלי מלונות, כמעט ללא אנשים רק טבע. המקומיים מזהירים אותנו שלא להיכנס למים, בקרבת החוף יש המון מערבולות וסחף אכזרי. אתה רק מכניס את כף הרגל ומרגיש שאתה נשאב פנימה. אם רוצים לשחות צריך ללכת לקצה השני של החוף, שם יש לגונה מדהימה בה אפשר לטבול.

 

נשארנו בחוף כשבוע ההחלטה להמשיך משם הייתה קשה אבל אין ברירה, צריך להמשיך בטיול. לפני שמתקפלים חייבים תמונה אחרונה. בהמשך החוף יש מעין לשון סלעית שנכנסת לתוך הים, בקצה יש צוק בגובה של כ-5 מטר. כשהגלים מתנפצים עליו עולה לאוויר סילון מים עוצמתי ויפיפה. אני ועוד בחורה שהייתה בקבוצה שלנו מחליטים להצטלם על הצוק כשברקע נשברים הגלים. מצטרף אלינו בחור נוסף והוא מתנדב לצלם.

 

התיישבנו קרוב לקצה הצוק מחכים לגל שיגיע. המצלמה מוכנה הנה מגיע הגל.. קליק.. תריס נפתח.. סילון מים שוטף אותי..תריס נסגר.. המים עוטפים אותנו ומיטל מתחילה להחליק אני מנסה לתפוס לה את היד ומחליק יחד איתה. נפילה. זה השלב שמתעוררים בדרך כלל, חבטה, חושך, הריאות שלי מתחילות לשרוף, אני מבין שזה לא חלום. מנסה לעלות מעל פני המים, מצליח לקחת נשימה, גל שמגיע מטביע אותי חזרה. אני נחבט בסלעים, עוד נשימה, ועוד גל. חולפות דקות שנראות כשעות, איך שהוא אני מצליח לחבק איזה סלע שמזדקר מעל המים, מותש לחלוטין, אין לי כוח לנסות ולטפס למעלה. עוד רגע ואני נשמט בחזרה לים, פתאום אני מרגיש יד שתופסת אותי ומושכת אותי כלפי מעלה על גב הסלעים. אני שוכב כמה שניות, מתענג על האפשרות לנשום. שקט. "תעזרו לי...", תחושה של רוגע אופפת אותי... "תעזרו לי". מיטל.   

                   

אני מרגיש כמו חבטה בקרקעית הבטן, מתרומם בקפיצה ורואה את מיטל הולכת ונסחפת אל עומק הים. אני ואייל (הצלם) מביטים בה חסרי אונים. אין שום אפשרות להיכנס ולעזור לה. מבלי לחשוב אני אומר לו להישאר ולשמור איתה על קשר עין, אני רץ להזעיק עזרה, אני ממהר אל המקום שבו ישנו, לא יודע מאיפה מגיעים הכוחות.

 

החברים שלי מסתכלים עלי המומים ומבועתים, מנסה להסדיר נשימה, רק כעת אני מבחין שהרגליים שלי שותתות דם מחתכים שעשו בהם הסלעים, אין זמן לזה עכשיו, אני מסביר להם שמיטל עדיין במים. גולש קולמביאני שהיה במקום נחלץ לעזרה אבל גם הוא לא יכול להיכנס לים בנקודה הזאת אלא צריך להגיע למקום שבו הזרמים פחות חזקים ומשם לחזור בעומק שבו כבר אין מערבולות. עכשיו אני כבר מרשה לעצמי להתמוטט על החוף ,כולי כואב מבפנים ומבחוץ, כבר עבר הרבה זמן לא מאמין שהיא בחיים. בראש כבר חולפות מחשבות על איך חוזרים הביתה מלווים ארון. איך מודיעים להורים שלה. כמעט חצי שעה, מה הסיכוי שהיא תחזיק מעמד.

 

לא ברור מאיפה זה בא לי, אני מנגב את הדמעות ומביט לשמיים, "אם אתה מוציא אותה מהמים אני מפסיק לעשן בשבת".. כלום לא קורה... "בבקשה תוציא אותה ואני אשמור שבת"... רועד מקור ומפחד, אין מה להפסיד "אם היא יוצאת מזה בחיים אני חוזר בתשו... חברה שלה מתקרבת בריצה... בה". היא מגיעה אלי שטופת דמעות, "הוא הגיע אליה, היא בסדר, הם בדרך לחוף".

