סוד המִקרה - משמים קוראים לך!
קרה לך שנִקרה לידך מִקרה? האם המִקרה הוא רק מִקרה? או ש... בוא לצאת מן העולם אל העולם האמיתי
תחושה של התרגשות עוטפת אותי... אבל אני לא יוצא מריכוז. נשאר דרוך. מנסה להריץ בראש את כל מה שלמדתי.
הרגליים שקועות קצת בחול בפיסוק קל, ברכיים מעט כפופות והידיים אוחזות בכֹח בשני מוטות הברזל המשופעים. והמבט קדימה, לעבר האופק הכחול. שמים שנושקים למים - חוף ים כסוף מקצה הדיונה שאני עומד בראשה וגולש מטה, כמה עשרות מטרים, עד למישור שנפגש בגלים.
הרוח מתחזקת... הנה - עכשיו זה זמן טוב! אני מתיישר וזוקף את הגב. הכנפיים הענקיות שרתומות אלי מתרוממות מעל לחול, ומייד מתחילות להלחם ברוח.
רגע להתאזן, לייצב את הכנפיים כנגד הרוח, והמדריך צועק "רוץ"!
נשימה עמוקה... אני רץ.
מתאווה להרגיש כבר מה זה לעוף – להתנתק מהקרקע ולהיות חופשי באוויר - כמו ציפור!
ואני רץ מטה בדיונה... כמה חלמתי על ההרגשה הזאת - עוד רגע ואני באוויר! ואני ממשיך לרוץ... הרגליים נלחמות בחול ואני עוד רץ... אבל... מה קורה פה – המישור מתקרב ואני עוד בארץ!? משהו לא בסדר...
לא הספקתי לחשוב הרבה וכבר הייתי למטה במישור, מבולבל. מה הלך פה...?! לפי כל התוכניות שלי הייתי אמור עכשיו להיות כמה עשרות מטרים למעלה באוויר – רודף אחרי להקות ציפורים.
אני מביט אחורה למדריך שבמרומי הדיונה. הוא מסמן לי לבוא. אני מרים את הגלשן על הגב ומתחיל לטפס למעלה. הרוח שהייתה אמורה לעזור לי להמריא, נושבת לי בגב ומדביקה את הכנפיים הענקיות לחול. ואני מטפס מעלה עם הרגשה של מאה קילו על הגב... והדיונה לא נגמרת... תערובת הרוח השמש הזיעה והחול שורפת בעיניים, ושרירי הרגליים מתחילים להיות מורגשים היטב...
סוף-סוף הגעתי למעלה.
המדריך לא אמר כלום, רק "תנסה שוב".
חיכיתי שתחזור לי הנשימה מהטיפוס וחזרתי לנקודת הזינוק.
ופעם שנייה. ממתין לרוח המתאימה. מרים את הכנפיים. רגע לאיזון. המדריך צועק "רוץ"! ואני רץ...
ורץ.... ושוב, הגעתי למישור בלי להצליח להתנתק מהקרקע. תחושה של אכזבה מציפה אותי, מה אני לא עושה בסדר ?!
בפעם הרביעית בערך, גררתי את הגלשן במעלה הדיונה והידיים והרגלים שלי כבר רעדו מהמאמץ, כמה כבר אפשר לנסות! כבר לא נעים מכל מי שמסביב... כולם מעופפים באוויר כמו דרורים ורק אני כמו איזו תרנגול הודו תקוע בארץ. והאמת שכבר התייאשתי מזה ותכננתי לפרוש בשיא... אבל המדריך לחץ עלי לנסות עוד פעם אחת. רק מתוך אי נעימות לא סירבתי.
שוב, ממתין לרוח המתאימה. מרים את הכנפיים. רגע לאיזון. המדריך צועק "רוץ"! ואני רץ... בקושי...
הפעם המדריך רץ לידי. לא עובר רגע והוא צועק לי באוזן "תרפה!" "תרפה!" לא הבנתי ממה..? והוא הצביע על הידיים שלי, שהחזיקו בכֹח במוטות הברזל, בלי לחפש הגיון – הרפיתי... וברגע אחד התרוממו הכנפיים מול הרוח ואני איתם. מביט בקרקע שהולכת ומתרחקת מתחתי – כמו בחלום.
שאלה אחת ישבה לי על הלב – למה הייתי צריך לעבור את כל זה? למה אף אחד לא אמר לי שפשוט צריך להרפות!...
מסופר במגילת אסתר, על המן הרשע, שבא למלך אחשורוש לבקש שיתלה את מרדכי היהודי.
וכשראה אחשורוש את המן (שהיה מחשובי השרים שלו) שאל אותו את השאלה הידועה: "מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ?.“..
והמן, שהיה בטוח שאחשורוש מתכוון אליו - הלך על כל הקופה... והציע להלביש את אותו אדם במלבושי המלך ובכתר המלך ולהרכיבו על סוס המלך ברחובות העיר כשאחד מחשובי שריו של המלך ילך לפניו ויקרא "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ!".
