• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

סוד מנורת בית המקדש

August 4, 2017

 

מהו סוד מנורת בית המקדש? ואיך זה קשור למחשבות שמחברות אותנו לאלוקים?

 

זה שזה לא מפליא אותנו שאנחנו יכולים לחשוב על דברים שאין לנו שום אפשרות ממשית לעשות  - כמו להרים את היד ולגעת בירח - זה רק בגלל שהתרגלנו.. מעבר למחשבה הרגילה מסתתר סוד גדול.   ומה לכל זה ולתעודת הזהות של אחמד בן עבו - הגנן של קרית הממשלה..

 

לכל אחד מאתנו יש בכיס תעודה כחולה עם מנורה קטנה מוטבעת בה.

אבל מה זה קשור לזהות שלי!?

 

 

יש דברים שפשוט אי-אפשר לעשות.

גם אם אני ירצה מאוד חזק, אני לא יכול לרוץ מהבית שלי בירושלים לטבריה בחמש דקות – אני פשוט לא אצליח! שלא לדבר על לצאת למרפסת ולקפוץ ממנה לרגע לירח, זה פשוט לא ילך... אפילו רק להזיז כמה מטרים את עץ האיקליפטוס של השכנים שמסתיר לי את כל הנוף, אני לא יכול אפילו שאני ארצה בכל הכח! ברור לי שאני אמשוך ואמשוך והוא פשוט לא יזוז..

 

מה לעשות, יש לי גוף שהוא חומר בתוך עולם שהוא חומר, ויש חוקים! את חוקי הפיזיקה פשוט אי-אפשר לעבור.

 

הייתי מקבל את זה בכיף וזורם עם החיים אלמלא מחשבה אחת שמפריעה לי.

 

כשאני מתבונן ב’רקסי’ הכלב שלי, ברור לי שאין לו מחשבות הזויות כאלו כמו שלי לקפוץ לירח או להזיז עצים. נכון שאני לא קורא מחשבות של כלבים אבל אני מוכן להתחייב שאין לו בראש שום מחשבות על דברים שהם לא שייכים בטבע שלו ושלא ביכולתו לעשות! ואני לעומתו, מלא במחשבות הזויות כאלו שמתעלמות לחלוטין מחוקי הפיזיקה של העולם. אין לי שום בעיה לעצום את העיניים ולראות פיל סגול עם כנפיים של פרפר, שמעופף בקלילות בין העצים ומזמזם לעצמו יצירה של מוצרט - העובדה שאין לפיל הזה שום מציאות בעולם הפיזי, משום מה, לא מפריעה לי לחשוב עליו.

נכון ש”מחשבה” זה לא חתיכת עץ או אבן ואפילו לא איזה סוג של נוזל, אבל סוף סוף אנחנו בעולם של חומר עם חוקים פיזיקלים וגבולות ברורים, אפילו נגיד שהיא איזה סוג אנרגיה או משהו כזה - אחרי הכל גם לאנרגיות ולגלי קול ולשדות מגנטיים וקרני שמש יש חוקים! זה ש”קרן אור” חביבה יכולה לטוס בחלל במהירות האור זה לא אומר שהיא יכולה לטייל מתחת לאדמה במערת הנטיפים ואפילו לא לחשוב על זה!

 

אז מה הדבר הזה? מה נשתנה פה שכשמגיעים לראש, למחשבות, פתאום כללי הפיזיקה של העולם פשוט נעלמים?!

 

על מה שבראש

 

עולם המחשבה (חקר המח) הוא מהגדולים והמרתקים את קהילת המדע, דווקא כי הוא כל כך לא מובן ומסתורי. רוב רובם של המערכות בגוף שלנו מובנות וברורות, מערכת הדם, העיכול, השרירים, העצבים, השלד, הכל מוגדר וברור. אבל כשעולים לראש למחשבות עם כל גודל המחקר ותקציבי הענק – לא יודעים הרבה... אמנם יכולים לזהות תנודות חשמליות זעירות בחלקים שונים במח ולומר שזה גורם ליד לזוז או לעפעף למצמץ ואפילו יכולים להזיז איברים ע”י יצירת זרמים כאלו באופן מלאכותי, אבל את מה שגורם לאותם זרמי חשמל דקים להופיע – את זה פשוט לא מוצאים...

