האם מותר לחנוט על פי התורה? (פרשת שבוע - ויחי)

התורה מתארת את פטירת יעקב אבינו ע"ה, "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ:  וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל". צריך להבין מהי החנטה שעשו פה והאם זה מסתדר עם ציווי ה' בתורה שקיבלנו בהר סיני.

ביאור המילה חניטה

את המילה חנטה מבאר הרש"ר הירש ששורשה ח.נ.ט, כמו חנטת הפרי. שחנטת הפרי מציין שהפרי הגיע לבשלות מסוימת. אם כן גם בחנטת הנפטר, בזה שמשמרים את גופו ומונעים ממנו להבלות בעפר שומרים כביכול על בשלותו, שלמותו הגופנית.

צורות החניטה הידועות

ישנם שלשה צורות חניטה המוזכרות במקורותינו, ותואמות לשיטות החניטה שהשתמשו במצרים העתיקה ובכלל בארצות הגויים.

השיטה הראשונה (מוזכרת בשו"ת הרשב"א ח"א, סימן שסט) בה היו מוציאים את האיברים הפנימיים של הנפטר וממלאים את הגוף במיני שמנים ובשמים שהיו משמרים את הגוף מכליה לאורך זמן רב יותר. אצל אומות העולם בעת העתיקה זו היתה נחשבת לצורת החניטה המעולה ביותר, והיתה מיועדת לאנשי המלוכה.

השיטה השניה מוזכרת בזוהר פר' ויחי. שם מתואר תהליך שבו היו לוקחים שמן משובח, אולי אפרסמון, והיו מחדירים אותו לגוף דרך הטבור למשך זמן של כמה ימים. עד שהיה מתפשט בכל הגוף, פנים וחוץ, ובכך הגוף היה משתמר.

השיטה השלישית מוזכרת אצל הורדוס שטמן את בת חשמונאי בדבש. ז"א שהיו משתמשים בחומר משמר מחוץ לגוף האדם ולא היתה שום התערבות בחלק הפנימי של גופו.

בעיות הלכתיות בחניטה

כאשר באים לדון בהאם חניטה מותרת על פי ההלכה או לא, ישנם שתי סוגיות הלכתיות עיקריות שדנים בהם הפוסקים. להלן תמציתם:

א. בזיון המת – התורה מלמדת אותנו שכאשר יהיה באיש חטא שיחייב אותו משפט מות בסקילה, יש מצות עשה על בי"ד לתלותו לאחר מיתתו, שנא' "וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ" (דברים כא, כב). אך למרות חיוב התלי'ה אסור שיעבור הלילה כשגופו תלוי על העץ, אלא חייבים לקוברו, שנא' "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא".

חז"ל לומדים שטעם האיסור הוא משום ניוול ובזיון למת, שכל דבר שהוא ניוול ובזיון למת אסור. אבל אם הדבר הוא לכבודו של מת מותר. וזה נדרש בספרי "מנין למלין את מתו (היינו שמתעכב לילה נוסף בלי לקבור את מתו ביום פטירתו) שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תלין נבלתו על העץ. [אם] הלינו לכבודו [כגון] להביא לו ארון ותכריכים, יכול יהא עובר עליו, תלמוד לומר על העץ, מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו אף כל שהוא ניוול, להוציא המלין לכבודו שאין ניוול לו". ז"א שהמשאיר מתו במשך הלילה ללא קבורה כאשר זה לכבודו של המת, מותר [3].

והמקור לטעם האיסור לבזות את המת מבואר בתורה. אומרת התורה, מה הטעם שאסור להשאיר את המת תלוי במשך הלילה, "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי". ומבאר רש"י את המילה קללה "כל קללה שבמקרא לשון הֵקֵל וזלזול, כמו והוא קללני קללה נמרצת (מלכים א' ב, ח)". ולפי זה מבאר רש"י מה טעם האיסור "זלזולו של מלך הוא. שאדם עשוי בדמות דיוקנו [של מלך העולם], וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי". ולמרות שפירוש רש"י הוא על הפסוק של חייבי מיתה ע"י סקילה, אבל כיון שאיסור הלנת המת משום ניוול ובזיון המת נלמד לכלל המתים, נראה שהטעם שהביא רש"י שייך גם לכל אלו.

