מי הוא המחבר שמים וארץ?

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי...וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (תחילת פרשת תרומה).

אנחנו מחכים ומצפים בכל יום לבניין בית המקדש, שירד שלם ומשוכלל מן השמים כפי שאנו מובטחים, לקיבוץ גלויות ולביאת המשיח בב"א, מתפללים ומבקשים שכבר יבא.

אמנם, האם ברור לנו מה היתרון הגדול של עולם שיש בו בית מקדש מהעולם שלנו היום? ובמה ניכרת הטובה הגדולה הזו שאנו מצפים לה?

כמובן שעיקר עניינו של בית המקדש הוא השראת השכינה בארץ.

כי הוא המקום שבו בחר הקב"ה להוריד את שכינתו יתברך מן השמים, ולהשכנה כאן בארץ למטה. לכן, בבית הזה, השמים והארץ קשורים יחד. במקום הזה מתקיים החיבור הגדול של שמים וארץ.

אבל מה זה אומר 'חיבור שמים וארץ' ?

המושג הזה מוכר, מדובר, כולם יודעים להגיד אותו - אך מה הכוונה בו? מה הוא בעצם אומר?

הרי בוודאי שלא מדובר על להעיף עפיפון גבוה גבוה ולהחזיק למטה בקצה החבל.. וגם לא להקים תחנת חלל בין הכוכבים ולעשות גיחות הלוך ושוב. אז מה כן נקרא 'חיבור שמים וארץ'..

אז רגע לפני שנבין את 'החיבור' - נקדים משהו על: 

מי הם ה'שמים' וה'ארץ' המדוברים כאן?

'הארץ', היא הארציות, מציאות 'החומר הארצי'. על כל חוקותיו שקבע להם הבורא יתברך (כגון "פיזיקה", "כימיה", "דינמיקה" בשמות שכינו אותם אנשי המדע) כלומר כלל המציאות הגשמית הנתפשת בחושים או בכלי מדידה מדעיים שונים. מיסודות החומר הפשוטים (גזים, נוזלים, מתכות וכו') שבכדור הארץ עד לכוכבים הרחוקים שנות אור במרחבי הגלקסיות. כולם בכלל 'הארץ'. חלק ממציאות החומר הגשמית האדירה שבבריאה.

'השמים', הם חלק הבריאה הרוחני. מציאותה אדירה הרבה יותר מהארץ הגשמית. מרחביה האין סופיים למעלה מתפיסתנו הגשמית. בתורה שקבלנו, אנחנו יודעים את מבנה סדר העולמות שבה, שבעת הרקיעים זה מעלה מזה, בריות השמים הנוראות, האופנים וחיות הקודש, השרפים והמלאכים לאין מספר וכו' ואע"פ שאין לנו בהם שום תפיסת חושית. השמים האלו הם לא 'למעלה' בשמים הגשמיים (אטמוספירה חלל וכו') או באיזה 'מקום פיזי' אחר, אלא ממלאים את כלל המציאות, מקיפים וכוללים הכל - ברובד נסתר, פנימי ועמוק של המציאות עצמה. 

אז אלו הם השמים והארץ המדוברים[1].

ומה היחס ביניהם? באיזה אופן הם מתייחסים זה עם זה?

היחס הוא - זה כנגד זה. האחד 'למעלה' והשני 'למטה' (כמשל הארץ והשמים הגשמיים). עומדים זה לעומת זה ביחס של 'משפיע' ו'מקבל'.

'השמים הרוחניים' הם המשפיעים למטה ל'ארץ החומרית'[2].

כל השפע הנצרך לעולם הגשמי (מגשמים ועד תנועת האלקטרונים סביב גרעין האטום וכו') כולו, ראשיתו בשמים הרוחניים, ומשם 'יורד מטה' אל תוך העולם הגשמי, בסדרי ההשתלשלות שקבע הבורא יתברך, לכל דבר ובכל פרט ופרט, להשפיע חיים וקיום בעולם הגשמי, בארץ.

וכל זאת מפני שבורא עולם, אשר "מלא כל הארץ כבודו", קבע את כסאו בשמים. כלומר תיקן את השמים להיות מקום מושב המלך, שורש ההשפעה לבריאה כולה. ומשם, ממשלתו בכל משלה, מחייה את הכל, ומשפיע לארץ ולכל אשר בה. בסדרי ההשפעה אשר תיקן.

