מלחמת לבנון השנייה - סיפור אישי
סיפור אישי מתוך מלחמת לבנון השנייה, וכיצד סיפור זה מתקשר למלחמה הרוחנית שמתרחשת בתוכינו בחודש אלול?
לפני יותר מעשור נקראתי להתייצב למילואים ביחידתי בצו שמונה.
מלחמת לבנון השנייה, פלוגתי חוצה את קו הגבול בנקודת החטיפה של שניים מחייל צה"ל, חטיפה שהובילה את ראשי המדינה, צה"ל והממשלה לתגובה צבאית חריפה....יצאנו למלחמה!
מלחמה שתוצאותיה טרגיות, כמאה חמישים משפחות שכולות, אבות ובנים שלא זכו לחזור לביתם, נשים שאיבדו את יקיריהן, פצועים, הלומי קרב ועורף צפוני חשוף לפגיעות טילים והפצצות מותיר רושם שהתייתם זה מכבר... ברוך השם אני וחבריי לפלוגה חזרנו בריאים ושלמים לביתנו.
ניצחנו את המלחמה או אולי .. הפסדנו?..
פעם אחת ויחידה יצאנו משטח הלחימה חזרה אל קו הגבול להפוגה קצרה והתרעננות קלה.."מושב שתולה",שם חיכו לנו המון אנשים, חלקם מישובים סמוכים וחלקם הרהיבו עוז ו"עלו צפונה" במיוחד לראותנו, מצפים ודואגים, פניהם מביעות רגשי אהדה והזדהות, ליבם גדוש אהבה וחיבה ופיהם רווי מילות נחמה ועידוד. הם באו לתמוך, לעזור לעשות מה שביכולתם, אף הביאו עימם מתנות, מכתבים וציורים מילדים הלומדים בבתי ספר שונים בארץ. אמנם, המצרך הנדיר והיקר מכל היו סוללות ומטענים לפלאפונים שלנו. מאחר ולא ניתן היה להיכנס עם פלאפונים לתוך שטחי הלחימה, זאת עקב סכנות "ביטחון שדה", היה עלינו להשאירם מאחור עד זמן שובנו. בזמן זה הספיקו הסוללות להתרוקן ועתה התברר כי יצירת קשר מחודש עם משפחותינו היה העניין החיוני ביותר עבורנו!. אמנם, המון אחר.. חברים, כאלה שנשארו בבית, קראו לי "פראייר" .. "פראייר שאתה הולך!" .. "באמת שווה לך למות?" .. " בשביל מי?" .. "תישאר כאן במרכז". "מבחינתם הכל כרגיל, ממשיכים לעבוד, לבלות, לשבת במסעדות ובתי קפה, רק חס ושלום להיות פראיירים.
בשבוע הראשון לגיוסי הבהול הוצבנו אני וחברי לפלוגה ב"סירקין" שם ממוקמת יחידת המילואים בה אנו משרתים. היה עלינו להתכונן לקראת הלא נודע: חימוש אימון ותרגול פקודות מבצע המתחלפות כהרף עין העסיקו אותנו ימים כלילות. חיסרון במערך הרפואי ובציוד האישי (רובה צלפים, כוונת לילה לנשק יעודי, אפודים בלוים ועוד..) נתגלו כבילתי ניתנים להשלמה. בזיון המפקדים שחשבו להשלים את החסר ולגזול מפלוגה אחרת חלק מהציוד, העכירה את האווירה. אכילת מנות קרב, ללא מקלחת אחת בסביבה וניסיונות שינה חטופים של אלף חיילים צפופים על גב קרקעת 'האנגר' ענק, העניקו לנו מראה ותחושה שאנו בסה"כ סוג של מחנה פליטים חדש שנולד כעשרה ק"מ ממרכזה של העיר ת"א. האם הופתענו מבשורות קציני המודיעין כשהופיעו מידי פעם בתוך אותו שבוע מתיש ובפיהם מידע מחודש עקב המתרחש בתחום קווי האויב?.. פניהם מסתירות תדהמה וחרדה לנוכח המידע המעודכן.. מערך מאורגן של החיזבאללה..עם כניסת כוחותינו הסדירים ללבנון הופתעו ונהדפו לא פעם ע"י לוחמי גרילה מצוינים וחמושים כהוגן, מצבורים גדולים של נשק, תחמושת וטילים נתגלו על פני מערך אדיר ומקיף של תעלות ובונקרים לכל הרוחב הדרומי של גבול לבנון עם ישראל. אף יש שאמרו שתעלות נחפרו תחת שטח ישראל.. כל זאת תחת אפם של הלוויינים, המזלט"ים, התצפיות.. והמודיעין המפורסם של צה"ל..??. הרדיו, שמשדר בכל יום דיווחים על הרוגים שלנו וטילים המשוגרים אל עבר אורכה ורוחבה הצפוני של ישראל כשמטרתם לפגוע באזרחיה, כל אלו, לא אימצו את רוחנו.