ב. קבורת הארץ וצער המת - החיוב לקבור את המת נאמר בפסוק הנ"ל, "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כא, כג). ומכפילות המילים "קבור תקברנו" משמע קבורת הארץ דווקא ולא קבורת ארון.

והטעם לקבורת הארץ בדווקא מבואר בזוהר תרומה (קנא.), וזה לשון הזוהר "כל חייבין דעלמא, בעוד דגופא שלים בכל שייפוי גו קברא, אתדנו גופא ורוחא, כל חד דינא כדקא חזי ליה [כל חייבי העולם, בעוד שהגוף שלם עם כל איבריו תוך הקבר נידונים הגוף והרוח, כל אחד בדין הראוי לו]. כיון דגופא אתעכל [כאשר הגוף מתעכל. שזה חלק מדינו, כמו"ש בברכות "קשה רמה למת כמחט בבשר חי"] דינא דרוחא אשתכך [הדין על רוחו של המת מסתיים]. מאן דאצטריך לנפקא נפיק [מי שצריך לצאת מגיהנם יוצא], ומאן דאצטריך למהוי עלייהו נייחא אית לון נייחא [ואלו שצריכים שתהיה עליהם מנוחה, יש להם מנוחה], ומאן דאצטריך למהוי קטמא ועפרא תחות רגלי דצדיקייא [ומי שצריך להיות אפר ועפר תחת כפות רגלי הצדיקים יהיה], כל חד וחד כדקא חזי ליה אתעביד ליה [כל אחד ואחד כפי הראוי לו כך נעשה לו].

ועל דא כמה טב לון, בין לצדיקי בין לחייבי [לכן כמה טוב, בין לצדיקים ובין לרשעים], למהוי גופא דלהון דביק בארעא ולאתעכלא גו עפרא לזמן קריב [להיות גוף שלהם דבוק בקרקע ולהתעכל בתוך העפר בזמן מהיר], ולא למהוי בקיומא כל ההוא זמנא סגי [ולא להיות בקיום כל אותו זמן ממושך], בגין לאתדנא גופא ונפשא ורוחא תדיר בכל יומא [כיון שאז נידון הגוף והנפש והרוח תמיד בכל יום]. דהא לית לך כל צדיק וצדיק בעלמא דלית ליה דינא דקברא [שהרי אין לך כל צדיק וצדיק בעולם שאין לו דין של קבר], בגין דההוא מלאך דממנא על קברי קאים על גופא ודן ליה בכל יומא ויומא [בגלל אותו מלאך שממונה על הקברים קם על הגוף ודן אותו בכל יום ויום]. אם לצדיקים כך לחייבים על אחת כמה וכמה [אם את הצדיקים הוא דן, לחייבים על אחת כמה וכמה]. ובזמנא דגופא אתעכל ואתבלי בעפרא הא דינא אשתכך מכלא [וכאשר הגוף מתעכל ונרקב בעפר הרי הדין נשקט מהכל, היינו גם מהגוף וגם מהנפש והרוח].

בר מאינון חסידי, קיימין דעלמא [חוץ מאלו החסידים, שמקיימים ומעמידים את העולם על תיקונו], דאינון אתחזון לסלקא נשמתהון לההוא אתר עלאה דאתחזי לון [שהם ראויים להעלות נשמתם לאותו מקום עליון שראוי להם, היינו ללא הדין של הקבר], וזעירין אינון בעלמא [ומעטים הם בעולם].

לסיכום, ישנם שתי בעיות בחניטה ליהודי. הבעיה הראשונה היא מחמת שמתעסקים בגוף המת יש בזה ניוול ובזיון למת, שגופו נברא בצלם אלוקים. ובעיה זו היא בעיקר באופן החניטה הראשון. הבעיה השניה שזה מונע את עיכול הגוף בעפר ובכך מונע את הפסקת הדין והייסורים על הגוף והנפש של הנפטר.