 

כשאדם חושב להזיז את היד, מופיע במח זרם באזור הקשור למערכת העצבים של היד ומשם עוברת הפקודה לשרירי היד והיד זזה.. התהליך שקורה מאותו זרם עד לתזוזת היד גלוי ידוע, הכל בתחום המדידה הפיזי. אך רגע לפני אותו זרם, כשהאדם רק חושב בלי להחליט להזיז משהו ממש, ל”תהליך” הזה, אין לא סימן ולא רמז.. אף מכשיר מדידה לא מזהה שמשהו קורה בתוך הראש כשאדם חושב. אין שום ביטוי חומרי למה שנקרא “מחשבה”.

 

אם נתבונן במחשבות שלנו, נראה, שהן - מצד עצמן -  מתרחבות אל מעבר לגבולות החומר. אלמלא עולם המושגים המצומצם והמוגדר שלנו - שכובל אותן, הן היו מתרחבות, אולי, לאין סוף...

 

המקום הזה של המחשבות הוא נקודת מפגש יחידה ומיוחדת בתוכנו בין עולם החומר לעולם הרוח. בין מה שאפשר למדוד ולהגדיר ולחתוך בסכין המנתחים לבין מה שוודאי קיים (אין מי שיגיד שאין מחשבות..) אלא שאין לו שום כתובת פיזית.

 

מספר חזק

 

נניח לרגע את עולם המחשבות המרתק, ונרד לקרקע, לעולם החומר המוגבל. אם נתבונן בו נראה, שהמציאות שלו מתקיימת בתוך שלושה ממדים. מה שנקרא “מרחב תלת-ממדי” (מערכת Z Y X) כידוע ומפורסם.

 

לכל חפץ פיזי בעולם, מלבד עצם מציאותו, יש אפשרות פעולה בשישה כיוונים: ארבע רוחות השמים (או: פנים, אחור, ימין ושמאל) ולמעלה ולמטה, שישה כיוונים. והחפץ עצמו, שכולל את הכל. הביטוי של זה הוא במספר שבע-7. וכיוון שכל אחת מהפעולות האלו משפיעה ומושפעת מיתר הפעולות (התנועה למעלה גורעת מהתנועה למטה וכו’) – לכן זו מערכת מורכבת, שכל אחד מתייחס לשאר. והביטוי שלה הוא 7X7, היינו 49. המספר הזה מבטא את העולם הפיזי המוגבל בכללותו.

 

מה שמעבר לזה, שיוצא מחוץ לגבולות החומר, מכונה בלשון חכמינו “נקודת החמישים”. המספר 50, מבטא את ההתרחבות למה שמעבר לגבולות הפיזיים של העולם, אל מחוץ למערכת המידות, למשהו שמתקרב ונוגע באין סוף.

 

את הדבר הזה רמז לנו משה רבינו ע”ה כבר לפני כ-3300 שנה בפסוק: “אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם”.

בעולם שאנו חיים בו יש “ארץ” ו”ים”.

הארץ רומזת לחלק החומר שבעולם, יש לה “מִדה” - אפשר למדוד אותה ולחלק אותה לתחומים וגבולות ברורים. כך כינה אותה משה רבינו “ארץ מִדה” - “מִדה” בגימטרייה 49 (הוא כאמור המספר המבטא את עולם החומר המוגבל).

לעומתה, הים נקרא בלשון חכמינו “מים שאין להם סוף”, הוא המבטא את המציאות שמתרחבת מעבר לגבולות החומר. לים אין “מִדה”. כולו יחידה אחת בלי תחומים וגבולות. לכן הוא “רחב” - “וּרְחָבָה מִנִּי יָם”. “רוחב” פירושו שהדבר עצמו מתרחב ומתפשט הלאה. לים - מצד עצמו - אין גבולות, הארץ היא זו שמגבילה אותו. הוא בחינת החמישים, שהיא הגימטרייה של “ים”.

 

אז ראינו, שמערכת המִדה של החומר ומה שמעבר לה נרמזת בעולם ב”ארץ” ו”ים”, ובאדם ב”גוף” ו”מחשבה”.

באמת אלו דברים מופלאים שרמזו לנו חכמינו ז”ל.

 

אבל סוף סוף, מה עושים עם זה?

האם זה רק “ידע כללי” על צורת הבריאה או שיש כאן משהוא ששיך אלינו בחיי המעשה?...