כדרך שאמר הנביא: "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיה סו). 

מכאן נחזור להבין מהו 'חיבור שמים וארץ', ששכינתו שורה כאן למטה איתנו.

החיבור הזה, הוא החיבור השלם שבין משפיע למקבל. בשעה שזה מתאווה לתת ברצון שלם וזה משתוקק לקבל ממנו בכל מאודו.

החיבור ביניהם הוא כשמחת הנתינה והקבלה שיש בין אב לבנו. האב, שהיה יודע את צרכיו של בנו וחיכה כל כך להעניקם לו, והבן, שידע שלאביו היכולת לתת לו וציפה לכך בכיליון עיניים. 

כחיבור חתן וכלה ביום חתונתם, ביום שמחת ליבם.

כך, כשהארץ משתוקקת לקבל את ההשפעה מבוראה מן השמים, ופונה אליו מעלה מכל קצוותיה, ורק אליו לבדו כל תשוקתה, וכנגדה, בוראה, החפץ בטובתה והמשקיף עליה ממרום, שמח בה, מרוצה ממעשיה - ומשפיע אליה את כל הטובות שבעולם. אז הארץ מאירה מכבודו. שמחת אין קץ בכל העולמות. והכל אחד[3].

כי רצונו יתברך שיהיה מקום ישיבתו בשמים העליונים מגיע כביכול עד לארץ הגשמית, שתהיה מלכותו גלויה בכל. ולכן, זאת הייתה עיקר ה'עבודה' שבה השתדלו והתאמצו אבותינו, אברהם יצחק ויעקב – להוריד את השכינה לארץ. להאיר את העולם מכבודו. שתהיה מלכות שמים גלויה בעולמות כולם, בשמים ובארץ. והכל יעשו רצונו יתברך. והיא עבודת כל הצדיקים בכל הדורות. לחבר שמים וארץ בקשר הזה.

אבל איך הם השתדלו בכך הרי לא היה בית מקדש בימיהם! גם לא משכן! אז מה יחבר את השמים והארץ?! (בזמן האבות או בזמננו - כשאין מקדש) ואיפה?

נבין את זה, מתוך דברי רבי אלעזר בגמרא בברכות:

"אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו" (דף לג.).

הגמרא כאן מגלה לנו סוד מופלא, ישנה 'מידה' אחת מיוחדת, מתוך כלל המידות (העליונות, והנמצאות גם בבני אדם), שתכונתה היא כתכונת המקדש. כלומר היא עצמה בחינת 'מקדש'. אפילו נאמר, שבית המקדש עצמו הוא גילוי (הארה) של מידה עליונה זו, ה'דעה'.

זאת אומרת, שהמידה הזו מחברת שמים וארץ.

מי שיש בו את המידה הזו נמצאת בו היכולת לעשות את החיבור הגדול הזה.

ואיפה? בתוכו. בין קירות ליבו. בלב. כי שם מקום הדעת. "וְיָֽדַעְתָּ הַיּוֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָֽאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עֽוֹד" (דברים ד).

ואכן גם 'המשכן' ו'בית המקדש' מכונים 'לב העולם'.

לכן "כל אדם שיש בו דעה - כאילו נבנה בית המקדש בימיו" כי בליבו של האדם הזה השמים והארץ קשורים יחד. חטיבה אחת. ואע"פ שהחיבור הזה נסתר בליבו של אותו אדם, ולא בגילוי ופרסום כפי שהיה בזמן בית המקדש בבנינו, סוף סוף הוא כן נמצא וקיים כאן בעולם הזה. וכאילו נבנה בית המקדש בימיו.

כאלו היו אבותינו. ובעקבותיהם, צדיקי ישראל בכל הדורות.