האופן הראשון של חניטה נידון ברשב"א (שו"ת ח"א, סימן שסט) שבאופנים מסוימים מתיר את עיכול בשר המת ע"י חומר, כדי למנוע ניוולו. ומביא לכך ראיה מחניטה, שמותרת כאשר זה עבור כבוד המת, וז"ל "והחנוטין קורעין אותן ומוציאין מעיהן ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון". וגם בספרי הנ"ל בנידון של בזיון המת מבואר שזה אכן מותר.

הרדב"ז מביא את דברי הרשב"א ומוציא כלל מדבריו, "כללא דמלתא [כלל הדבר] דכל דבר שעושין למת לכבודו או לתועלתו אין בו משום בזיון ולא משום צער". וגם לפי דבריו יהיו מותרים כל האופנים של החניטה.

אלא שלדברי הרשב"א והרדב"ז לא יצאנו עדיין מהבעיה שמונעים בכך את כפרת הנפטר ובכך מרבים את ייסורי הקבר שלו. וצריך להבין עדיין איך מתיישב ענין זה לשיטתם.

אבל בשו"ת עמק הלכה (ח"א, ס' מ"ח) מפלפל בענין החניטה רבות לאיסור ולהיתר, ולדינא אוסר בזה הזמן חניטה. בין היתר מטעמא דכפרת המת. ולפי"ז כל אופני החניטה האחרים יהיו גם אסורים.

אופן החנטה של יעקב

א"כ חזרנו לשאלתנו, איך יוסף והאחים התירו לחנוט את יעקב אביהם. בשביל זה נצטרך לברר עוד כמה פרטים במקרה הנידון של יעקב ולפי"ז נכריע.

את אופן החנטה שהיתה ליעקב ביארו בזוהר, וז"ל "בגין לקיימא גופייהו חנטי לון במשח רבות עלאה על כל משחין [כדי לקיים גופו חנטו אותו בשמן עליון על כל שמנים], מעורב בבוסמין [מעורב השמן בבשמים], ושאיב ליה בגופא יומא בתר יומא בההוא משחא טבא ארבעין יומין [ושואב לו בגוף יום אחרי יום באותו שמן טוב ארבעים יום], דכתיב "וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים". בתר דאשתלים דא קיימא גופא שלים זמנין סגיאין [אחרי שנשלם התהליך הזה הגוף קיים שלם זמן רב]...ועבדי חניטא דא מגו ומברא. מגו, דשוין ההוא משחא על טבורא, והוא עאל בטבורא לגו, ואשתאיב במעוי, וקאים ליה לגופא מגו ומברא לזמנין סגיאין [ועושים חניטה זו מבסנים ומבחוץ. מבפנים, ששמים את אותו שמן על הטבור, והוא עולה בטבור לתוך גופו, ונשאב במעיים ומקיים לגוף מבפנים ומבחוץ לזמן רב]". ואומנים ידוע שכל דברי הזוהר סוד הם, אלא שגם כך מפרש רש"י ז"ל את אופן החנטה.

ההיתר לחנוט את יעקב

כעת ננסה שוב לדון בהיתר לחנוט את יעקב. לפי סוגיית בזיון הנפטר הנידונה בספרי, הרשב"א והרדב"ז התירו חניטה אף בחיתוך הגוף, וכ"ש באופן החניטה שנעשה ליעקב כיון שאין פה כלל חיתוך. ואדרבה, שנעשה לכבודו, כמבואר לקמן. אלא שבחנטה של יעקב נקטו בשיטה שאינה פוגמת כלל בצורת הגוף, ולכן אין בזה לכאורה בעיה של בזיון המת.

ובענין סוגיית כפרת הנפטר בבליית הגוף בעפר. אע"ג שבליית הגוף בעפר הוא ענין לכפרת הנפטר כמבואר לעיל, וא"כ לכאורה זה נמנע מיעקב. אלא שהתבאר לעיל בזוהר תרומה שלעובדי השם בודדים בדור, אשר נמצאים בעבודת במדרגת חסידות (ראה מס"י מדרגת חסידות) אין את הצורך של בליית הגוף בעפר. וז"ל שהובא לעיל "בר מאינון חסידי [לבד מאלו החסידים], קיימין דעלמא [שמקיימים ומעמידים העולם על תיקונו בעבודתם], דאינון אתחזון לסלקא נשמתהון לההוא אתר עלאה דאתחזי לון [שהם ראויים להעלות נשמתם לאותו מקום עליון שראוי להם, היינו ללא הדין של הקבר], וזעירין אינון בעלמא [ומעטים הם בעולם]". ונראה פשוט לומר שיעקב היה נכלל אצל אותם חסידים. ואולי באופן כזה גם "עמק ההלכה" יתיר חניטה.