נראה היה שהצבא לא ממש ערוך ומוכן.. ניתוקים בתקשורת, הידברות לקויה וחיסרון אמון בלטו בכל הדרגים הצבאיים והמדיניים.. האויב הגדול ביותר שלי בשם אי הוודאות החל נותן אותותיו ומפגיז בתוכי. הרגשת דאגה וחוסר נוחות עושים את דרכם מליבי לשאר אברי גופי. באמת, בשביל מי אני נילחם? למען מי ומה אני מוכן למות? שאלה זו הפניתי גם למפקד הפלוגה שאני מאוד אוהב ומעריך, תשובתו האירונית כי הוא "נילחם על מנת להוציא אותנו מכאן ולהחזיר אותנו הביתה בשלום" לא סיפקה את מבוקשי, אמנם עזרה לי להשתדל לחזור הביתה בריא ושלם.
אני שוכב עם חברי על צלע ההר, מחופרים ומוסווים ע"י שיחים גבוהים וקוצניים, צמחיה האופיינית כל כך למרחבים התלולים ולוואדיות העמוקים של דרום לבנון, לאורך כל שעות הבוקר המוקדמות רעש מחריש אוזניים, ארטילריה כבדה הממוקמת בתוך מוצבים של צה"ל לאורך קו הגבול, כמה קילומטרים מאחורינו, מפגיזה לסירוגין מקומות חשודים, מטוסי חיל האוויר מגיחים לעתים דחופות, חגים מעלינו ומתילים את פצצותיהם על כפרים עוינים.. לפי המפה ובעזרתו האדיבה של הGPS אנו נמצאים כ2 ק"מ מהכפר שהיינו אמורים להשתלט עליו בתחילת אותו לילה, תושבי הכפר נתבקשו לעזוב לפני שחיל האוויר הפציץ אותו, ומעתה כל תנועה חשודה היא תנועת האויב. מכיוון שעלה עמוד השחר והבוקר החל מפציעה, ומאחר ותנועת כוחותינו מסוכנת פי כמה בשעות אור היום נשארנו מרותקים על גב אותו הר. ריח של אבק שריפה ושמש חודרנית הקופחת על ראשינו מלווים את הפקודה הבאה שניתנה בקשר: "תגיד לבועז שהוא והמחלקה שלו יצאו לסיור אלים לכיוון שיא גובה שם נצפתה תנועה חשודה". בצידו השני של הגיא כ300 מטרים מפלוגתי ניצב לו טנק מרכבה סימן 4 עסוק בלחפות על D9( טרקטור ענק) המפלס דרך חדשה עבור רכבים קלים של כוחותינו שינועו על ציר זה; מספקים מזון, תחמושת, וציוד רפואי להמשך ימי הלחימה, סוג של קשר "נורמטיבי" לשעות מלחמה עם קו הגבול שנותר מאחור. בועז והחברה לא מספיקים להגיע לאותה נקודה בה נצפתה אותה תנועה חשודה ושני טילי "סאגר" נורים ע"י חוליה של חיזבאללה אל עבר הטנק, פוגעים בצריח. הטנק החל לבעור, שני חיילים חילצו עצמם ממנו.. ובמכשיר הקשר נודע ששנים אחרים לא הצליחו לצאת ולהציל עצמם. רק כעבור שעה שלמה הצליחו כוחות חילוץ להגיע אל הטנק השרוף ולהוציא ממנו את גופות החיילים.