 

על נצחון ושער

 

לפני כאלפיים שנה היה אחד מגדולי הגיבורים שידע העולם - טיטוס קיסר רומא. מהמלכים שהרעישו את העולם בצבאות אדירים. ב”פורום רומאנוס” שברומא נמצא “שער הנצחון” המפורסם שנבנה לכבודו לאחר ניצחונו על היהודים, שבו החריב את בית המקדש ובזז את כל כלי הקודש שבו.  בחלקו הפנימי של השער נמצא התבליט המפורסם של השיירה המובילה את השלל והביזה מירושלים, מזבח הזהב, חצוצרות הכסף, מנורת המקדש ועוד כלים מכלי המקדש.

 

רצון גדול של “קיסר רומא” והרבה מחשבות, השקיע טיטוס עד שעלה בידו לכבוש את ירושלים. הוא הצליח במה שהיה נראה לעולם כבלתי אפשרי. “שער הנצחון”, שניצב כבר מאות שנים בגאון, מעיד על הכבוד והפאר שזכה להם אותו איש בזכות אותו נצחון.

 

הנצחון של טיטוס מפורסם ומונצח לעיניי כל! אבל את ה”מאחורי הקלעים” של אותו נצחון לא כולם יודעים...

 

הנביא איכה שחיי בזמן חורבן ירושלים וניבא עליו כותב: “פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ, שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן, אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ! אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ, עָשָׂה ה’ אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ” (איכה ב, טז).

 

לכאורה דבריו סותרים - האויבים אמרו “בִּלָּעְנוּ!” ומייד “עָשָׂה ה’ אֲשֶׁר זָמָם”! של מי הנצחון הזה...? אלא שהנביא איכה מגלה לנו, שמה שהחריבו האויבים את ירושלים, באמת היה מעשה ה’. הוא זה שהרים קרנם, ועל ידם הוציא לפועל את אשר חפץ.

ובאמת, אנחנו לא מאשימים את טיטוס.. ולא את קודמו נבוכדנצאר הרשע, לא שורפים בובות שלהם בתשעה באב.. אלא מצטערים על המציאות של החורבן, שהיא בגללנו. וקוראים, “צַדִּיק הוּא ה’ כִּי פִיהוּ מָרִיתִי...” (איכה א, יח). ומסיימים במילים: “הֲשִׁיבֵנוּ ה’ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם” (איכה ה, כא).

 

באמת שההנהגה העליונה הזו לא התגלתה ולא התחילה בטיטוס, כבר על פרעה מלך מצרים כתוב: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה... וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’” (שמות ז, ג).

את הסיבה להתנהגותו חסרת ההגיון של פרעה, שמסרב בתוקף לשחרר את בני ישראל בעוד שכל מכה ומכה מכלה את ארצו ועמו כמעט לגמרי - אף אחד לא ידע, מלבד משה ואהרון.

 

גם טיטוס לא העלה על דעתו שמשהו חדר לעולם המחשבות הפרטי שלו והניח שם מחשבה קטנה על החרבת ירושלים. הוא והעולם כולו בטוחים מעולם שהניצחון הוא פרטי ואישי שלו ושל צבאותיו. והראיה -  שער הנצחון.

 

ולנו כבר גילה הקב”ה - במה שעשה לפרעה מלך מצרים. ואף מלכינו הנאמנים הוסיפו וכתבו: “ה’ הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים, עֲצַת ה’ לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר” (דוד מלך ישראל, תהילים לג).

ושלמה המלך בנו כתב “רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה’ הִיא תָקוּם:” (משלי יט).

 

אז אם שאלנו מה המשמעות עבורנו לעובדה שיש לנו גוף חומרי ולעומתו מחשבה ששייכת לרוח, אז הנה, מטיטוס הרשע אנחנו לומדים את אחד המשמעויות הגדולות לזה. הגוף שלנו החומרי נוגע בארץ, בעולם החומר, הנגיעה הזו היא קשר של חיבור - כל אחד יש בו מהשני. כפי שכף הרגל שלי משאירה את טביעתה בארץ כך אם יהיה שם קוץ הוא יכול לחדור לכף רגלי. אותו קשר של חיבור נמצא גם בעולם הרוח - המחשבה שלנו, נוגעת בעולמות הרוח האין סופיים שמחוץ לנו והנגיעה הזו היא חיבור. משמעות החיבור הזה – שמחשבות יכולות להיכנס לראשנו מלמעלה, בכוונה ורצון של משהו שלמעלה מאיתנו. לכוון אותנו - את מהלך העולם, לכוון לתכלית שנעלמת מאיתנו. בלי שנרגיש דבר... אפילו לא גירוד קל בראש...

