רצף מאורעות - ימי העומר - מפסח לשבועות

יציאת מצרים - מצות ספירת העומר - תלמידי רבי עקיבא - הילולא דרשב"י - בניין האדם

א)      יציאת מצרים - בחצות ליל ט"ו בניסן הכה ה' את בכורות מצרים ועשה בהם שפטים עד שהיו המצריים דוחקים בעם ישראל לצאת ממצרים.

וב-ט"ו בניסן ביום, קיבץ הקב"ה את כלל ישראל שהיו מפוזרים בכל רעמסס והביא אותם 'סֻכֹּתָה' שם הקיף אותם בשבעה ענני כבוד ולמחרת ביום ט"ז בניסן נסעו מסכתה למדבר סיני שם נתנה תורה לישראל בהר סיני ביום החמישים ליציאתם.

ובאמת שכל אותם חמישים יום היו חלק מ'יציאת מצרים', כיוון שבמצרים היו עם ישראל משוקעים ב-מ"ט (49) שערי טומאה (וכמעט שאבדו ח"ו, שאילו היו נכנסים בשער החמישים לא היו יכולים שוב לצאת), ובכל אותם 49 יום משיצאו ממצרים עד למעמד הר סיני - הוציאם הקב"ה מאותן מ"ט שערי טומאה והכניסם במ"ט שערי קדושה! והכינם ליום החמישים בו זכו למעלת הקדושה ולקרבת השם הגדולה ביותר שהייתה לעם ישראל בעולם הזה.

ולהודיע את הטובה הגדולה הזו שעשה לנו ה' בימים אלו נזכרה "יציאת מצרים" בתורה 50 פעם.

ב)      בסיני נצטווינו על מצוות ספירת העומר שאנחנו נמצאים בעיצומה, והאמורה פרשת השבוע שלנו - וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה וכו' (פרשת אמור, רביעי).

שבע שבתות הם 49 יום שאותם אנחנו סופרים, מפסח עד עצרת (חג שבועות) שהוא יום החמישים לספירה (אותו אין סופרים).

מצוות ספירת העומר נוהגת מהתורה בזמן בהמ"ק (שאפשר להביא העומר). ובזמן הזה שאחר החורבן, נחלקו הראשונים אם חיוב הספירה הוא מהתורה או מדרבנן, ופסק השו"ע שהמצווה היום היא רק מדרבנן. שאי-אפשר להביא העומר לביהמ"ק, ולכן מוסיפים תפילה מייד אחר הספירה: "הָרַחֲמָן, הוּא יַחֲזִיר לָנוּ עֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. אָמֵן סֶלָה".

מחיבור שני דברים אלו - היציאה ממצרים (מטומאה לקדושה) ומצוות ספירת העומר - נוהגים לבקש כל יום אחר הספירה: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעוֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם יְתֻקַּן מַה שֶׁפָּגַמְתִּי בִּסְפִירָה (השייך לאותו הלילה). וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה. וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם. וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה. אָמֵן סֶלָה"

סמוך לחורבן בהמ"ק, הצטרפו אל ימי ספירת העומר שני אירועים משמעותיים בעם ישראל. סמוכים זה לזה. אחד הביא חושך גדול לעולם, והשני אור גדול.

ג)       האירוע הראשון היה מיתת 24 אלף תלמידי רבי עקיבא. כפי שמבואר בגמרא ששנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בפרק אחד, מפסח עד עצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.

ד)      האירוע השני, הוא יום ל"ג בעומר, יום ההיללא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שביום זה, קודם שנסתלק לישיבה של מעלה, גילה סודות מופלאים מתורתנו הקדושה. זכותו תגן עלינו.

מה עשו שני אירועים אלו בימי הספירה?

על מיתתם של תלמידי ר"ע בימים אלו, שהביאה שממה לעולם, אנו נוהגים מנהגי אבלות. אין מסתפרים ואין נושאים נשים ולא עושים ריקודים ומחולות וכו'. וכתב המחבר שנוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות וכו' (לשיטת המחבר אין להסתפר עד יום ל"ד, ולפי הרמ"א מסתפרים ביום ל"ג) ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (וישנם כמה טעמים לריבוי השמחה ביום זה).

וביום הילולא דרשב"י נוהגים להדליק מדורות ולשיר זמירות לכבודו של רשב"י, ויש אומרים שהוא הסיבה לכך שמרבים קצת שמחה ביום זה ואין אומרים בו תחנון (כנ"ל).

ואחרי זאת, באו חכמינו וגילו לנו עניין פנימי ומופלא ברצף אירועים אלו.

והוא, שימי ספירת העומר, שהם היציאה משעבוד החומר אל החרות האמיתית של ישראל במתן תורה[1], מחולקת לשני חלקים: הימים שעד ל"ג בעומר, והימים שממנו והלאה עד יום 49 לספירה. ואחריהם יום החמישים הוא חג השבועות - זמן מתן תורתנו.

היינו –32 ימים על יום ל"ג בעומר.

ומיום ל"ג בעומר עד יום אחרון לספירה עוד 17 ימים (32+17 = 49).

ולמחרתם חג השבועות (50).

לפי חלוקה זו 49 הימים המובילים ליום מתן תורה, מתחלקים ל-32  ו-17.

ומה עניין חלוקה זו? היא צורת הדרך המביאה את האדם לשלמותו במתן תורה, כך -

32 בגימטריה עולה כבו"ד.

17 בגימטריה עולה טו"ב.

'כבוד' ו'טוב'. והם הדרך למתן תורה.

כך שנו חכמים בפרק קניין התורה (פרק ו' במסכת אבות) "...וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, (משלי כח) וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ".