במהלך אותה מלחמה היו אירועים מפחידים ולא נעימים וכן היו אירועים מרגשים ומשמחים; מאורעות יוצאי דופן בין איש לרעהו, ניסים ונפלאות של הקב"ה, אך לא עליהם אספר היום. היום, רק באתי לשאול בשמי ושם אותם חיילים צעירים שנפלו, אולי גם בשם עוד חברים שחזרו הביתה בשלום. בשביל מי אני נילחם היום? בשביל מי ובשביל מה החיילים האלו מסרו את נפשם? מי שולח אותנו.. ובשם איזה אידיאל רעיון או אינטרס? נראה, כי בארצנו היום-יומית, כאשר הציונות גוועת, האידיאל הלאומי - יהודי הולך ונמוג, הופך למדינת כל אזרחיה. כאשר חיי השעה והרגע הם האופנתיים. להיות 'IN' זה אומר לממש את כל חלון ההזדמנויות שהעולם הזה מציע ללא שום חשבון שכר והפסד, אפילו על חשבון השכן שלי, החברים שלי, המשפחה שלי ,ההורים שלי ,אף הכבוד העצמי שלי. אין בושה להיות גנב קטן וגנב וגדול שגונב את כספי הציבור, אין בושה להיות רוצח ולרצוח את הילדים שלנו, אין בושה להגיד ולעשות מה שבא לי, איך שבא לי, מתי שבא לי, להראות ולחשוף הכול! את כל הצניעות מכרנו בזול.. והכול.. מעוגן וממוסד תחת חוקי זכיות יסוד חופש הפרט, חופש הדיבור, חופש הביטוי, חופש הפרסום, חופש ההתערטלות הפומבית, חופש השוויון, חופש החשיפה התקשורתית, החופש הגדול, חופש ממחויבות אישית והבין אישית, חופש מגבולות ,חופש מגדרים, חופש מביקורת, חופש מלקחת אחריות – נסתום חורים, נכבה שרפות, העיקר להיות "חופשי ומאושר". את החן, העדינות והערכים שהיו לסבים ולסבתות שלנו זנחנו ובנינו להם אנדרטאות שברוחב לבבנו אנו נעמדים וצופרים להם פעם בשנה..אפילו דקה של שקט ודומיה לא נקדיש להם !?.
האם שכחנו את הקולות שדרשו חקירה ללא פשרות? ..לא יתכן כישלון שכזה בדרגים כה רמים, מקבלי החלטות ואישים בחירים נכשלו בתפקידם, האם יכול להיות ששלחנו את חילינו לפעולות סרק על רקע מצע אינטרסים אישי שישרתו קידום ורווח כזה או אחר של חבר כזה או אחר? האם נתנו מקום לכבוד וגאווה והם פעלו את שלהם?..חקירה מיידית ! אירועים כאלה של חיים ומוות לא יעברו ללא ביקורת מדוקדקת, היכן אנו עומדים? מה המטרות שלנו כיחידים, כחברה, כמדינה? מה לא לקחנו בחשבון, חייבים להפיק לקחים, לשפר עמדות ולשפר את יכולת ההתארגנות, הרי האויב לא התייאש אף לא התעייף הוא לומד ומחכים ומגביר חילותיו לחזור ולהילחם אף במקומות שנכבשו, הוא מצידו אף פעם לא מובס.