מי ציוה לחנוט את יעקב? ומי ביצע אותה?

במדרש רבה (ק, ב) דורשים את הפסוק "ויעשו בניו לו [ליעקב] כן כאשר צום". "אמר להם תנו דעתכם שלא יגע ערל (אחד) במטתי שלא לסלק את השכינה מעלי", א"כ כ"ש שלא יגע ערל בגופתו של יעקב. וקשה, שהרי כתיב "וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל", וברור שהרופאים הם יהיו החונטים כיון שהם היו בקיאים בחכמת הטבע לעשות כן. אם כן נראה שהבנים לא קיימו את ציווי יעקב שלא יגע בגופו ערל.

ועוד במדרש רבה (ג') מדייקים מהפסוק "וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם", שיעקב הוא זה שציוה לחנוט אותו, שהרי הבנים עשו מה שביקש. ולכן מתרץ הרבנו בחיי שבאמת הרופאים הם אלו שציוו על אופן החנטה, אבל את החנטה בפועל עשו הבנים של יעקב.

ועוד כתיב "ויצו יוסף את עבדיו וכו'" ושואל המד"ר "למה מת יוסף בפני אחיו" ומביא את מחלוקת רבי ורבנן בכך. ו"רבי אמר על שחנט את אביו. אמר ליה הקדוש ברוך הוא לא הייתי יכול לשמור את צדיקי, לא כך אמרתי לו אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מא), אל תראי תולעת את יעקב".

הסיבה שחנטו את יעקב

לפי האור החיים מתבאר שהיה ראוי לבקש זאת מהם כי גם אם לא היו חונטים אותו גופו לא היה מתעוות כדרך שאר המתים, ע"ד מה שכתוב במדרש רבה (פ' ק') "לא כך אמרתי לו אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מא), אל תראי תולעת את יעקב". והיה חשש שהמצרים היו רואים את זה ומחמת הפליאה היו עושים אותו לאלוה. וכן יכול להיות שיוסף חנט אותו כדי לכבדו בפני המצרים, שהחנטה היתה דרך כבוד לאנשי המלוכה.

גם בזוהר ויחי (רנ:-רנא.) דנים בטעם החניטה והרשב"י דוחה את האפשרות שנחנט כדי לשמר גופו בעליה ממצרים לחברון [2]. אלא טעם הענין היה משום "ארחא דמלכין אינון", היינו דרך המלכים היה לחנוט גופם. וודאי יוסף היה כמלך במצרים, ויעקב אבי המלך.

אבל הטעם האמיתי והפנימי למה משמים גלגלו ליעקב את החניטה, מסביר רבי שמעון בר יוחאי בסוף זוהר ויחי, וזה לשונו "ויעקב הכי הוה בקיומא דגופא [ויעקב כך היה בקיום הגוף]. והכי אצטריך, דגופא דאבהן איהו, והוה בקיומא בגופא ונפשא [וכך היה צריך להיות, שגוף של אבות הוא, והיה בקיום בגוף ובנפש]". המפרשים השונים מבארים את הדברים כך, שיעקב בעבודת השם שלו השיג מדרגה רוחנית כלשהי בעולם הזה, ולכן משמים גלגלו שבמיתתו גופו הגשמי יהיה כעין צורת צורתו הרוחנית.

ונוסיף עוד קצת. יעקב כידוע קנה את מידת האמת, היא התפארת, שנא' "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז' כ). ברוחניות מידה זו היא היא בעצם הגוף (בבחינ' הרוחנית שלו כמובן) ותכונתה של מידה זו שהיא קשורה לכל האיברים הרוחניים ובכך מקיימת אותם מחוברים לגוף אחת ומקשרת ביניהם.