'אדם שיש בו דעה' – יודע, בידיעה פשוטה וברורה - לא 'חושב', לא 'מרגיש', לא 'מאמין', אלא יודע - כדרך שאדם יודע שהוא חי, כך הוא יודע ששכינה לפניו בשעה שעומד בתפילה, יודע שהקב"ה שומע את תפילתו, את ברכותיו, יודע את כל מעשיו. הוא יודע שכל המקרים בהשגחה עלינה, ויודע שבורא עולם מדבר איתו ומוביל אותו לתכליתו - דרך כל מקרי חייו בעולם. הוא יודע שהוא בשליחות בעולם הזה, ויודע שמצפים ממנו מלמעלה להשתדל בכל כוחותיו להגיע לשלמותו, למלא את שליחותו. הוא יודע מי הוא באמת - פנימיותו הטהורה המלובשת בתוך הגוף החומרי. ויודע שחייו התחילו הרבה קודם שנולד בעולם הזה, וממשיכים אחר שיצא ממנו, לנצח. הוא יודע שאין אדם מניע לא יד ולא רגל בלא כח מבוראו. ויודע, שניתנה לפניו היכולת והבחירה לבנות עולמות קדושה מלאים מאור השם ית', או ח"ו להחשיך את עולמות הקדושה ולהחריבם ולבנות תחתם עולמות דמיון ושקר, ויודע כמה אחריות ומשקל יש למעשיו, לדיבוריו ולמחשבות ליבו. הוא יודע בסופו של כל יום (וגם בתחילתו) שאין לו באמת בכל המציאות כולה אלא את בוראו.

את כל אלה (ועוד רבות..) הוא יודע. אדם שיש בו דעה.

ואם נשאל – מניין יש בנו (בני האדם) את המידה היקרה הזאת?

אז נראה משהו מבריאת האדם.

נאמר בתורה במעשה בראשית כך: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". רש"י (על פסוק זה) מבאר שהקב"ה עשה את האדם מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים וכו' ("עפר מן האדמה" ו"נשמת חיים"). ובגמר יצירתו היה האדם ל"נפש חיה".

אלא שיש כאן קושי - כי גם ביצירת הבהמות והחיות נאמר "נפש חיה", ואם כן מה נוסף באדם הזה שיש בו נשמה מן השמים - הרי גם בו נאמר רק "נפש חיה"?! על כך אומר רש"י שנפשו של האדם "חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור". כלומר, משעה שחיברו הקב"ה מהשמים ומהארץ ניתנה בו מידה זו, דווקא, הדעה. הדעה והדיבור.

כמה נפלאים ומאירים דברי רש"י הקדוש, שהדבר המיוחד הנוסף ב'אדם' – היצור היחיד שהוא עצמו מן השמים והארץ (גוף מהאדמה ונשמה מהשמים) - היא ה'דעה', המידה המיוחדת המחברת שמים וארץ.

כל כך פשוט וכל כך עמוק..

ומה עניין צירוף "הדיבור" אליה? כי אמנם שהאדם יודע את החיבור הזה בליבו בכח הדעת, אך תכלית הדבר להתגלות בעולם, להתפרסם! (אותה ה'עבודה' שטרחו בה אבותנו), לכן אליה מצורף כח הדיבור, כיוון שלתכלית הזו ניתן באדם - לגלות בעולם את מה שהלב יודע - שהשמים והארץ הם חטיבה אחת ויש אדון אחד אשר מלכותו בכל משלה[4].

אורו של עולם.

הקב"ה מאיר לארץ החומרית הזאת באור שכינתו הקדושה.

והיא האור האמיתי היחיד שישנו בכל הארץ החומרית הזו (מעומק האדמה  עד קצה הגלקסיות).

והאור הזה אינו שורה בארץ אלא ב'לב'.

בבית המקדש  שהוא לב העולם, ובלב של אדם שיש בו דעה.

ומאותו 'לב' מאיר האור הזה לארץ הגשמית. להחיות אותה. כנשמה את הגוף. בדיוק כך.

כי השכינה בעולם - כנשמה בגוף, הכל עניין אחד.

ובלעדי האור הזה, כל הארץ הזו חשוכה לגמרי. כמו לילה שחור ואפל. כגוף בלא נשמה.

זה העיקר הגדול והחשוב כל כך העולה מכל מה שנאמר כאן - הידיעה הזו - שכל השפע המושפע בעולם, כח החיים ממש, כל הטובות שבעולם - הכל יורד משמים בגלל הלב הזה שפה בארץ, שבינינו כאן. בגלל אותו אחד, או אותם יחידים, שיש בהם דעה. שאצלם בלב השמים והארץ הם מציאות אחת. לכן בליבם שורה השכינה, ומשם מאירה את העולם החומרי, את כל הארץ שבחוץ.