 

להבנה כזו, כבר יש משמעות גדולה עבורנו.

 

אמנם מטבענו המחשבה הזו מציקה לנו מאד! מי רוצה שיָכניסו לו מחשבות לראש??? מה יש לנו יותר אישי ואינטימי מעולם המחשבות הפרטי שלנו? זה לא מרגיש בכלל כדבר “חיובי”...

 

לטיטוס וחביריו זו וודאי ידיעה שהם לעולם לא יסכימו לקבל ויכחישו בתוקף!

אבל נשאל את טיטוס: מניין אתה וחבריך כל כך בטוחים שמחשבותיכם מסוגרות כמו “מבצר פרטי” ונתונות תחת שלטונכם הבלעדי? אפילו ניוטון הגאון המפורסם העיד על עצמו שהכל התחיל מתפוח שנפל על ראשו ואיזו מחשבה שהתגלגלה מזה.. כמעט כל מצליחן יעיד שהכל התחיל במחשבה קטנה שצצה בראש... ברעיון מבריק שפתאום הופיע! אז מה אתה כל כך מתעקש טיטוס, שכל זכויות הנצחון יהיו שלך? אתה צודק שהעמל וההשקעה הם שלך, אבל תודֶה שהרעיון המקורי צץ לך ככה פתאום באיזה בוקר חורפי ומושלג אי שם ברחובותיה של רומא... וכשאתה מסתכל אחורה וסורק את כל עשרות השנים מאותה מחשבה ראשונה עד להוצאה לפועל שלה - כל מה שהתחולל בחיים שלך, האישיים והציבוריים, אתה באמת מאמין שלאורך כל הדרך הכל היה בכח מחשבותיך האדירות והמחוכמות?

 

אין למה לצפות - הוא לא יודה..  גדול כל כך כוחה של גאוה...

 

אבל מה איתנו! עם המחשבות שלנו! מישהו מלמעלה יכול להתערב בהן?! קצת מרתיע.. כי ראינו רק צד אחד של המטבע. באמת שלהפיר עצת אויבים ולכוון אותם לכאן או לכאן, לא זו עיקר כוונת רוח ה’... כל זה הוא רק עניין צדדי. אמנם אנחנו מבקשים בתפילה: “וכל החושבים עלי רעה – מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם” אבל זו הבקשה האחרונה שבסוף התפילה! והבקשה הראשונה והעיקרית היא “אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה – חוננו (תן לנו במתנת חינם) מאיתך דֵּעָה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל – ברוך אתה ה’ חונן הדעת”.

לא רק שהמחשבה שנותנים בנו מחשבות מלמעלה - לא מרתיעה אותנו, אלא שאנחנו עוד מבקשים מבורא עולם בתפילה שייתן בנו מחשבות! ההבדל הוא, שמי שרצונותיו האישיים ומילוי תאוותיו הם בראש מעייניו,  עבורו זו באמת ידיעה קשה שלא יכול לסבול! אבל מי שמרגיש ומבין שיש יותר גבוה מאיפה שהוא נמצא ויש בו רצון להתחבר לזה, למשהו יותר גדול, יותר שלם, יותר אמיתי, אז הוא מבין שהחיבור הזה שיש לעולם מחשבותיו עם רוח ה’ – עם משהו אין סופי – הוא הדבר הטוב והיקר והנפלא ביותר בחייו (הקצרים יחסית) על פני האדמה.

 

מרומא לירושלים אחת ושתיים

 

בין רומא לירושלים יש כמה שעות טיסה. וברגל זה יכול לקחת כמה חודשים. ואין לנו זמן. אז נעשה קפיצה מחשבתית מהמנורה שעל שער הנצחון של טיטוס למנורה אחרת - בירושלים.

 

במתחם קריית הממשלה עומדת מנורה, יותר נכון מין פסל של מנורה, כעין זו שעל שער טיטוס.

 

שש שנים עמל עליה האמן הידוע לבֶּנוֹ אֶלְקָן על פי הזמנת ממשלת בריטניה  כשי ל”מדינת ישראל הצעירה”.