דוגמת המידה הזו בגשמיות היא עיקר גוף האדם, שהוא החלק הכולל את החזה עד לסוף הבטן, שמקשר את כל האברים (ראש, ידיים וכו') יחד להיות גוף אחד. לכן כיון שיעקב קיים בעולם הזה חייו לפי את המידה הזו של הגוף, היא אמת, תפארת, שהיא מקיימת את כל הגוף הרוחני, את כל המידות השונות זו מזו להיות יחידה אחת מאוחדת, כך גם משמים גלגלו שכל גופו ישאר קיים. שיהיה הגוף של מטה כעין ה"גוף" הרוחני של מעלה.

קיום הברית זה חלק מקיום הגוף

כיון שאנחנו נושקים לימי השובבי"ם הקד' נוסיף עוד נק' אחת שמוזכרת בזוהר בענין יוסף הצדיק, בנו של יעקב. נקרא את הזוהר עם תרגום ובע"ה נוסיף מעט ביאור מהמפרשים.

וז"ל הזוהר, "כגוונא דא ליוסף [באופן הזה, היינו החניטה, עשו ליוסף שנפטר] דאיהו דוגמא דגופא ובקיומא דגופא ונפשא הוא [שהוא בדוגמת הגוף, ובקיום הגוף והנפש הוא]. בקיומא דגופא דכתיב ויחנטו אותו [את קיום הגוף אנחנו לומדים מכך שכתוב "ויחנטו אותו", היינו שקיימו את גופו, שימרו אותו]. בקיומא דנפשא דכתיב ויישם בארון במצרים [בקיום הנפש אנחנו לומדים משום שכתוב "ויישם בארון במצרים"] ותנינן תרי יודי"ן אמאי [שואל הזוהר, למה כתוב "ויישם" עם שני יודין, היה לתורה לכתוה "וישם" או בכתיב מלא "ויושם". מתרץ הזוהר,] אלא יוסף נטר ליה ברית לתתא ונטיר ליה ברית דלעילא [כיון שיוסף שמר ברית למטה, בעיקר בנסיון שהיה לו עם אשת פוטיפר שניסתה לפתותו והוא סירב, ועוד. ובכך שמר את הברית של מעלה], אסתלק מעלמא אתשוי בתרי ארוני, בארון לתתא ובארון לעילא [לכן שנפטר הושם בשתי ארונות, ארון למטה וארון למעלה. ולכן כתוב "ויישם" עם שני יודי"ן, להורות ששמו אותו פעמיים בארון. ז"א ששמירת שני הבריתות זיכתה אותו להיות כביכול בשתי ארונות]. [שואל הזוהר] ארון דלעילא מאן איהו [ארון של מעלה מה הוא? ומתרץ] אלא כמה דאת אמר (יהושע ג') הנה ארון הברית אדון כל הארץ, דארון דלעילא ארון הברית אקרי [אלא כמו שנאמר "הנה ארון וכו'", שארון של מעלה, היא השכינה הקדושה, נקראת ארון ברית] [ושואל הזוהר למה השכינה נקראת ארון ברית? ומתרץ] דהא לא ירית ליה אלא מאן דנטר ברית [שהרי לא יורש אותה אלא מי ששומר את בריתו], ובגין דיוסף נטר ליה לברית אתשוי בתרי ארוני [וכיון שיוסף שמר את בריתו הושם בשתי ארוונות].

ויישם בארון במצרים הכי הוא ודאי, וקרא אוכח רזא אחרא דאף על גב דנפקת נשמתיה ברשו אחרא אתקשר בשכינתא, הדא הוא דכתיב "ויישם בארון" לעילא ולתתא, בגין דהוה צדיק, דכל צדיק ירית ארעא קדישא עלאה, כמה דאת אמר (ישעיה ס') ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"

ליוסף היו שתי תכונות בקבורתו שהיו מקבילות לבחינות הרוחניות שלו. הראשונה שחנטו אותו, וזה משום שקנה את מידת היסוד שהיא קשורה ומחוברת למידת האמת של יעקב, ובכך היא חלק מהגוף המקשר ומחבר את כל האברים בבחי' מסוימת.