מיד עם סיום המלחמה נתבקשנו ליום תחקירים ארוך ב"נהריה" בנוכחות מפקד החטיבה, מפקדי הגדודים ומפקדי הפלוגות, ניסינו ללמוד וללבן את הכשלים במהלך המלחמה וכן הודגשו ההישגים וההצלחות. הבנתי בליבי שאם לא יפיקו לקחים, אז בעתיד המערכה תהיה קשה הרבה יותר בה האויב יצטייד בנשק מתוחכם ומדויק יותר, בונקרים ותעלות שאף לאתר אותם, יהיה בלתי אפשרי.
את התשובה לשאלותיי קיבלתי בסוף אותו יום ארוך עם סיום התחקיר האחרון והמסכם של הפלוגה. הפעם מפקד הפלוגה שבהחלט אינו חובש כיפה הוציא ספר תנ"ך והחל קורא בפנינו פסוקים שמדברים על שלום ונחמה .."ותשקוט הארץ ארבעים שנה'". הנוקשות המיליטנטית נבקעה ולחלוחית דמעה הופיעה בו זמנית אצל כל אחד מאתנו, התרגשות שלא ברורה התפשטה בי, אכן, משהו מיוחד התבהר, כולנו קלטנו והבנו את המסר. כל כך פשוט וידוע אך סמוי מן העין ורחוק מן הלב.. הגורל המשותף לכולנו גלום ומקופל באותו תנ"ך, באותו יהודי שנולד ממנו אז, וממשיך לצעוד בתוך כל אותם הזמנים ומקרי העולם עד היום הזה, צועק לעולם, בין ברצון ובין בעל כורחו: אני יהודי וזו הארץ שהובטחה לי וניתנה לי מאז, ושיש לי קשר מאוד מיוחד עם מי שאמר והיה העולם.
נמצאים אנו בחודש אלול הסוגר את מעגל השנה, וככל מעגל הנסגר, ממילא ניפתח חדש. בחודש זה היהדות מחייבת אותנו לחשבון נפש, תחקיר אישי ומדויק איך עברה השנה? המלחמה שאנו ניצבים מולה בכל יום היא מלחמה רוחנית לגמרי!. כדי להתמודד בכל מלחמה אחרת, ראשית, עלינו להתייצב מול עצמינו ולשאול האם אני צועד באמת ונכון אל עבר המטרה, או שמא אני מחטיא אותה?. האם אני נותן לעולם או נוטל ממנו? האם אני מנצל את הכישורים שניחנתי בהם על מנת ללמוד ללמד ולעשות את הטוב והישר? האם מה שמעניין אותי הם בעיקר צרכי הפרטיים והזולת שמתחת אפי לא ממש בראש מעיניי?. המבט האמיתי והשכל הישר מחייבים אותי לשאול מי אני בעיני עצמי או שמא כל האני שלי הוא בעיני אחרים? הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" כותב.. "ונמצא שהוא האדם מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם ניסיונות לאדם, העוני מצד אחר והעושר מצד אחר כעניין שאמר שלמה המלך (משלי ל' ט') פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי ... השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. אם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לדבק בבוראו וגו' ". הרמח"ל מגדיר את כוחות הנפש המנוגדים כמצב של מלחמה, במלחמה זו אין הפסקת אש!. לעולם יתגרה יצר הטוב ביצר הרע, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. תמיד עומדים על המשמר, תמיד מוכנים לקרב הבא, מתכננים התקפה חדשה, בתחבולות, תמיד בתוך מלחמה!. ניצחון בקרב גורר ניצחון נוסף, הכישלון וההפסד פורצים את גדר המערכת "ולפתח החטאת רובץ", כישלון נוסף כמעט ומוכרח. יש לחקור!, אין זו חקירה חיצונית בעל סמכות כזו או אחרת, זוהי חקירה פנימית, אישית ומחייבת. יש לחקור את התקרית, לדרוש תשובות, להפיק לקחים, לשפר עמדות, לגדור את הפירצה ולהציב שומרים ומארבים במקום....כי זה כל האדם.
סוד השלום, מתחיל מבפנים..