 

על כל פנים, מתנוסס עליה הפסוק המפורסם “לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת” (זכריה ד, ו).

 

אז הנה לך טיטוס הרשע! זו התשובה לכל מחשבותיך הגדולות, ומה שקרה בסוף...

 

שמחתי במנורה הזו שממוקמת במרכז קריית הממשלה! אך כשבאתי להרים עיניי ממנה נפלו עיניי על בניין הכנסת. תהיתי, מה בין המנורה הזו ומה שהיא מייצגת לבין אותו בניין מפורסם ומרובע שמולה. האם לאותה רוח יש שם מקום?

בתקציב הבטחון אמנם דנים הרבה בעניין ה”רוח” איזה מפציץ אוויר חמקני חדיש לרכוש וכד’ אבל לא נראה שזו אותה הרוח המדוברת. פיתוחי האמל”ח החדישים ורכישת כלי המלחמה בתקציבי הענק וכו’ לא עמדו בעיניי בקנה אחד עם המנורה שכאן בחוץ והפסוק שעליה. הרי עם כל הכבוד לתקציב הבטחון, כל בר דעת מבין שאם כל הערבים היו מחליטים פה-אחד לירוק (סליחה על הביטוי) לכיוונינו היינו ברגע טובעים... ואם כמה אחמדים לא נחמדים ילחצו על איזה כפתור אדום אחד או שניים - ארץ ישראל היפה והפורחת תמחק ברגע, חס ושלום. לא יעזור הכור בדימונה ולא חיל האוויר הים והיבשה - על כל מיני וסוגי כלי המלחמה והמשחית לאין שיעור.

 

מה מונע את אותם אחמדים למיניהם? הרי התסריט מצד עצמו די סביר ולא יפתיע אף אחד, כבר שנים שהם חולמים על זה ובלי להסתיר.

 

אלא מי שתקע לטיטוס את המחשבה בראש לעלות על ירושלים ומי שחיזק את ליבו של פרעה שלא ישבר, הוא שמבטל את מחשבות אויבינו ומכוון הכל לתכלית אחת – נעלמת מעיניי “העולם”. על זה אנחנו אומרים בכל שנה “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב”ה מצילנו מידם” אמנם שלא תמיד גם אנחנו רואים.

 

עכ”פ, בניין הכנסת והמנורה שמולו נראו לי ממש סותרים. בסוף חשבתי ליישב את הסתירה הזו בשני תירוצים. אחד - שבאמת המנורה הזו והפסוק שעליה עומדים בחוץ מחוץ לכנסת! אפילו יש גדר שמפרידה בניהם... ותירוץ שני, שעם כל הכבוד למר אלקן הפסל המוכשר, אבל סוף סוף המנורה הזו כבויה! מצידי שיעשה אפילו להבות של ברונזה אבל גם את זה הוא לא עשה. זה כנראה עקרוני אצלו... אז המנורה הזו היא רק גוף, בלא אור, בלא נשמה. אולי בעיניי אותו פסל גם מילות הפסוק שהטביע על המנורה הן אותיות בלא נשמה, כמו זכרון יישן. ועכשיו אין סתירה לבניין שממול! רציתי לומר לו – מר אלקן – לא שמעת על טיטוס הרשע?! אבל לא היה למי, הפַּסל איננו וליד המנורה בקריית הממשלה עמד רק אחמד בן עבו עם מעדר ביד וחידש את הגומא של שיח ורדים סמוך לפֶּסל. הבטתי בו חסר מילים. משהו כחול בצבץ בכיס מכנסיו, כמעט ונפל לתוך הגומא שחפר, אה כן - תעודת הזהות שלו! אזרח ישראלי מהשורה! בטח אחרת לא היו נותנים לו להתקרב לכאן!.. פתאום נזכרתי שמישהו שם החליט להטביע את המנורה הזו על תעודת הזהות מקדימה. מעניין מה אחמד הזה חושב על המנורה הזו... ועל הפסוק המפוסם שעליה... סוף סוף כלפי מנפיק התעודה, התעודה הזו משווה אותי ואת אחמד לגמרי. רק שהמנורה הזו שעליה, מלווה אותי כבר אלפי שנים, מהמנורה שהראה הקב”ה למשה רבינו במדבר סיני ועד לנרות חנוכה החביבים שבבית, ולעומת זאת הקִרבה של אחמד בן עבו למנורה הזו היא רק בגלל שהוא צריך לחפור כאן איזו גומא.. עם כל הכבוד, נראה לי שיש פה קצת חוסר צדק, אולי אפילו “כפייה דתית” על אחמד הזה! או, שמישהו שם מאחורי הגדר קצת התבלבל.