 

חילוץ על גבי סוסים,כמה שעות בבית חולים קולמביאני, הרבה אופטלגין נוזלי לשיכוך כאבים, מספר צלקות למזכרת ותמונה של "החיים" בכל המובנים. אבל זהו.

 

הרב דסלר כותב שמניסים לא חוזרים בתשובה. נס יכול לגרום לאיזו שהיא התפעלות רגעית שייתכן שתוביל להתבוננות, אבל פעולות חיצוניות אינן מולידות שינוי פנימי אמיתי. בשביל זה צריך מה שהוא מכנה נקודת אמת, שאדם יגע בנקודת האמת הפנימית שלו.

 

הטיול המשיך, ככל שחלף הזמן גם חלף הרושם שהותיר בי האירוע. אחרי מספר חודשים, טסנו לניו יורק, שם התפצלו דרכינו. (בשולי הדברים: מיטל ואייל שכרו דירה בברוקלין, אני העדפתי לגור במרכז העניינים- מנהטן. נשארנו בקשר, אבל אחרי שחזרנו לארץ הוא הלך והתרופף.

 

כמה שנים אחרי שחזרתי בתשובה, אייל התקשר אלי כדי להזמין אותי לחתונה שלו ושל מיטל. העלנו זכרונות ופתאום קפץ לי בראש שבעצם מעולם לא הודיתי לו על שהוציא אותי מהמים, בתוך כל ההלם והדאגה למיטל זה פשוט נמחק לי מהזיכרון, "על מה אתה מדבר, אני לא הוצאתי אותך משום מים, אני עמדתי המום על הצוק ולפתע ראיתי אותך מטפס...").

 

כשחזרתי לארץ, נכנסתי למסלול הרגיל של עבודה ולימודים באוניברסיטה. מידי פעם עוד נפגשתי עם אלון והיינו מדברים, אבל המפגשים הללו הלכו ונתמעטו. בערך שנה וחצי אחרי שאבי נפטר, הייתי אצל אימי בראש השנה. פתאום בערב החג היא בקשה ממני שאלך לבית כנסת, "בשביל אבא", היא אמרה. אני מאוד נפגעתי, הרגשתי שהיא מנצלת את מותו של אבי כדי להפעיל עלי מניפולציות רגשיות, הרי סוף כל סוף, מעולם לא הקפדנו בבית של שום מנהגים דתיים, אפילו לא קידוש ביום שישי, או לפחות ארוחה משפחתית משותפת. "איש האמת" שבי עמד להתפרץ. אי שם בפנים נשמע קול אחר, שקט והגיוני, "תראה איך נראית האמת שלך" הוא אמר חצי בלגלוג, "אמא שלך איבדה את בעלה לא מזמן, מה שיעשה לה טוב זה שאתה תלך לבית כנסת, חצי שעה, תשתעמם, וזה יעשה לה טוב, ואתה מה? האמת בוערת לך, אתה פתטי!" קליק, סכר נפתח, מתפרצים לי בראש כל הדברים ששמעתי מאלון במשך השנים, דברים שבכלל לא ידעתי שעוד נמצאים בזיכרון או שבכלל שמעתי אי פעם, מדרשי חז''ל, הוכחות מדעיות, זוהר, אותיות פורחות, ומנגד כל הטענות שלי, דרווין, אריסטו,ניטשה, מרכבות האלים, שואה , צפירה... דקת דומיה.. שקט. סכר נסגר, תחושה של רוגע אופפת אותי.

אני מכפתר את החולצה הלבנה, בבית הכנסת קולו המסתלסל של החזן מכריז: "היום הרת עולם" ...

 

 

...בסופו של יום כשיאזלו שמיים,

   גרגירי החול יתפקדו בשעון,

כשציפורים לא יפרשו כנפיים

לא צריך עוד לנדוד, כי עת לשכון.

 

כל הנחלים כבר יגיעו

אל מחוז חפצם המיוחל

צבעי בין ערביים יפציעו

דרי אדמה ימריאו לחלל

 

נוכל סוף סוף לקחת רגע

לעצור הכל לנשימה.

להביט אחור אל כל הנגע

איך הותרנו רק שממה

 

ומה אחר כך

אין איש אשר יודע

ואולי אחר כל רק שתיקה

רק איש שותק הוא איש שומע

נדום כולנו יחד לדקה ...

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081