בתוך ההיכל (במשכן ואחר כך בבית המקדש) הייתה המנורה הטהורה, שהייתה דולקת בנס ('נר המערבי'). והייתה עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. ומההיכל הייתה הארת השכינה בוקעת ומאירה לעולם שבחוץ.

לכן מבנה החלונות בהיכל בית המקדש היה שונה משאר בניינים. כי בשאר בניינים היו עושים את החלונות צרים מבחוץ והולכים ומתרחבים כלפי פנים - כדי שאור השמש יכנס מבחוץ ויאיר פנימה את החלל החשוך. אבל חלונות היכל בית המקדש היו הפוכים, צרים מבפנים והולכים ומתרחבים כלפי חוץ - כדי שאור השכינה, יאיר החוצה לעולם האדיר והחשוך שסביב.

אותו מקום פנימי ונסתר, אותו הלב הקשור בשורשו העליון, הוא המאיר לעולם הגדול והחשוך מאור אין סוף העליון.

אלא שידיעה יקרה זו - היא ההפך הגמור מתפיסת רוב האנושות היום.  שתופסים שאין במציאות כולה אלא מה שנקלט בחושיים הגשמיים ותו לא (יסודה ב'תרבות יוון' של אז, ולאורך השנים הלכה והתבססה). ממילא, אין לפי תפיסה זו לא שמים עליונים המשפיעים לארץ, לא נשמה טהורה באדם, לא שכינה, ולא... ר"ל, עפרא לפומייהו. הכל רק ארץ גשמית מעומק האדמה עד קצה הגלקסיות.

לתפיסת העולם הזו, ה'אדם' הוא יצור טבעי, כשאר בעלי החיים. קטן חשוך ומבודד, נקודה אפסית ובטלה מצד עצמה, בתוך מרחבי העולם האדיר ושוקק החיים שסביב.

אמנם תקוותו של אותו אדם קטן היא במה שיחשוף את עצמו אל העולם, יתבלט בו, יראה בו - כך יוכל יותר ויותר לקבל מאורו. להיות מואר על ידו. לקבל ייחס, מעלה, משמעות ממנו. אולי אפילו להגיע ולהיות משהו חשוב בעיני העולם.

בתוך תפיסה זו בני האדם חשים את עצמם קטנים. קטנים הזקוקים לעולם הגשמי הגדול שבחוץ כדי להצליח, לממש עצמם ולהגיע להיות משהו גדול יותר, משמעותי יותר. 'רשות הרבים', או 'התקשורת העולמית', 'הרשת' וכדו', אליהם מחוברים כולם דרך מכשירי הטלפון המתקדמים היא מקור ה'אור' הגדול, שעל ידי החיבור אליו אפשר ליחיד הקטן, לגדול.

מאידך, אדם שאינו מוכר ולא ידוע, סגור בעולמו האישי, נחשב בתפיסתם כברייה קטנה ובטלה לחלוטים בתוך העולם. יצור חסר כל משמעות וערך. חשוך ונעלם.

כשניקח כל אחד שחי היום את העולם כפי שרוב בני אדם חיים, וננתק אותו ממכשיר הטלפון המתקדם שלו, מהחיבור עם 'התקשורת העולמית'. איך אדם כזה ירגיש? תחושה לא נוחה, עד כדי בלתי נסבלת, תחושות של חוסר אונים, של ניתוק מהמציאות.

למה? הרי אם רק בגלל שלא נוח לעבוד ככה או שלא נוח לו להתנהל בשאר ענייני היום (וויז', שרותי בנק וכו') - אז מגבלות כאלו לא אמורות לעורר תחושות ומצוקות נפשיות עמוקות כאלו..  עד שיש אנשים שחשים שאי אפשר להם לחיות בלעדי המכשיר הזה, מכנים אותו "הנשמה שלי".

