מהו כעס? ואיך מתמודדים איתו?
החסרונות של מידת הכעס, מהם? ומהי הדרך לתיקון מידה זו?
רגזני, בעל זרימה אדירה של אנרגיה, של אנדרנלין הפורץ לדם. גל של כוחות הצפונים בו ושמורים אצלו מתפרצים. מחסן של כלי נשק שבהם הוא לא רוצה להשתמש כלל נפרץ. כל הסכרים שהוא בנה קורסים מול הנחשול האדיר של רגשות שליליים, תסכול, אכזבה ומרירות גורמים אצלו הרגשת מצוקה.. אז הוא כועס.
נגלה כאן סוד – אנחנו אוהבים את מי שאוהב אותנו. למה? זה כל הקטע.. שאנחנו אוהבים את מי שמגביר ומחזק אצלנו את אהבתנו לעצמנו!
ולהפך, וזו עובדה עצובה, שאנו שונאים את מי שגורם לנו להרגיש שנאה אל עצמנו.
היסוד המשותף לשתי עובדות אלו היא מידת הגאווה.
הכעס למשל הוא הביטוי החיצוני של אותה מידה וכפי שמגדירים זאת חז”ל כ”אל זר שיש בגופו של אדם”. אותו “אל זר” הוא למעשה אליל הפולחן העצמי. כאשר קוראים תגר על הערכתנו העצמית המופרזת. הכעס גואה בקרבנו.
נראה מי מתעצבן..
מעלתו של נשיא היא במידת הענוה. הקפדנות נובעת מהעיסוק של האדם בעצמו, באגו שלו.
מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה ואמרו כל מי שילך ויקניט את הלל ייטול 400 זוז.
אמר אחד מהם: אני אקניטנו.
אותו היום, ערב שבת היה והלל חפף את ראשו.
הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל מי כאן הלל?
נתעטף הלל ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול.
אמר לו: שאל בני, שאל.
מפני מה ראשיהן של בבליים
סגלגלות (פחוסות)?
אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שאין להם חיות (מילדות) פקחות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל?
נתעטף הלל ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול.
אמר לו: שאל בני, שאל.
מפני מה עיניהם של תרמודיין תרוטות (חלשות)?
אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין החולות.
הלך והמתין שעה אחת חזר ואמר: מי כאן הלל מי כאן הלל?
נתעטף הלל ויצא לקראתו, אמר לו: בני, מה אתה מבקש?
אמר לו: שאלה יש לי לשאול.
אמר לו: שאל בני, שאל.
מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות?
אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין בצעי המים.
אמר לו: שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעס.
נתעטף הלל וישב לפניו, אמר לו: כל שאלות שיש לך לשאול שאל.
אמר לו אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?
אמר לו: הן (כן)
אמר לו: אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל!
אמר לו: בני, מפני מה?
אמר לו: מפני שאבדתי על ידך 400 זוז.
אמר לו: הוי זהיר ברוחך (הירגע), כדי הוא הלל שתאבד על ידו 400 זוז ועוד 400 זוז והלל לא יקפיד:
הסיפור נראה משונה מאוד. 400 זוז זהו סכום עתק השקול כמשכורת של שנתיים. מדוע שני האנשים הללו רוצים להרגיז את הלל בכזו נחישות עד כדי כך שהם מוכנים להמר על סכום גבוה כל כך בשביל זה?. חשוב היה להם להוכיח שאין דבר כזה שאדם לא כועס. כי לא מאמינים הם שרוח האדם והאגו שלו הם שני עניינים שונים, הם מאמינים שהאדם כפוי ליצריו. נכון, הוא יכול לרסן אותם במידה, אך הם כופרים בכך שיש גוף, ויש רוח באדם שיכולה להתגבר עליו לחלוטין ולשלוט בו וביצריו לגמרי, שזהו אחד מיסודות האמונה היהודית.
ואם יוכיחו שהלל שהיה נשיא ישראל, וידוע כאדם שאינו כועס אף פעם ולא מקפיד על זולתו לעול, גם כן כועס.. אמנם נכון, מדובר בהלל הנשיא והוא אינו ככל אדם פשוט, ואצלו זה רק במצב קיצוני. אך זה כבר זוטות, ומה בכך, הרי סוף סוף יוכיחו שגם הוא כועס, ואם כן, האדם כבול ליצרו ללא יכולת שליטה אמיתית. וכן מתחייב מכך, כי אין באמת תכלית מוסרית אלוקית. ובטענה וראיה אלו יזכו מעתה לחיות חיים יצריים מלאים, ככל אשר זמם פרי דמיונם לעשות, וללא רגשי חרטה.