ב-32 ימי הכבו"ד מתו תלמידי ר"ע על שלא נהגו כבוד זה בזה. ואחריהם, ב-17 ימי הטו"ב פסקו מלמות ואין נוהגים בהם אבלות.

 וכיוון שימים אלו הם ההכנה שלנו לקראת מתן תורה, היציאה משעבוד החומר (מצרים) לחרות הנפש, הרי שחלוקה זו של כבו"ד וטו"ב מלמדת אותנו על כך.

כיצד? כי הנפש נקראת 'כבוד' כפי שאומר דוד המלך "עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר". וה'טוב' הוא האור המושפע על הנפש מבוראה, חסד השם השופע עליה. כדרך שכתוב בבראשית "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב".

אמנם כדי שתזכה הנפש באור זה, צריכה היא לפנות אל בוראה. במה? בכך שתתן לו את עצמה. כלומר, את מה שהיא - "כבוד" -  את זה ממש תתן לו, בכך שתהיה היא כבוד ה'. היא בעצמה כבוד ה'.

וכך אומרת המשנה במסכת חגיגה "כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו כאילו לא בא לעולם", ומפרש הרמב"ם, מי הוא זה שלא חס על כבוד ה' : "...מי שלא יחוס ויחמול על שכלו [נפשו השכלית], כי השכל הוא כבוד השם, ושאינו יודע שיעור זה הדבר שניתן לו, נשתלח עם תאותו ונמשל כבהמות".

אם נפשו של אדם (הנפש השכלית), מכוונת אל עצמה, וחסה ומקפידה על כבוד שלה - בכך היא מעלימה ומסתירה את כבוד ה', וממילא גם אינה נוהגת כבוד בבריותיו. והרי היא כנפש הבהמות.

אך אם חסה על כבוד קונה, הרי שהיא בעצמה כבוד השם. וראויה לשפעת אורו.

וכמאמר ה' ביד נביאו "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (שמואל א, ב).

מי שיודע דבר זה - שכל מהותה של נפשו הוא לגלות כבוד בוראה - זוכה לחיבור עם אותו האור הפנימי, שהוא אותו ה"טוב" האמיתי המושפע מאת הבורא ית' לאדם זה.

והיכן נקודת המפגש המיוחדת הזו, נקודת המפגש של אותה נפש שעשתה עצמה כבוד ה' עם אותו שפע טוב - במפגש שבין היום ה-32 לספירה ליום ה-33. כלומר, בין גמר ימי הכבו"ד (32) לתחילת ימי הטו"ב (17).

"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", הפעם הראשונה שנאמר 'טוב' בתורה, הוא בתיבה ה-33 מ'בראשית'. והוא הטוב השמור לצדיקים לעתיד לבא[2], לאותם שעשו עצמם כבוד ה'. 

ביום ל"ג (33) בעומר, יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, נתנה לו הראשות לגלות סודות מופלאים שהיו גנוזים בתורה מבריאת העולם, ובמשך אותו היום הייתה אש מסבבת את הבית בו היו רשב"י ובנו רבי אליעזר ורבי אבא ומי שניתנה לו רשות להיות שם, והיה רשב"י מאיר באור יקרות עד שלא יכלו להביט בו מגודל האור. וירד הקב"ה, ואיתו פמליה של מעלה, ונתכנסו יחד עליונים ותחתונים כבהר סיני, והיה רבי שמעון מדבר והכל שומעים והייתה שמחה גדולה בעולמות כולם.

וגדול היה כבוד המעמד האדיר הזה, שהאירה הארץ מכבוד השם.

וכדרך שאמר ה' על ירושלים ביד נביאו "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".

והיו הכבוד והטוב נושקים זה לזה, יחד באגודה אחת, על ידי האדם הקדוש הזה רבי שמעון בר יוחאי, שעליו אמר הפייטן "...נַעֲשֶׂה אָדָם נֶאֱמַר בַּעֲבוּרֶךָ".

הוא האיש שגילה בכל עצמותו את כבוד ה' עד שלא יכלו להביט בו מחמת האור הגדול, ובאותו המעמד הנורא גילה מאותו ה'טוב' אשר נגנז במעשה בראשית: "וירא אלוקים את האור כי טוב" - אור התורה שנגנז לצדיקים לעתיד לבא. תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ הִיא מְאִירַת עֵינֵינוּ, הוּא יַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי.

אלו הם ה'כבוד' וה'טוב' הנרצים, 49 ימי הספירה, שבזאת יבא האדם אל הקודש - אל מעמד הר סיני, מתן תורה, יום החמישים, אשר כולו גילוי כבוד שמים.

כפי שהיה אז "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָֽאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּֽוֹ" - כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים - וראו שהוא יחידי וכו' (רש"י על פס' בדברים ד, לה).

וכל מעמד הר סיני, ושפעת אורו החוזרת בכל שנה ב"זמן מתן תורתינו" בחג השבועות, כולו גילוי הכבוד האמיתי, כבוד ה'.

"וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי ...וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (סוף פ' משפטים).

"...וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי וכו' ...קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם (פ' ואתחנן).

יהי רצון שנזכה כולנו, כל כלל ישראל, לעשות עצמנו כבוד ה'.

ונזכה במהרה בימינו לגילוי כבוד שמים ותאיר הארץ כולה מכבודו.

[1]כמו שאמרו חז"ל בפרק קנין התורה "שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וכו'".

[2] רש"י ד"ה וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה (חגיגה יב.), ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים  (בכ"י ליתנהו) לעתיד לבא.