ובעוד המן מתענג בדמיונו על הצפוי לו... ומרחף במחשבות על הכבוד שעתיד ליפול בחלקו... נשמע ציוויו של המלך בקול ברור: "מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, אַל-תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ", ממרומי פסגת הדמיון הוטח המן ארצה לַמציאות ההפוכה ביותר מכל מה שחשב ותכנן... ובתוך התדהמה שאפפה אותו מצא את עצמו רץ לקיים מה שנצטווה.
בעודו מוביל את מרדכי היהודי על הסוס ברחובות שושן הבירה, עבר סמוך לביתו המפואר. בִיתו, ששמעה את הקריאות מהרחוב רצה לחלון לראות מה קורה... וממרומי הקומה העליונה נדמה היה לה שאביה, המן, יושב על הסוס ומרדכי מובילו... מיד לקחה את דלי הספונג'ה ושפכה אותו על ראשו של... אביה... כשהבינה מה שעשתה קפצה מהחלון ונהרגה. וזה שכתוב: "וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" - "אבל" על ביתו, "וחפוי ראש" על הביזיון שעבר.
אחרי כל זה נאמר: "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-אֹהֲבָיו, אֵת, כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ", "את כל אשר קָרָהוּ", "קָרָהוּ" זה לשון מִקרה - הכֹל קרה במקרה! - במקרה הלכתי היום לבקש לתלות את מרדכי... ובמקרה ראה אותי אחשורוש ושאל אותי "מה לעשות באיש..." ובמקרה אני שהובלתי את מרדכי על הסוס... ובמקרה נהרגה ביתי... ובמקרה התבזיתי לעניי כל העם...
את כל הסמינר המדוקדק שעשו לו הפך למקרה. זה המן הרשע. וזה עמלק. שנאמר עליו בתורה: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" וכו', "קָרְךָ" לשון מִקרה, וקור, וקרי (טומאה). והמן הרשע מזרעו, שנאמר: "הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי", אגג הוא מלך עמלק.
והם אויבי ישראל מאז ומעולם: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אלוקים לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב... תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח". והוא בחינה הפוכה מישראל.
כמה פרקים קודם, כתוב גבי מרדכי היהודי: "וַיֵּצֵא הֲתָךְ (משריו של אחשורוש) אֶל-מָרְדֳּכָי--אֶל-רְחוֹב הָעִיר... וַיַּגֶּד-לוֹ מָרְדֳּכַי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ" – "קָרָהוּ"!? מקרה?! מרדכי היהודי הצדיק מה לו ול"מקרה" של עמלק?!
התשובה לזה - היא הסוד של פורים - סוד ה"מקרה"...
אך הקושיא מתחילה עוד הרבה לפני... אברהם אבינו שולח את עבדו הנאמן, אליעזר, למצוא אישה ליצחק בנו. וכשמגיע אליעזר לעיר מולדתו של אברהם עוצר בפתח ומתפלל: "וַיֹּאמַר: ה' אלוקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל-עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק... וַיְהִי-הוּא, טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת..."
אליעזר עבד אברהם עומד ומתפלל לפני הקב"ה, בקדושה וטהרה, ואומר "הַקְרֵה-נָא לְפָנַי"! מקרה? עמלק...?
את הסוד של הסתירה הזו - סוד ה"מקרה", מגלה לנו (דווקא) נער עמלקי...
ספר שמואל ב'. הייתה מלחמה. ושאול המלך נהרג. ובא נער מהמערכה, בבגדים קרועים ואדמה על ראשו, להודיע לדוד כי מת שאול: "וַיֹּאמֶר הַנַּעַר... נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ, וְהִנֵּה שָׁאוּל, נִשְׁעָן עַל-חֲנִיתוֹ..." וכו'.
אותו נער היה עמלקי וציפה לקבל שכר על מסירת ה"חדשות". הוא התכוון לומר "במקרה הזדמנתי לשם" אבל יוצא לו מהפה "נִקְרֹא..." כלומר, נקראתי לשם, קראו לי לשם...
הנער העמלקי מגלה לנו את הסוד בלי שהוא מבין... אבל דוד מבין.
אתה אומר שאתה נקרתָ לשם במקרה אבל אתה נקראתָ לשם – עם אל"ף – לא במקרה – אלא הזמינו אותך לשם מן השמים!
זה סוד המקרה.
באמת, מרדכי מספר את כל אשר קרהו והמן מספר את כל אשר קרהו.
אותו מקרה – יש לו שתי צורות הסתכלות, שתיהן נכונות. הלכנו ברחוב וקרה משהו, מצאנו כסף וכד' – זה קרה... כלומר, במקרה זה קרה. לא אנחנו בחרנו, לא עשינו שום דבר, במקרה זה קרה. אבל איך זה קרה – כי הדבר הזה הוכן וזומן שיקרה - מלמעלה.