אם היום יסתובב מישהו ליד בית הנשיא וישאל “מי כאן זה רובי? מי כאן זה רובי?” השומרים בודאי יפנו אותו משם במהירות. יש ערך גדול לכבוד הנשיאות! נכון שהלל היה ענוותן, אבל איך זה שהוא נותן לאדם הזה לדבר אליו כך? להלל יש אחריות על כבוד הנשיאות שזהו בעצם כבודם של ישראל ונראה בהחלט שעל כל פנים היה מקום למחות, ולפחות להעמיד פנים של כעס ואי מחילה על כך.
כנראה שהלל בהבנתו העמוקה לנפש האדם קלט מיד את כוונותיו של אותו אדם, והבין שמידת הכעס עומדת עכשיו על המאזניים - האדם הזה בא לבחון האם באמת יש דבר כזה אדם שאינו כועס. הוא הבין שהערך של ענוה מוחלטת גובר כרגע על הרבה ערכים אחרים אמיתיים - כולל כבוד הנשיאות. לכן נקט לפנים משורת הדין, הוא הבין שאם הוא יקפיד על כבוד הנשיאות מידת הכעס תכריז על נצחונה ובכך יפגע לא רק מוסד הנשיאות אלא יתערערו נימי נפשה העדינה של אמונת ישראל. הלל מחל על כבודו, ענה לו בהתבטלות ובנחת, וזה מודגש מאוד בסיפור - “בני, שאל”, “שאלה גדולה שאלת בני”, “כל שאלות שיש לך שאל”.
למה להתעצבן..
אם נתבונן על השיטות בהן נקט אותו אחד כדי להרגיז את הלל נוכל להגדיר לעצמנו מה גורם לנו לכעוס ולהתעצבן ואם נדע מה מעורר את מידת הכעס ובאלה נסיבות קשה להשתלט עליה יפתח לנו פתח להבנת דרכי ההתמודדות עם הכעס הנובע ממידה זו.
עקב מערכת עצבים מתוחה עולה לנו הדם למוח – המילה עצבים מכילה בתוכה את המונחים עצב, עצבות, עצבנות, וגם סוג של עבודה זרה – “עצבים”, שהוא גם כינוי לאלילים. אותו אחד שרצה להרגיז את הלל הבין את העיקרון האחד החשוב שכבר אמרנו, שהכעס הוא ביטוי חיצוני לגאווה. אמנם חז”ל אומרים שהוא “אל זר המצוי בגופו של אדם”, ולא כחלק ממהותו. אך אותו אחד קרא תיגר על כך, ורצה להוכיח שאין זה כוח זר אלא הוא בעצם האדם. ומה שקרוי ענווה בפי כל הוא רק ריסון מה של אותה גאווה. ואם רק נגביר מספיק את הלחץ, תתפוגג ותיעלם לה אותה ענווה.
כאשר עומד אדם כל שהוא בפני הערכתנו העצמית המופרזת ומאיים עליה, אנו מבקשים בתת הכרתנו להשמיד את הגורם לאיום, אלא שהחינוך שהוקנה לנו, או השכל הישר שלנו, מונעים מאיתנו לעשות כן, ואנו משתלטים על עצמנו. התוצאה של תהליך זה היא – אלימות מרוסנת, דהיינו כעס. קולו הגבוה של האדם הכועס משדר איום הכולל כוונה לגרום נזק לאותו אדם, שהעז לקרוא תיגר על גאוותו. מטרתה של האלימות המילולית של האדם הכועס, המכוונת כלפי מי שהעז לפגוע בגאותו, היא – לבטל את ערכו ומעמדו של היריב. כל זאת אנו עושים כדי לנקום את נקמת גאוותנו הפצועה.
האדם שהקניט את הלל הבין היטב עיקרון זה. בנוסף לכך השכיל להבין באלו נסבות נוצרים לחצים נפשיים המקשים על היכולת להשתלט על תגובת הכעס. משום כך השתמש במגוון של שיטות כדי לקומם את הלל ולהתגרות בו, ובכך לפגוע בגאוותו ולערער את יכולת השליטה העצמית שלו.
הוא החל בכך שקרא בפתח ביתו של הלל “מי כאן הלל?”. בקריאה זו ביקש להראות כי אין הוא מכיר כלל את הלל – האישיות החשובה ביותר בעולם היהודי, הוא אפילו אינו בטוח בשמו ובכתובתו. התרסה זו כנגד הערכתו העצמית של הלל נועדה להכשיר את הקרקע למתקפה הבאה.
