מידות טובות - תובנות של חייל
מידות טובות, כיצד חייל בן 21 החליט לעזוב הכל ולעבור לישיבה?
ככה פתאום באמצע חייו..
בגיל 21, מוקף מסיבות ופאבים בסופי שבוע, ובימי החול משרת על ההר הכי גבוה במצפה רמון.
יחד עם קבוצת חיילים שמצד אחד ממורמרים על כך שהם בכלל משרתים בצבא. כאלה שדחו את הגיוס כדי ללמוד הנדסאי, ועכשיו הם תקועים בתוך ההר, עם שֶקם אחד.. כזה שעובד רק פעם בכמה זמן כי השקמיסטים לא בדיוק רוצים להגיע לאיזור כל כך שומם על המפה. מצד שני, נהנים כמו שלא יכלו בשום מקום אחר בעולם. תקועים אחד עם השני אבל חווים את החיים כמו ששום מסיבה או אלכוהול יכולים לתת לך.
ככה פתאום מתעורר לו אדם למציאות שמעולם דמיין. למציאות בה אם מבזים אדם והוא שותק אז הוא יכול לצאת נשכר. מציאות שמושתת על סובלנות כדבר נעלה. מי ידע בכלל שאפשר, אבל באמת! לשפר את ההקשבה שלנו אחד כלפי השני. עבודה עצמית, שיפור פנימי.
אז.. לא ידעתי מה קרה לי אך מאותו הרגע כבר לא הייתי אותו בנאדם. הבנתי מאוחר יותר שהדבר הזה נקרא “התעוררות”. כך משבוע לשבוע בכל יום חמישי כשאני חוזר מהבסיס הייתי מחכה בציפייה, לא רוצה להפסיד, חייב לשמוע הרצאה מרתקת על התבוננות חדשה בפרטים הקטנים של נפש האדם.
תחביב נחמד מצאתי לעצמי, חשבתי.. להתבונן על מידות האדם.. איזו דרך ישרה או מידות טובות שידבק בהם האדם וללכת בהם את מהלך חייו. הבחור עם החליפה בטלוויזיה הראה לי דרך חדשה להסתכל על העולם. מצאתי משהו שתמיד חיפשתי. לדעת לא לכעוס, תמיד לקבל את האדם בחיוך, לדעת שגם בזכות שינויים קטנים האדם משתפר, לדעת לשפוט לכף זכות כשהלב והפה שווים.
הדברים האלה גרמו לי להתעניין יותר באיש עם החליפה השחורה שמאחורי המסך. התעלמתי מהעובדה שצצה אצלי מדי פעם מחשבה לגבי הקשר שלו לבורא עולם. כי מה אני מחפש בכלל.. אני רק רוצה לחיות בצורה טובה יותר, להאמין שאפשר לחיות בתוך כל הלחץ הסביבתי גם בלי להשפיל אנשים כדי להצחיק אחרים. בלי לכעוס בכל פעם כשמשהו בחיים לא מסתדר כמו שצריך. האיש עם החליפה השחורה מהמסך הציע לי את המציאות הזאת. הוא לא רק מציע - הוא גם מציב אותה בתור מטרה עיקרית. שעלינו כחברה, מוטלת כל העבודה הזאת: להיות אנשים טובים יותר!
יהיו שיקראו לזה שטיפת מוח יצירתית להחזיר אנשים בתשובה, לא אכפת לי.
יומיים לפני השחרור התחילה המלחמה... “עמוד ענן”. אי אפשר לעזוב את החברה כשמתחילה מלחמה, זה לא מתאים... אפילו שהראש כבר במקום אחר. אני רק מקווה שיפסק ירי הקסאמים... ושישחררו אותי לחופשי.
וכך קרה הדבר, לאחר שבוע הוכרזה הפסקת אש ולמחרת השחרור מצאתי את עצמי בישיבה, בחדר עם עוד כמה חברים נוספים שדומים לבחור מהמסך, אומר “ברוך שאמר והיה העולם”.
“יש בורא? או... תעזוב כרגע את כל השאלות. אתה חדש בכל העסק הזה.. שב, תלמד, תתחיל לברר.. בשביל זה הגעת לא? נדבר עוד שנה” כך אמר ראש הישיבה בצורה שקטה ועדינה.
בלב התחייבתי רק לחצי.
והנה בלי לשים לב השנה עומדת להיגמר ואני פה, נמצא בישיבה בירושלים עמוק בלב עולם יהודי אוטנטי.
הזמן כאן עצר, הוא לא זה שקובע.. מין קסם כזה .. כאילו אני יכול לשמוע את סבא רבה שלי עם המבטא של איך שהוא היה שם בפולין. מחפש את בורא עולם במקומות הקטנים של החיים. להגיד לכם שאני מרגיש במאה אחוז שהוא כאן איתי, עדיין עוד לא יודע.. אבל אני מאמין! בכל אופן, את המציאות שביקשתי כבר מצאתי.