בכל אופן אחרי שאחמד סיים לחפור את הגומא שלו והלך לו, נשארתי לבד עם המנורה והפסוק שעליה. פתאום הבנתי שלא כל כך הבנתי... יש כאן מנורה, ופסוק על רוח ה’, ומה בכלל הקשר בין מנורה לרוח ה’ ולמחשבות שנותן בלב בני אדם? מה, בגלל שאור המנורה זה משהו רוחני כזה אז זה מזכיר את רוח ה’?! נשמע לי קצת לא מספק...

אמנם כוונת מר אלקן כנראה הייתה למנורה שנבחרה להיות “סמל המדינה” שנה קודם שהתחיל את עבודתו. והיא בדמות המנורה שעל שער הנצחון שאותה לקח טיטוס בכח זרועו, וכנגד זה התכוון הפסל הנודע לומר “לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת”.

אבל יש יותר מזה. כי באמת את המילים האלו אמר ה’ לנביא זכריה אחרי שהראה לו את מראה המנורה בנבואה: “וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ...” (זכריה ד) – על המראה הזה אמר ה’ לנביא זכריה את המילים “לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת”.

אם כך וודאי יש קשר עמוק יותר בין המנורה לרוח ה’.

 

סודה של מנורה

 

אז משהו על הרוח של העולם, רוח ה’, כבר ראינו. האין סוף שסביבנו - שעוטף וממלא את העולם החומרי והמוגבל. וגם הבנו משהו על המשמעות של זה לגבי המחשבות שלנו. להבין איך כל זה קשור למנורה חייבים להבין משהו על המנורה עצמה.

 

“מנורת הכנסת” והמנורה שעל תעודת הזהות שלנו הן העתק של זו המופיעה בשער טיטוס. אותה ככל הנראה פיסל האומן שעשה את השער הזה אחרי שראה במו עינייו את שיירת השבויים נושאים את מנורת המקדש האמיתית.

 

אבל מה עם מנורת בית המקדש עצמה? מה אנחנו יודעים עליה מלבד איך הייתה נראית פחות או יותר?

 

אז הנה המקור: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר... וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי: שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ: וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר: וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ: וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר: כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה: וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר” (שמות כה, לא).

 

את הסוד של המנורה הקב”ה לא השאיר לאף אחד לגלות. אלא הקב”ה בכבודו ובעצמו גילה לנו את סודה בפרשה הזו.

7 קנים יש לה. וגביעים 22. פרחים 9 וכפתורים 11. אלו כל חלקיה – כולם מיקשה אחת זהב טהור. אם נחברם יחד (7﬩22﬩9﬩11) יעלה מספרה 49. כבר למדנו מחכמינו מה מבטא המספר הזה - הוא הביטוי לעולם החומר המוגבל – הארץ. והוא סוד המנורה. המנורה הטהורה על כל חלקיה ופרטיה רומזת ומכוונת ל”ארץ”. שבע הקנים שבה רומזים למרחב המוגבל של כל חפץ פיזי בעולם (6 כיוונים והגוף עצמו, שהם ששת הקנים היוצאים מהקנה האמצעי שהוא גוף המנורה) ומניָין כל חלקיה (49) רומז לכלל המציאות הפיזית (7X7) שכל פרט מתייחס לכל השאר. והכל מיקשה אחת - עולם אחד. כל זה רומז לנו הקב”ה בתורה כמעט במפורש.

 

אבל רגע.. המנורה היא בחינת ה”ארץ”? הרי חיפשנו את הקשר בין רוח למנורה! הפסקנו באמצע.. באמת זו הפרשה של צורת המנורה, אבל יש פרשה נוספת אחריה, בה רמז לנו ה’ את שלמות סוד המנורה. אמר ה’ למשה: ”דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה’ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה:” (במדבר ח, ב). הפרשה הזו היא הפרשה של הדלקת המנורה. יש בה בדיוק חמישים מילים (תספרו...). וחמישים, גילו לנו חכמינו היא הנקודה שמעבר לחומר ולגבולות, היא החיבור אל הרוח. “מנורה כבויה” היא כל הארץ אבל כבולה בגבולותיה. אך כשאנחנו מדליקים את המנורה – מעלים את נרותיה – בזה אנחנו מחברים את הארץ לשמים! במעשה הזה אנחנו פותחים את השער לצאת ולפרוץ את עולם החומר ולגעת במשהו שמעבר, במשהו שנוגע באין סוף.