אלא בוודאי שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק, בקשר הזה אל מה שבחוץ והחיבור אליו. הם מחפשים שם חיבור של חיים. מחפשים 'אור'. תופסים (במודע או לא במודע) שהוא נמצא שם, ב'חוץ' הגדול הזה, שמרגיש כמעט כ'אין סוף'. שנותן כביכול מקום לאפסיות האדם היחידי להתרחב כמעט בלא גבול לכאורה. עד שהוא כמעט ונדמה למציאות 'השמים' האמיתית, לאור אין סוף המחייה את הכל. נדמה כביכול לאותה מציאות עליונה שנשמתו של האדם משתוקקת באמת בעומק ליבו של אדם. לכן הם נמשכים לשם, אל מה שנראה דומה כביכול למקור החיים האמיתי. ומחפשים שם משהו שלעולם לא ימצא. כי איננו שם. רק אור של חומר. רחוק ומנותק ממקור החיים.

עַם ישראל יודע, שתפיסת המציאות הזו היא בעצמה חושך נורא. שקר גדול שטועים בו בני אדם. ובעקבותיו פונים החוצה, לחפש שם חיבור אמיתי של חיים, לחפש ביטוי וערך מכל מה שבחוץ. אלא שפונים בכך הפוך מהכיוון האמיתי. כי אמנם שהאור הזה של העולם הגשמי - הטכנולוגיות המתקדמות, אין ספור האפשרויות, האפליקציות, היישומים, הנוחות, החדשניות, אפילו תאורות הלד והלייזר העוצמתיות - כולם אור גדול ובוהק! אלא שכולו 'אור' של חומר. כולו חלק מגשמיות העולם הזה. ואין בו אף לא ניצוץ אחד זעיר מהאור האמיתי של חיבור שמים וארץ, גוף ונשמה, החיבור האמיתי השייך והנרצה מהאדם, באמת. אלא כולו 'אור' של חומר. כיוון שלתפיסתם ה'אדם' הוא חומר, יצור חומרי לחלוטין, ממילא מה שיאיר לו, יאיר אותו, הוא אור כזה של חומר. שהרי אין שום דבר אחר חוץ מזה.

שני הצדדים הללו הן מלחמה. מלחמה אמיתית שמתחוללת בעולם (בשתי חזיתות: בעולם ובאדם). מלחמה על האור האמיתי. מלחמה שאנחנו מציינים אותה במיוחד בימי חנוכה בהדלקת 'נר של חנוכה' (אפילו שאנחנו כבר רחוקים מחנוכה בלוח שנה).

כי בנר הזה שאנחנו מדליקים בפתח הבית הפונה החוצה לרחוב ל'רשות הרבים', אנחנו מצווים להודיע ולפרסם בעולם שהאור האמיתי - הוא בבית, בפנים, 'ברשות היחיד'. ומהבית הוא מאיר החוצה לעולם. מאיר את חשכת העולם הזה, מאיר את הארץ הגשמית. אפילו עכשיו בגלות, כשאין בית מקדש.

כך, ולא ההפך. כי לא מה שבחוץ, לא הרחוב, לא 'רשות הרבים' - הם שמאירים פנימה לבית (לפנימיות). אלא הבית הוא שמאיר להם.

זו המלחמה של עם ישראל בתרבות העולמית. והמלחמה של כל אחד ואחד מאתנו בתוך קירות ליבו, באיזה דרך ללכת, ולאיזה כיוון לפנות, בחיפוש אחר אור האמת שלי.

[1]התורה במעשה בראשית מדברת באופן הפשוט, בלשון בני אדם, על השמים והארץ הגשמיים. אמנם בשאר רבדיה (פרד"ס - פשט, רמז, דרש, סוד) כוללת את כל בחינות ה'שמים' ו'הארץ' שישנם.

[2]ה'אדם' הוא הנברא היחיד שפעולתו בארץ הגשמית למטה - פועלת ומשפיעה כביכול בשמים הרוחניים (מלמטה למעלה). שהרי יש בו נשמה מן השמים.. וכאן נמצאת מעלתו הגדולה מחד, ומבחנו הגדול מאידך, כי בכוחו לקלקל ובכוחו לתקן בכל העולמות.

[3] "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם, וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ...וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם"(פרשת בחקתי).

[4] לכן כוחם של ישראל הוא בפה, בדיבור.