השאלה מה אתה רואה, האם אתה רואה מקרה שלא קשור לכלום - סתם מקרה... או שאתה רואה פה מקרה, שלא תלוי בך, אבל הוא קרה לך, והוא חלק מאיזו מערכת עליונה, אלוקית.
אליעזר עבד אברהם אומר: אני לא יודע מה לעשות!... מאיפה אדע לבחור אישה ליצחק?! מה אני כבר יכול לעשות...? - הקב"ה יָקרה לי! הוא יזמין לי את האישה המתאימה. זה יראה במקרה – אני יבוא ביום הזה... במקרה היא תצא... ובמקרה היא תגיד כך וכך... הכל יהיה במקרה – אבל זה הפרוש שהקב"ה הזמין לי את הדבר הזה.
[מתוך שעור ראש הישיבה].
מגילת אסתר היא רצף של מקרים. לא נראה שיש קשר. כמו סדרה של סצנות קצרות, כל אחת סיפור בפני עצמה. אבל בסוף אנחנו רואים איך כל המקרים, הוכנו וזומנו בדקדוק, כדי להגיע לתכלית אחת – לגלות לנו את סוד המקרה, שמה ש"קרה", באמת הוא "נקרא" לִקְרות.
כמה שנים עברו מאז אותו יום בחוף בת-ים, אותה חוויה מתישה עם הגלשן כנראה שהספיקה לי, ולא המשכתי בזה מאז.
וכבר מזמן ששכחתי את אותה תקופה בחיי.
במחשבה אחורה, אפשר להגיד שאותו היום היה עוד סתם מקרה בחיים. ואולי אפילו בזבוז זמן וכסף.
העולם שלי השתנה בינתיים, העבר התחלף בהווה ועתיד חדש. נכנסתי לישיבה, מושגים חדשים, קשרים חדשים, מחשבות ותפיסות חדשות. רגילים לומר שכל ההתחלות קשות... והרגשתי את זה. איך הנסיון לאחוז בכֹח בכל המישורים החדשים – מתיש אותי... אך לא מצאתי עצה בנפשי. מלבד תפילה.
ובעוד העומס הולך וגובר בנפשי, זה קרה... ברגע אחד!
מליבו של עולם נשלחה קרן אור לליבי והאירה לי את אבני הדרך, שלא הצלחתי לראות.
הלכתי בשביל בדרך לדירת הישיבה, ובלי שום סיבה נראית לעין, נזכרתי באותו יום בחוף בת-ים. מה פתאום זה קופץ לי לראש עכשיו – איזה בזבוז זמן זה היה! ולפני שהספקתי לסלק את המחשה מראשי –פיצוץ!
ברגע אחד כאילו נפתח לי בראש ערוץ תקשורת של 10 ג'יגה בשנייה – ואותו היום התחיל לרוץ לי בראש כסרט – הרוח והזיעה החול ומוטות הברזל – הכֹל ברור וחי כאילו אני שם עכשיו.
כל הפרטים התחילו מצטרפים במהירות מסחררת לתמונה...
לא עברו כמה שניות – וזהו!
פתאום הכֹל נהיה ברור. כל אותו היום הצטייר לי בראש לתמונה אחת של כמה מילים:
כדי לעוף – צריך להרפות!
המילים האלו, היו כל ההבנה שהייתה חסרה לי אז.
"תרפה! תרפה!" כך צעק לי אותו מדריך. ורק כשהרפתי מהאחיזה בכֹח במוטות הברזל והכנפיים השתחררו מעט – אז נכנסה בהם הרוח - ועפתי...
קפאתי במקום מעוצמת החיזיון הזה.
אולי עבור מישהו אחר, המילים האלו, שהצטיירו לפני, לא יגידו הרבה. לכל אחד יש העצה שלו, נמצאת איי-שם בלב, עבורי הן היו ישועה. ברגע שהופיעו חדרו לעומק ליבי, לא הייתי צריך "לחשוב על זה..." או "לעכל את זה..." זה היה פשוט, חלק ממני, עד שכל תמונת המציאות שראיתי עד כה, שהייתה עטופה ערפל, התבהרה על כל משוריה בהבנה הזו.
אז, בָּעמל והזיעה של אותו יום בחוף - חדרה ההבנה הזו לליבי. אך היא המתינה לעת הנכון.
"עֵצָה בְלֶב-אִישׁ" אומר שלמה המלך, העצה של כל אחד נמצאת בליבו שלו. מִשהו שׂם אותה שׁם, דאג לזה כבר מזמן...
מה שהיה נראה בעניי כדבר מיותר ומבוזבז, בעניי ההשגחה, למעלה, היה שמור וצפון עבורי ליום חורף.
לא במקרה נזדמנתי לאותו חוף... אלא נקראתי אליו משמים, ולאותן רוחות... עם אותו מדריך... ועם פרט "טכני" קטן שפשוט שכחו להגיד לי – להרפות.
הכֹל קרה במקרה.
הרבה מקרים...
אבל באמת, כולם חלקים של תמונה אחת, יפיפייה. מצוירים, בידיו של צייר העולם – "צוּר העולמים".