הוא המתין לערב שבת, היום שבו אנשים מאד טרודים ועסוקים בהכנות לשבת. מכיון שתנאי לחץ מקשים על היכולת של כל אדם לשלוט בכעס, הרי שערב שבת היה הזמן המתאים ביותר לנסות ולעורר את הכעס. נוסף לכך הוא כיון לשעה בה חפף הלל את ראשו, כדי שהיציאה מביתו תהיה כרוכה באי נעימות – וכל זאת מכיוון שהמצב הכרוך באי נעימות מקשה על היכולת של כל אדם לשלוט בכעס.
ובנוסף לכל אלה, יקשה ביותר על האדם לרסן את כעסו, כאשר הוא חש שהצדק עמו. אם מפריעים לו לעסוק בעניין ערכי אונברסלי, כגון שהוא עסוק בשרותו ההתנדבותי בקהילה או ביחידת הצלה. או שמפריעים לו לעסוק במצוה, הוא מרגיש שזכותו להגיב בכעס, שהרי אין מדובר בכבוד עצמו אלא בכבוד שמים. במקרה זה סרים מדרכו של הכעס המחסומים אותם הציבו בפניו חינוכו ומצפונו של האדם, לכן המתין האיש עד שהלל יעסוק במצות ההכנה לכבוד שבת, אז יהיה פגיע ביותר.
וכאילו לא די שאותו קנטרן הטריד אדם חשוב מאוד, וכאילו לא די שהפריע לו בקיום מצווה, וכאילו לא די שבחר בעיתוי הגרוע ביותר – הרי די בסיבה אחת מכל אלה כדי להכעיס ביותר את האדם המצוי – הרי שאותו קנטרן הטריד את הלל בגלל עניינים של שטות, שלא היה כל צורך להעלותם.
גורמי הכעס מצטברים – ככל שחוזרת הפגיעה ונשנית, כך קשה יותר למותקף לשלוט בכעסו. בסופו של דבר מבקש הנפגע לנקום בפוגע בו על כל התקפותיו, ולא על האחרונה בלבד. בנוסף הפגיעה החוזרת מטביעה רושם עמוק יותר על הנפגע. בפעם הראשונה או השנייה יכול הוא לומר לעצמו שאין זה אלא מקרה, אולם בפעם השלישית אין לו ספק כי הוא מהווה מטרה להטרדה מכוונת. למרות כל אלו, לא איבד הלל את סבלנותו ואת קור רוחו.
כאשר נכשלו כל תחבולותיו, החליט הקנטרן לשנות את הגישה , ולתקוף את הלל ישירות.
הוא הכין את הלל לפגיעה זו בכך שניסה להחליש את שליטתו בכעס: “שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעס!” בכך, הודה בזכותו של הלל לכעוס עליו. לאחר מכן, ניסה לחזק את חשיבותו העצמית של הלל, שכן ככל שהאדם מרגיש חשוב יותר, כך הוא חשוף יותר לפגיעה בכבודו, כמו שנאמר “לפני שבר גאון”. האיש פנה אל הלל באומרו: “אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?” וכאשר השיב הלל בחיוב, הנחית עליו הקנטרן את המהלומה, שהייתה לדעתו מכה מוחצת: “אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל!”
אולם גם התקפה זו לא השפיעה כלל על הלל וזאת, משום שהכעס מתפרץ רק כאשר אדם חש שכבודו נתון בסכנה. הלל היה כה עניו עד כדי כך שלא ראה את עצמו ראוי לכבוד כלשהו. לא היה לו “גאון” הגורר אחריו “שבר”.
מדברי הלל, “הוי זהיר ברוחך”, עולה כי הקנטרן עצמו איבד את השליטה ברוחו. ואין פלא, כי כבודו נפגע בהפסידו בהימור, ובנוסף לכך איבד סכום כסף ניכר. בכשלונו האשים כמובן את הלל, אולם הלל הסביר לו שההפסד הכספי אינו עילה מוצדקת לכעס, שכן אין דבר חשוב יותר מהשליטה בכעס. כעס אמנם יכול לגרום סיפוק לטווח קצר, אך זה בטל בהשוואה לערך הניצחי של השליטה העצמית.
ויותר מכך, למדנו מהלל שאפילו שהאדם הוא חומרי, בעל גוף ויצרים שעתה עומדים בקצה גבולם. עדיין יש בכוחו להתעלות ולשלוט בהם. ואם ירצה אפילו למשול בהם לחלוטין.