אבל אצל יוסף היתה מידה נוספת שקנה אותה בעבודתו והיא מידת היסוד, על ידי ששמר את בריתו. בעבודתו בעולם הזה הוא שמר את בריתו בכל מיני אופנים, בין על ידי שסירב להפצרות החוזרות ונישנות של אשת פוטיפר, שניסתה לפתותו בכל מיני דרכים, וכן בכך שהתעלם לחלוטין מרצונן של נשות מצרים להתדבק בו, נמנע מלהדבק בדרכי המצריים ועבודת האלילים שלהם, ועוד דוג' לרוב. והכל נבע מפנימיותו, שדבק בכל כוחו ברצון ה', למרות הקושי הגדול לחיות כך במצרים של אז, בפרט למי שהיה כמלך במצרים. זו היתה עבודתו בבחינת שמירת הברית.

ברוחניות הברית קשורה בקשר הדוק לשכינה הקדושה, שהיא קרויה "ארון", ושניהם יחד נקראים ארון הברית. לכן יוסף שזכה לשמור את בריתו בעולם הזה וקנה את מידת היסוד, הברית, ודיבק עצמו בכל כוחו לרצון בוראו, זכה שבעולם הבא נשמתו תדבק בשכינה, שהיא קרויה ארון. ויחד הם ארון הברית.

וזה הסיבה שגם גופו בעולם הזה הושם בארון, כדוגמא לנשמתו. כיון שקנה בגופו את מידת הברית שכנוסה בארון, זכה להיות מושם בארון, יחד - ארון וברית, באותו אופן שבה היה נשמתו לאחר פטירתו. (וכל זה כמובן מבוסס על מה שנאמר לעיל אצל יעקב, שאצל יוסף לא היה צורך ברקבון הגוף כדי לסיים את דין הגוף, כיון שהוא ודאי נמנע עם החסידים העליונים, כאביו יעקב, ולא היה צריך כפרת הגוף על ידי בלייתו בעפר).   

ועוד מדקדק הזוהר בפסוק, למה כתוב "ויישם בארון במצרים", דווקא במצרים. שהקב"ה גלגל שארון הקבורה של יוסף יונח דווקא במצרים (למרות שבניו יכלו להעלותו לארץ ישראל כמו שעשו לאביו יעקב[4]). אלא שזה כדי לרמוז למדרגתו הנעלה של יוסף, שזכה לשמור את בריתו ולהתדבק בשכינה הקד', ובכך להקרות "ארון הברית", בתוך תוככי הזוהמה והקלי' של מצרים. למרות שהיה הצריך לחיות עשרות שנים בתוך עומק הקלי' של מצרים, ובמקום הכי קשה שלה שזה מלכות מצרים, עם ייסורים ונסיונות קשים ונוראיים מכל עבר, זכה לשמור את בריתו ולהתדבק בשכינה, ודא "ויישם בארון במצרים"

ברוך יי' לעולם אמן ואמן

[1]ז"ל הרדב"ז בענין הרגשת המת בתולעת ולא באיזמל

[2]אי תימא בגין אורחא הוא דעבדו, הא כתיב "וימת יוסף בן וגו'", ויישם בארן במצרים הא לא אזלו עמיה בארחא דהא תמן אתקבר וכתיב "ויחנטו אותו"[אפשרות אחת שחנטו אותו כיון שעתידים לילך עימו בדרך לחברון וכדי שלא יסריח או ירקיב עד שיגיעו לשם, לכן חנטו אותו. אבל זה יהיה קשה מיוסף, שלא היה צריך לילך איתו בדרך, שהרי הושם בארון במצרים, ובכ"ז חנטו אותו. קמ"ל שהחניטה היא לפחות לא רק בשביל הדרך].

[3] ואע"פ שפשט הפסוק עוסק בהלנת הנסקלין ע"פ בית דין, אבל נראה שנלמד בק"ו לשאר מתים, מה זה שהתחייב סקילה מחמת חטאו, התורה הקפידה על כבודו, וסקילה זו המיתה החמורה ביותר מכל מיתות בי"ד (עכ"פ לפי מה שנפסק להלכה). אף כל שאר המתים יש לדאוג לכבודם.

[4] וכמובן שבסופו של דבר משה העלה את ארונו של יוסף לארץ ישראל, אבל זה לקח זמן