 

כשבורא עולם גילה לנו את צורת המנורה – הוא גילה לנו את סוד הצורה לחבר ארץ ושמים, ולהתחבר במשהו לאין סוף. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק להדליק אותה.

המנורה הזו מלמדת אותנו את סוד ה”ארץ”, שבאמת כל עולם החומר המוגבל והמצומצם, לא נברא אלא כדי שנעלה למעלה ממנו, כל המידות של העולם (“מִדה”=49) לא נבראו אלא שנעבור אותן, שנפרוץ את הגבולות, ניגע ברוח במה שהוא מעבר לגבולות ולחומר, במשהו אין סופי, ניצחי. אנחנו רק צריכים “להעלות נרותיה” להעלות את עצמינו...

 

לכן נתן לנו בורא עולם “מחשבה” ששונה לגמרי מכל ה”ארץ” שאנו חיים בה, מחשבה שנוגעת למעלה בנגיעה שהיא חיבור, חיבור לרוח. על ידה יש לנו אפשרות, יחד עם הגוף החומרי שלנו ובתוך הארץ המוגבלת – לגעת בשמים, להתקרב לבורא עולם. לחבר שמים וארץ.

את המתנה הזו נתן לנו. לזה נבראנו.

 

הרוח של המנורה או מנורה  של רוח

 

את מנורת המקדש שהייתה דולקת תמיד, ומאירה לנו את הדרך הזו, כיבה טיטוס הרשע לפני אלפיים שנה.

אין לנו היום לא בית מקדש, לא מזבח ולא מנורה של זהב להאיר את ה”ארץ”.

 

אבל יש לנו מנורה אחרת, שאותה אי-אפשר לכבות וגם שום חרב לא יכולה להפיל. היא לא של זהב ולא של ברונזה, זו מנורה של מילים. את המנורה הזו כתב לנו דוד מלך ישראל לפני כ-3000 שנה. הוא היה נושא אותה כתובה על המגן שלו כשהיה יוצא למלחמה על כבוש הארץ והיו כל אויביו נופלים לפניו. מאילו מילים הייתה - מילות מזמור ס”ז בתהילים (כדאי לקרא..) כתובות בצורת מנורה. שבע פסוקים יש במזמור הזה, כנגד שבע קניה. ו-49 מילים כתובות בו (מלבד הפסוק הראשון שהוא הפתיחה למזמור. שבו יש ארבע מילים כנגד ארבעת כליה: שתי מלקחיה ושתי מחתתיה). וכל המזמור הוא תהילה לבורא עולם.

 

בכל יום עיניהם של ישראל מביטות במנורה הזו שכתב לנו דוד המלך (שמצוירת כמעט בכל סידור). בלבבות שלנו היא דולקת תמיד. אלפי שנים הרבה ניסו לכבות את הלהבה הזו. ואפילו שתמיד הם היו הרבים ואנחנו המעטים, הם החזקים ואנחנו החלשים - בסוף הם תמיד כבו. ואנחנו מעולם לא. כי מי שמנהיג את העולם הזה באמת – גילה לנו סוד של מנורה ונתן לנו חיבור אליו – לנצח.

 

דוד מלך ישראל מסר את נפשו במלחמה על הארץ. לכבוש אותה מיד שבע העמים שהיו בה, לבנות בה את בית המקדש -  המקום שבו תועמד מנורת הזהב הטהורה ויאירו שבעת נרותיה את הארץ. הכל לקיים רצון בוראו.

אמנם, את בית המקדש הוא לא זכה לבנות, אלא בנו שלמה אחריו. אך המלחמה על הארץ הייתה שלו של דוד. ואותה הוא ניצח. כי מי שהמנורה הטהורה חקוקה לצידו תמיד והוא נלחם עם סודה לחבר את הארץ לשמים – ראויה הארץ שתיכבש לפניו!

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081